ביהמ"ש מגן על זכויות היורשים

הרקע להחלטה זו מקורו בעובדה כי עשרות אלפי ניצולים שעלו לישראל עד 1953 ושלא הוכרו בעבר, הפכו להיות זכאים לקצבה ממשרד האוצר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. הדבר התאפשר, בעקבות החלטות של בית המשפט ומשרד האוצר שהכירו ברדיפות אלה רק בשנים האחרונות. בין אלה נמנים: הכרה בגירושים ברומניה ובולגריה החל משנת 1995, ההכרה בתוניסאים תחת כיבוש גרמני החל מ-2008, ההכרה בעוצר ברומניה ובולגריה החל מ-2009 והכרה אוטומטית ב"הלכת הפחד" לגבי יוצאי לוב החל מ-2010.

בחלק גדול מהמקרים נקבע, כי הזכות לקצבה קיימת ממועד הגשת התביעה הראשונית – גם אם הוגשה לפני ההכרה באותה רדיפה. בשני מקרים הקביעה אינה תקפה:
1. יוצאי לוב המבקשים לקבל זכאות ממועד התביעה הראשונית עבור התקופה שלפני 2010 עדיין צריכים להוכיח כי ברחו גם עקב הפחד מרדיפות הנאצים ולא רק בשל ההפגזות.
2. מי שהוכרו כזכאים בגין עוצר, ואשר נושא התשלום הרטרואקטיבי לגביהם נמצא עדיין בדיון בבית המשפט העליון.

בית המשפט עסק בשאלה האם היורשים של אותם ניצולים שהיו זכאים לקצבה מיום הגשת התביעה ונפטרו לפני ההכרה, יכולים להמשיך בהליך בכדי לקבל את התשלום שהיה מגיע לאותם ניצולים מיום הגשת התביעה שלהם ועד מותם, וכן לקבלת קצבת אלמןה לפחות שלוש שנים לאחר מכן.

בהחלטתו החדשה הסתמך בית המשפט, בין השאר, על פסק דין של בית המשפט העליון (בג"ץ הירשזון), אשר קבע כי קצבה זו ממשרד האוצר איננה רק קצבה סוציאלית, אלא יש לה מעמד של זכות קניינית. הקביעה נסמכת על כך שמדינת ישראל "הפקיעה" את זכות אותם ניצולים לפיצויי עבור נזקי הבריאות לפי חוק הפיצויים גרמני במסגרת הסכם השילומים שחתמה עם גרמניה.

בית המשפט הסתמך גם על פסק דין נוסף של בית המשפט העליון (הלכת ארלזוב), אשר קבע כי תשלום רטרואקטיבי ממועד הגשת התביעה מהווה פשרה ראויה בין תשלום רטרואקטיבי ממועד הנרדפות (כפי שנהוג בדרך כלל לגבי פיצויי נזיקין והפקעה); לבין תשלום מכאן ולהבא (כפי שנהוג בדרך כלל לגבי קצבאות סוציאליות).

בית המשפט קבע, כי זכאותו של הניצול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים שהגיש בקשה מוצדקת לקצבה, לא תקופח אם נפטר בטרם הוכרה זכאותו לפיכך יוכלו יורשיו לממשה. כמו כן נקבע, כי "זכות זו לא התפוגגה בשל טעתה של הרשות המוסמכת [הרשות לזכויות ניצולי שואה שבמשרד האוצר], אשר לא הכירה בה מלכתחילה; ואין בכך כלום אם טעות זו התבררה רק בחלוף מספר שנים, בעקבות פסק דין שהכריז על כך. מטעם זה זכאי 'נכה' לתגמול למפרע [רטרואקטיבי] ממועד הגשת הבקשה הראשונית; אפילו נקבעה זכאותו לאחר הליכי ערעור שארכו שנים רבות."

בית המשפט קבע לסיכום, כי "זכאי עזבונו של 'נכה' [היורשים של הניצול הזכאי] לתגמול שה'נכה' היה זכאי לו עד פטירתו, לרבות התגמול שהשאירים זכאים לו לפי סעיף 11א בחוק; אפילו נתבררה הזכאות בהליך של ערר או ערעור אשר נוהל לאחר פטירת ה'נכה' על ידי יורשיו."

