תרבות היידיש: לידתה מותה וסוג של תחייה

"מזכר" 46 - אוקטובר 2015:
שפת היידיש שנולדה בתחילת המאה ה-13 עברה גלגולים רבים וכך גם התרבות שנוצרה בשפה זו. החל במאה ה-19, הצליחה במהירות שיא להגיע להישגים ספרותיים, שאינם נופלים לפעמים מאלה של שפות אירופיות אחרות

כתב: בני מר


לידתה מותה ותחייתה של תרבות היידיש


שפת היידיש שנולדה בתחילת המאה ה-13 עברה גלגולים רבים וכך גם התרבות שנוצרה בשפה זו. החל במאה ה-19, הצליחה במהירות שיא להגיע להישגים ספרותיים, שאינם נופלים לפעמים מאלה של שפות אירופיות אחרות

 

בני מר

 

 

  

לאלו שעוסקים ביידיש נשמעת השמועה על "תחיית היידיש" כלעג לרש. מי שרואה את אחרוני דובריה מתים בזה אחר זה ואיתם נעלמים רבים ממוסדות השפה, מתקשה מאוד לדבר על "תחיה". זמן רב, גם כשעוד חיו דובריה, נחשבה היידיש לשפה "מתה", ואילו דווקא עכשיו - שעה שאכן כבר לא נשמעים צליליה ברחובות, מדברים על "תחיה". לכן נדמה שהשמועה הזאת היא משאלת לב, או להיפך: חשש שהנה היידיש, שנוצחה לבסוף, תקום כעוף החול ותשיב נקם לצריה. 

 

לחשש הזה אין כנראה על מה להתבסס. מספר דוברי היידיש כשפת אם, שעמד ב-1939 על 11 מיליון בקירוב, מצטמק והולך. קשה לאמוד את מספרם של דוברי היידיש היום, אבל עובדה היא שבישראל, כמו גם במקומות אחרים בעולם, מדברים יידיש בעיקר זקנים וחרדים. היידיש נחקרת באקדמיה, אבל החוג המרכזי ליידיש בישראל, באוניברסיטה העברית, נבלע בשנים האחרונות בחוג לספרות עברית, ומספר התלמידים המתקדמים בחוגים ליידיש אינו גדל. ליידיש אין כבר מוסדות חינוך חילוניים; בתי הספר החילוניים שלימדו ביידיש בעולם (האחרונים שבהם היו בדרום אמריקה) נסגרו זה מכבר, ובישראל לא היו קיימים בתי ספר כאלה מעולם.

 

גם מוסדות ותיקים אחרים של השפה שייכים להיסטוריה. העיתון המרכזי מבין אלה ששרדו ביידיש, "פאָרווערטס", הפך ב-1983 מיומון לשבועון, ובשנים האחרונות הפך לדו-שבועון; ובקיץ 2006 נסגר בישראל העיתון היחיד ביידיש: "לעצטע נייעס". הספרים הרואים אור ביידיש הם טיפה בים הספרות שלפני מלחמת העולם השנייה, ובכל ישראל פועלת רק חנות ספרים אחת שכולה יידיש. אין ליידיש שידורי טלוויזיה, שידורי הרדיו בארצות הברית עברו לאינטרנט ובישראל הם נקלטים בגלים קצרים (איי.אם) בלבד. בריק שכזה, אין פלא שכל פעולה חדשה מעוררת הדים וזוכה לכותרות.

