בית המשפט המחוזי קיבל הערעור של ניצולה מלוב

לאחר פסקי דין רבים ומגוונים של בתי המשפט השלום שעסקו בנושא זה בחודשים האחרונים, ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-21.2.2011 פסק דין ארוך ומקיף שעוסק במגוון האספקטים הנוגעים להכרה בניצולים מלוב לקצבה מהאוצר פי חוק נכי רדיפות הנאצים. פסק הדין עוסק בבחינת הפרשנות הליברלית שצריכה להינתן לפסק הדין החשוב שניתן בנושא זה בשנה שעבר (פסק דין טייר), והן בגבי הסיכון שלוקח על עצמו מי שמחליט שלא לקבל את הצעת משרד האוצר, שניתנה בעקבות אותו פסק דין להכרה אוטומטית לפי "הלכת הפחד".
לאחר סקירה של פסקי הדין החשובים שניתנו בעשור האחרון לגבי הכרה בבריחה בלוב בתקופת השואה, ובעיקר פסק דין טייר מהשנה שעברה, בית המשפט המחוזי החליט להפוך את פסק דינו של בית המשפט השלום לגבי אותה ניצולה ולהכיר בבריחה שלה. הדבר נעשה, בין היתר, כיוון שבית המשפט השלום לא שלל סיבות משניות לבריחה עקב הפחד מרדיפות הנאצים, גם אם הגיע למסקנה כי הסיבה העיקרית לבריחה היתה הפחד מההפגזות: "הועדה עצמה קבעה כי הסיבה העיקרית לבריחת המערערת הייתה ההפצצות, ולא שללה סיבות אחרות העולות מהצהרתה הראשונית של המערערת, שהן כשלעצמן, גם אם מדובר בסיבות משניות לבריחה, מספיקות לקביעה כי הבריחה הייתה מחמת "הלכת הפחד" לאור הפרשנות שנקבעה בפס"ד טייר.

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון במקרים אחרים בעניין ניצולי השואה, הנותנת פרשנות מרחיבה וליבראלית לחוק, בהיותו חוק סוציאלי, על-מנת לקיים את מטרתו שהינה לזכות עד כמה שאפשר את הניצולים בזכויות המהותיות שהחוק מקנה להם ולהטיב עמם". בית המשפט התייחס גם להחלטת משרד האוצר להכרה אוטומטית בעקבות פס"ד טייר ולסיכון שלוקחים על עצמם ניצולים מלוב אשר יעדיפו להמשיך בהליכים בבית המשפט בכדי לקבל תשלום רטרואקטיבי ממועד תביעתם הראשונית ואשר עלולים לבסוף לא להיות זכאים לכל פיצויי במידה ובית המשפט ידחה אותם: "למעשה עומדת בפני התובע (יוצא לוב) האפשרות לבחור בין שתי חלופות: האחת – קבלת תגמולים מיום מתן פס"ד טייר [אפריל 2010] מכוח ההחלטה המנהלית הנ"ל. האחרת – ניהול הליך משפטי להוכיח את זכאותו, ובמידה וטענותיו תתקבלנה, קבלת תגמולים מיום הגשת תביעתו לראשונה.

לאחר בחירת החלופה הרצויה על ידי התובע, "אין דרך חזרה", במובן זה שבמידה והועדה תדחה את תביעתו להכרה מכוח "הלכת הפחד", ותקבע שהבריחה היתה מחמת הפצצות בלבד, הוא לא יהיה זכאי לתגמולים, גם לא מכוח ההחלטה המנהלית הנ"ל. שכן, ההחלטה המנהלית נועדה למנע דיונים פרטניים, ויוצרת למעשה חזקה שמדובר בבריחה מחמת הפחד, ולא מחמת ההפצצות אם הדבר נטען כך על ידי התובע. אך משקוים דיון פרטני לגופו של עניין ונסתרה חזקה זו, ונקבעו ממצאים שהבריחה הייתה מחמת ההפצצות ולא מפחד הגרמנים, הרי שממצאים אלה גוברים על ההחלטה המנהלית הנ"ל, ולא תהיה זכאות לפיצוי."