התגמול שהוזכר על ידי בית המשפט שהשאירים זכאים לו לפי סעיף 11א לחוק נכי רדיפות הנאצים, הינו קצבה שניתנת לתקופה של 3 שנים מסוף החודש שבו אירעה הפטירה לבן זוגו של הניצול הנכה (כולל יודעה בציבור); ואם לא נותר בן זוג בחיים, אז התגמול ניתן למשך שנה בלבד לבן משפחה המוגדר לפי החוק.
סעיף זה קובע גם כי אם הניצול שנפטר היה זכאי לתגמול נזקקנצרך במשך תקופה של 3 חודשים לפחות, בן הזוג עשוי יהיה לקבל קצבת שאירים לכל ימי חייו לפי מצב הכנסותיו כל עוד לא נישא שנית.

לא לעכב את הבקשות

יש לציין בהקשר זה פסק דין חדש נוסף אשר קבע כי ניצול שהגיש בקשה לתגמול נזקקנצרך יחד עם תביעתו הראשונית, יהיה עשוי להיות זכאי לאותו התגמול ממועד התביעה הראשונית (ו"ע 14382ברקאי נ' משרד האוצר) מיום 26.4.2011.
כך שלגבי ניצולים שהגישו בקשה לנזקקנצרך ונפטרו לפני אישור תביעתם, בן זוגם שנותר בחיים לאחר אישור תביעתם יוכל לטעון כי מגיעה לו קצבת שאירים לכל ימי חייו ולא רק לתקופה של 3 שנים, כיוון שהנפטר הוכר כזכאי לתגמול נזקקנצרך יותר מ-3 חודשים. פסק הדין בכתובת:
http://www.meidashoa.co.il/pdf/Nizkak-Retro.pdf

זאת סיבה נוספת לכך שניצולים נזקקים בעיקר מרומניה, בולגריה ולוב – אשר תביעתם עדיין מחכה לאישור במשרד האוצר, צריכים להגיש במהירות האפשרית את הבקשה לתגמול נזקקנצרך ולא לחכות עד אישורה הסופי של אותה הקצבה.

לגבי הוכחת הנכות עקב השואה לאחר המוות – בית המשפט העליון בישראל קבע כבר לפני 35 שנה לגבי תביעת יורשים לקצבה מהאוצר לפי אותו החוק כי "די בקביעת זכאותו של הנרדף לתגמולים, ולא דרושה גם קביעת נכותו, לשם העברת חוב התגמולים ליורשי הנרדף." (ע"א 392/75 עזבון פוגל ואח' נגד הרשות). פסק הדין בכתובת: hhttp://meidashoa.co.il/article.asp?menu_id=4&sub_menu_id=102&article_id=345 .

בפסק דין נוסף, שניתן לפני כ-3 שנים, אישר בית המשפט מתן קצבה ממועד התביעה הראשונית ליורשי ניצול (באותו מקרה מלוב), שרדיפתו הוכרה רק לאחר מותו. פסק הדין קבע, כי "בתחילה, היה על התובע להוכיח כל פגימה נטענת והקשר הסיבתי בינה לבין אירוע הנרדפות. במחצית שנות התשעים שינתה המשיבה גישתה והניחה, באופן כמעט אוטומטי, כי כל מי שחווה אירוע נרדפות נפגע בנפשו (פגימה המכונה 'עצבים')".
באותו פסק הדין נקבע כי היורשים זכאים לתגמול שהיה ניתן לתובע עד למועד הפטירה, למרות שאפילו לא טען בטופס התביעה שנגרמו לו נזקים נפשיים.
בית המשפט קבע, כי "כאשר המדובר בתביעה שהוגשה לאחר ביטול תקופת ההתיישנות בחוק [1998], במועד בו פגימה נפשית מוכרת כדבר שבשגרה וללא צורך לעמוד בפני ועדה רפואית, יש לראות טענה לפגימה זו כאינהרנטית לתביעה, בוודאי כאשר זה הדבר העומד בין הכרה בתביעה לבין דחייתה – כבעניינינו של העורר, לאור פטירתו, בסמוך להעלאת טענת הנרדפות שהתקבלה."
את אותו פסק דין (ו"ע 2308/07 סמיה ז"ל נ' הרשות מיום 23.1.2008), ניתן להוריד מהכתובת: http://www.meidashoa.co.il/article.asp?menu_id=4&sub_menu_id=107&article_id=734 .

את החלטת בית המשפט החדשה מיום 19.5.2011 (ו"ע 2758-02-10 עזבון זנזורי ואח' נ' הרשות), ניתן להוריד מהכתובת הבאה – http://www.meidashoa.co.il/pdf/Retro19.5.11.pdf .