 

כל הדברים שלעיל אמורים ביידיש החילונית; בציבור החרדי דווקא פורחת היידיש בעת האחרונה. היידיש לא נבלה שם מעולם, והיא שמרה על רצף מימי ה"יישוב הישן" ועד לעליות שאחרי השואה והדורות הבאים; מאז ועד היום מדברים, לומדים וכותבים יידיש בחוגי החרדים. שהרי מלכתחילה דחו החרדים את היחס המשכילי ליידיש ("ז'רגון זה תרם במידה רבה לחוסר המוסריות של היהודי המצוי", כתב משה מנדלסון), ואחריו את היחס הציוני ליידיש ("סוף סוף יישמד הז'רגון מתחת שמי ה'", כתב ח"נ ביאליק), שנגזר מהזיהוי בין העברית למפעל הציוני ("אין אנו רשאים בפעולתנו התרבותית להשתמש אלא בשפתנו העברית", כתב דוד בן גוריון). כך נשמרה היידיש בין חומות מאה שערים גם במדינת ישראל, אבל מחוץ להן התחוללו דווקא תהליכי התקרבות בין החברה החרדית לחברה החילונית.

 

מלשון קודש ללשון חול

 

היידיש התגבשה כנראה במעבר היהודים מאשכנז לפולין רבתי; היהודים נדדו, ואיתם השפה המורכבת מגרמנית עליונה-תיכונה (Mittelhochdeutsch) ועברית (עדות כתובה ראשונה לשפה הזאת היא מ-1272, במחזור וורמס). הם המשיכו לדבר בה בתוך המרחב הסלאבי, בין השאר, מפני שרצו לשמור על זהותם המיוחדת (המדרש מסביר שבני ישראל לא נטמעו במצרים מפני "שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם"). חזרת החרדים ליידיש בישראל מבטאת אפוא משהו מתחושת העליונות שחשו היהודים ביחס לעמים הסלאביים (שפתם כונתה אז "לשון כנען", על פי דמותו של כנען העבד - Slave - מספר בראשית, בניגוד ל"לשון אשכנז" היהודית). היידיש התפתחה אומנם בבואה במגע עם היסוד הסלאבי, התעשרה והתהוותה מחדש ל"יידיש מזרחית", אבל במשך מאות בשנים נותרה כחיץ בין הסביבה הסלאבית לקהילה היהודית.

 

אלא שבמאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים עברה היידיש תמורה מהותית, מטמורפוזה שעמדה מבחינה מסוימת בניגוד לטבעה הראשוני. אומנם כבר במאה ה-16 נכתבו ביידיש כמה יצירות ספרותיות חילונית גדולות וחשובות (בעיקר על ידי אליהו בחור, 1470-1549), אבל במאות השנים שאחר כך חזרה היידיש לשמש כשפת תיווך בין כתבי הקודש להמוני העם שלא ידעו את לשון הקודש. היידיש כונתה, בין השאר, "טייטש" (כלומר: דייטש-גרמנית), ונודעה בעיקר כשפת תרגום ועיבוד של המקורות, קאנון התפילה והלימוד, וכן היו נפוצים ספרי מוסר, סיפורי מעשיות וספרות יראים. אבל במאה ה-19, עם בוא ההשכלה היהודית, החלו להיכתב ביידיש יצירות ספרות גדולות, שהשתמשו בשפת היידיש כדי לצקת בתוכה תוכן חדש ואוניברסלי. ש"י אברמוביץ (1836-1917), הנחשב ל"סבא" של ספרות יידיש, שאל את שמו הספרותי ממוכר הספרים הרוכל, שנדד בתחום המושב והפיץ את אותה ספרות מסורתית שהוזכרה לעיל. אבל תחת המסווה הזה הפיץ אברמוביץ-מנדלי ספרות משכילית, המבקרת בחריפות את החברה היהודית הישנה על ערכיה.

 
 

מנדלי, וממשיכי דרכו, והגדול שבהם שלום עליכם (1859-1916), השתמשו בהיותה של היידיש שפת חול, לעומת לשון הקודש, העברית, כדי לחבר אותה אל הספרות העולמית החילונית. מנדלי ושלום עליכם כתבו אומנם על תכנים יהודיים, על העיירה היהודית ועל טוביה ומנחם-מנדל, אבל אמצעי הביטוי ומסריהם היו מודרניים, ודמו ליצירות ספרותיות אוניברסליות (שלום עליכם, למשל, שאף לכתוב "רומן יהודי גדול" כדוגמת טורגנייב, וסגנונו מושווה לעתים לסגנונו של דיקנס ומרק טוויין). ככל שהעברית זוהתה עם הציונות, יכלה היידיש לתת מענה למי שביקש להיות החלק היהודי (ולא להיטמע ברוסית, בפולנית ובאנגלית) בפסיפס הרב-לאומי של העולם החדש. גם מבחינה פוליטית, הבחירה ביידיש בוועידת צ'רנוביץ ב-1908- כשפת הלאום היהודי - הייתה חלק מן ההתעוררות הלאומית הכללית של הזמן, ניסיון להיות כאחד הלאומים.

