בית המשפט זועק את זעקת הניצולים

"אנו 'מתפתלים' איתם, או במקומם, על כיסאנו, ומנסים לנקוט בגישה מקלה. ברם, לכל דבר יש גבול. אנו צופים בדאגה על דרך התנהלות חלק מהתיקים ועל התפתחותה של מגמה. זילותו של מושג השואה מסוכנת לחברה הישראלית, והגישה המיוחדת כלפי ניצולי שואה שאין לה אח ורע בשום תחום אחר של המשפט עומדת בפני סכנה."
במהלך אמצע חודש פברואר 2011 ניתנו מספר פסקי דין לגבי עצם הזכאות לתשלומים רטרואקטיביים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. פסקי דין אלו, שניתנו על ידי בית המשפט השלום בחיפה, כללו גם אמירות קשות הממחישות את הקשיים הנוגעים לחלק מהתביעות הרבות בגין תשלומים רטרואקטיביים המהוות את רוב התביעות המתנהלות כיום בבתי משפט לגבי חוק נכי רדיפות הנאצים.

ב- 14.2.2011 ניתן פסק דין לגבי תביעה של אם ובת שטענו כי ברחו עקב הפחד מהנאצים ונחשפו למעשה אלימות בבן משפחה – עילות המהוות רדיפה מוכרת לפי החוק והמיועד אך ורק לניצולים שעלו עד 1.10.1953. לאחר דיון בבעיית אמינות הטענות, דן ביהמ"ש גם בבעיה של העלאת טענות רדיפה לא על ידי הניצולים עצמם, אלא על ידי אחרים, וקבע כי "סביב תביעות אלה התפתחה תופעה שמביאה לזילותו של מושג השואה, להצגתם של חלק מהניצולים כשקרנים ומצהירי כזב ולכך שיש להתייחס בזהירות רבה למה שנכתב או נשלח בשם העוררים…אך כאמור, מי שמשקר איננו דווקא הניצול, שכנראה כלל לא יודע על המכתב והוא לא חתום עליו. מי שמדפיס את המכתב בשם הניצול ושולח אותו עם פרטי הניצול הוא (במקרה זה היא) ה'יועץ' המטפל. המכתבים לעולם אינם חתומים בכתב ידם של העוררים!".

בית המשפט הוסיף וקבע, כי בתיקים אחרים נרשמו הצהרות דומות על הרס בתים שעומדים על תילם עד היום, על הרג בני משפחה שלמרבה הפלא מגיעים להעיד בפני ביהמ"ש, על אחים ואחיות שמעולם לא היו וכן הלאה. "כל מה שתואר לעיל הוא חלק קטן משגרת יום דיונים בפנינו, והמציאות קשה אף יותר. אנו עושים כל מאמץ על מנת לשמור על כבודם של העוררים, אנו 'מתפתלים' איתם, או במקומם, על כיסאנו ומנסים לנקוט בגישה מקלה. ברם, לכל דבר יש גבול. אנו צופים בדאגה על דרך התנהלות חלק מהתיקים ועל התפתחותה של מגמה. זילותו של מושג השואה מסוכנת לחברה הישראלית, והגישה המיוחדת כלפי ניצולי שואה שאין לה אח ורע בשום תחום אחר של המשפט עומדת בפני סכנה."

בפסק דין נוסף שניתן ביום שלמחרת ב-15.2.2011 על ידי אותו בית משפט, שבו נדחתה תביעתה של ניצולה מלוב אשר סירבה לקבל את הכרה אוטומטית מאפריל 2010 לפי החלטת משרד האוצר, ולא הצליחה להוכיח כי ברחה עקב הרדיפות בכדי לקבל את הסכום הרטרואקטיבי ממועד תביעתה הראשון. בית המשפט קבע כי "ההתמקדות בתשלומים הרטרואקטיביים גורמת לעוררים רבים בכל ועדות הערר בישראל, לאבד לחלוטין כל זכות. לא פעם מי שמניע אותם להחליט לסרב להצעה המנהלית הוא מי שיש לו אינטרס בתוצאות התביעה ויש לו רק מה להרוויח ולא מה להפסיד (בעיקר בני משפחה המעוניינים בתשלום הרטרואקטיבי ועסקנים שמחכים לפעמים מחוץ לאולם בית המשפט, לשכר טרחה באחוזים ממה שיפסק. לפעמים עדיפה ציפור אחת ביד משתיים על העץ."

פסק דין אחר שפורסם מספר ימים לאחר מכן, ב-20.2.2011 על ידי אותו בית משפט, עסק בשתי אחיות אשר הוכיחו בפניו כי אכן ברחו מפחד רדיפות הנאצים ואף שטענו זאת בתביעתם הראשונה שהוגשה כ-10 שנים לפני שהחלו לקבל את הקצבה מהאוצר בגין העוצר ברומניה או בולגריה. אולם באותו המקרה נחלקו הדעות, באופן נדיר יחסית, בין השופט שעומד בראש הועדה לבין נציגי הציבור בועדת העררים. השופט טען כי למרות הבעייתיות בעצם העובדה שניצולים שהשתהו לערער על דחיית תביעתם במשך שנים רבות, מקבלים סכומים רטרואקטיביים גדולים לעומת קבוצות ניצולים אחרות שעברו לפחות את אותה הרדיפה ומשום שעלו לאחר 1953 אינם זכאים לקבל כל קצבה בגינה; הרי שכל עוד לא הוחלט אחרת על ידי ערכאות גבוהות יותר או הרשות, אין מקום לשלול תשלומים רטרואקטיביים לאותם ניצולים "משתהים". ואילו נציגי הציבור, המהווים רוב בוועדה (ומשום כך דעתם היא זו שקבעה לבסוף), קבעו כי "כנציגי ציבור אנו חשים כי הכללים החלים על בעלי דין, כלומר על הציבור הרחב, ומתייחסים לשיהוי, להתרשלות דיונית ולתום לב, חייבים לחול גם על העוררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. אשר על כן אני סבור כי דין הערר להידחות."