 

לידתה של היידיש המודרנית

היידיש עתיקת היומין התחדשה אפוא במפנה במאות ה-19 וה-20 כשפה חילונית ואוניברסלית. אם שפה נולדת בתרגום התנ"ך שלה, הרי שהיידיש המודרנית נולדה בתחילת המאה העשרים, עם תרגומו המופתי והספרותי של יהואש את התנ"ך ליידיש (לפני כן כמעט שלא תרגמו את כתבי הקודש, אלא רק פירשו אותם). היידיש השתמשה בתכונת הגמישות הבסיסית שלה (היותה מורכבת מקומפוננטים שונים), כדי לקלוט מילים אוניברסליות רבות, וכך התאימה להפליא לעולם המודרני. מלכתחילה הלא הייתה היידיש שפה הודו-אירופית, דומה יותר לשפות אירופיות מן העברית השמית. לא בכדי בחרה אפוא ה"בונד", התנועה הסוציאליסטית-הפועלית-היהודית שביקשה להשתלב בפולין, ביידיש ולא בעברית. בין שתי מלחמות העולם נראה היה שכל עתידה של היידיש לפניה: בכל יבשות תבל דיברו ולימדו בה, וכן קראו וקראו בה וחקרוה. היא הייתה הלינגואה פרנקה של היהודים האשכנזים, שפת ההמונים וממילא גם שפת האינטליגנציה. קצרה היריעה מאוד מלציין כאן את שפע התנועות הספרותיות, מאות אלפי הספרים, העיתונים, הסרטים, ההצגות וכו', שנוצרו ביידיש באותם ימים.

מקובל להציג את הרומן "דאָס שטערנטיכל" של ישראל אקסנפלד, וגם את יצירתו של שלמה אטינגר (שניהם פעלו במחצית הראשונה של המאה ה-19), כראשיתה של ספרות היידיש החדשה. שני היוצרים הללו לא רק העזו להעלות על הכתב את היידיש שבפיהם, היידיש המזרחית, ולשבור בכך מסורת של מאות שנים, שבה נכתבה יידיש אחת – היידיש המערבית, המורכבת מעברית וגרמנית, בלי המרכיב הסלאבי, מנהר האמסטל ועד הדנייפר; אלא שהשניים האלה נחשבים ראשונים גם מפני שכתבו יצירות מודרניות, כמו רומנים ומחזות של ממש. אבל קשה למתוח גבולות ברורים. לאקסנפלד ולאטינגר קדמו אחרים, ויצירות "אירופיות" נכתבו ביידיש כבר בראשיתה המתועדת, במאה ה-14, ובמיוחד ביצירתו של אליהו בחור. כבר אז הושפעה היידיש מיצירות איטלקיות וגרמניות, למשל. אפשר לומר שגם הרומנים המודרניים של מנדלי ושלום עליכם נושאים מאפיינים של ספרות היידיש המובהקת בדורות הקודמים, אף על פי שגם מנדלי מו"ס מתייחס, כמובן, ליצירה כמו "דון קיחוטה" ב"מסעות בנימין השלישי", ושלום עליכם שאף לכתוב את הרומן היהודי, כלומר את התשובה לרומן הרוסי/הגרמני. לא בכדי הבינו יוצרי יידיש בני המאה העשרים, כמו אברהם סוצקבר ואיציק מאנגר, שסגולתה של היידיש היא השילוב בין ישן לחדש, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. כלומר, בין המרכיב המדרשי-פרשני-יהודי של היידיש לבין היותה שפה הודו-אירופית, קרובה ללשונות הגויים.

 

"יונג ווילנע" — קבוצת סופרים ומשוררים שכתבו יידיש בווילנה בין מלחמות העולם. מזוהים בתמונה:

 

לייזר וולף )לייזר מקלר(, א' ווגלר )אלחנן רוז'נסקי(, שמשון קהאן, אברהם סוצקבר, פרץ מיראנסקי,

 

חיים גראדה ושמריהו קצ'רגינסקי



ככל שפה, גם היידיש נדרשה לקאנון כבר בשלבי התהוותה הראשוניים כשפה מודרנית, ושלושת הקלאסיקונים של היידיש הם, מאז תחילת המאה העשרים: מנדלי מוכר ספרים,

י"ל פרץ ושלום עליכם. שלושתם רצו, כל אחד בדרכו, למצוא ביטוי לנפש הלאומית היהודית בעזרת היידיש. מאחר שמאז השתנו הטעמים (כמה פעמים), רבים היום, ואני בתוכם, מחפשים בספרות היידיש דווקא את הביטוי האישי-האנושי-האוניברסלי, וקל למצוא אותו ביצירה הענקית של שלום עליכם. ה"אני" של יוצר יידיש בגדולתו מעניין אותי יותר מ"אנחנו". ומאחר שאין ליידיש מוסד כמו "האקדמיה ללשון העברית" ומועצה לאומית שתקבע בכל דור קאנון חדש – למרבה הצער והשמחה - כל אחד יכול ליצור לעצמו קאנון משלו, שמורכב לפעמים משברי יצירה של משורר או סופר מסוים. יש שברים רבים כאלה: שברים גדולים מיצירתם של יעקב גלאטשטיין, א' ליילס, מ"ל הלפרן, יוסף פפיררניקוב, אנה מרגולין, פרץ מרקיש, וגם שברים קטנים יותר, יקרים ללבי.

 

מי שרואה בספרות היידיש ספרות מקומית-שבטית בלבד, כלומר ספרות של ז'רגון, יתקשה לראות את הערך האוניברסלי שלה ויתפלא על הפופולריות שלה. אבל היידיש הצליחה במהירות שיא להגיע להישגים ספרותיים, שאינם נופלים לפעמים מאלה של שפות אירופיות אחרות. לכל שפה יש הגניוס שלה, ומתרגם טוב יודע למצוא את הגניוס המקביל בשפה שלה הוא מתרגם.

 

התיאטרון תופס חלק מרכזי בתרבות היידיש, ופניו השונים משרטטים את דיוקנה של השפה עצמה. אחד ההישגים הגדולים שלו היה יצירת שפה "טבעית", שפת דיאלוגים המשקפת את שפתו של היהודי המזרח אירופי (כפי שציינתי קודם, שפה הכוללת את המרכיב הסלאבי). התיאטרון הוא מסורת עתיקת יומין ביידיש, ויצירות נכתבו להצגות חובבים כמו "פורים שפיל" ושפילים אחרים, כבר במאות ה-15-16. ההצגות הללו התבססו אומנם על נושאים מקראיים, אבל היו פתח לחילול קודש מבורך, לביקורת על מוסדות הקהילה, על רבניה וגביריה וכו'. המסורת הזאת נמשכה גם ביצירה של "אבי התיאטרון היהודי" אברהם גולדפאדן (1840-1908). מבחינה זו, היה התיאטרון ביידיש מכשיר חינוכי לקידום ערכים משכיליים, בין השאר, להמוני צופיו, בתוך סוכרייה מתוקה-מרה, שגרמה לו לצחוק ולבכות. בשיאו של התיאטרון, עלו בו כמעט כל המחזות הקלאסיים, ומי שראה את שלמה מיכאלס בתפקיד המלך ליר – לא ישכח לעולם את השיגעון המיוחד הזה. מיכאלס ובנימין זוסקין, ראשי התיאטרון היהודי הממלכתי של ברית המועצות, יצרו תיאטרון מודרני, תמציתי ולירי, אבל רוב התיאטרון ביידיש פונה יותר להמונים וסובל לפעמים מוולגריות-יתר. התכונה הזאת היא אחד מפניה של היידיש עצמה, ואני נמשך אליה ונדחה ממנה בעת ובעונה אחת.

 

הסוף התחיל עוד לפני השואה

כבר בשיאה של היידיש אפשר היה להבחין בצל המאיים עליה. בברית המועצות נסגרו בתי הספר ביידיש בשנות העשרים, והעוסקים בה נרדפו מאז שנות השלושים על ידי משטרו של סטאלין. גם העברית ניצחה את היידיש בפלשתינה-א"י, וצאצאי המהגרים לארצות הברית עברו לאנגלית. אבל החיסול הסופי של היידיש בא, כמובן, בעקבות השואה; גרעין היידיש המרכזי, יהודי פולין, איבד למעלה מ-90 אחוז מדובריו. לא רק דוברי היידיש נכרתו, אלא גם ערכיה מיום אתמול; אחרי המלחמה קשה היה לשוב ולהאמין בהשתלבות היהודית בפולין, ובכלל הוטל ספק בערכי אחווה בינלאומיים. על היידיש החילונית והבשורה שהביאה לעולם כמעט שאבד הכלח. באין מרכז יידיש, הלכה השפה וירדה מגדולתה בישראל ובכל שאר המקומות, ורק איבדה עוד ועוד דוברים, ואיתם מוסדות התרבות הוותיקים. וכאילו כדי לוודא הריגה, נרדפו דוברי היידיש ששרדו: בברית המועצות חוסלו רוב היוצרים הדגולים בשפה (ב-1952), וגם בישראל, להבדיל, הוצרו צעדי היידיש, ונאסר (ב-1949) על העלאת הצגות בשפה זו.

 

ד"ר רחל רוז'נסקי הראתה במחקריה כי דוד בן גוריון שינה את יחסו ליידיש אחרי שהבין כי יחסי הכוחות בין היידיש לעברית השתנו בתכלית. הצנזורה על היידיש בוטלה - הצגות הועלו, וכן יצאו לאור יומון, כתבי עת ספרותיים אבל לא היחס השלילי ליידיש. נוסף על היותה שפה גלותית, עמד לגנותה גם גורלה הטראגי, והיא נחשבה לשפה של קורבנות וזקנים. הסרט היפה "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", שהופק ב-1990, על שחקנית תיאטרון יידיש מזדקנת וחולה שמתה על הבימה, נדמה היה כמטונימיה מדויקת למצבה של היידיש בישראל.

 

שינוי מסוים ביחס ליידיש התרחש בשנות השמונים של המאה הקודמת. היידיש מצאה לה בעלי ברית חדשים ומפתיעים דווקא אחרי המהפך הפוליטי בישראל ב-1977: לא רק אנשי מפא"י (שרבים מהם, יוצאי מזרח אירופה, התנכרו לשפת אמם) הודחו מהשלטון, אלא גם תפיסתם הריכוזית את כור ההיתוך הציוני, שכבר הפכה מיושנת. ראש הממשלה החדש, מנחם בגין, היה קרוב ל"מסורת", וכן המזרחים שהביאו למהפך. סוף סוף אפשר היה לצאת מכור ההיתוך, כל עדה ועדה וערכיה התרבותיים, ולהתנאות בשפות יהודיות גלותיות, והיידיש ביניהן. כדי לאזן את הקמתה של הרשות הלאומית ללאדינו, על ידי הנשיא יצחק נבון, בן העדה הספרדית, הוקמה גם הרשות הלאומית ליידיש. היידיש החלה ליהנות מתקציבים ממשלתיים, וב-1987 הוקם בישראל תיאטרון ה"יידישפיל". אבל דומה שהתיקון הזה ביחס ליידיש היה חלק ממגמה כללית של חזרה לעבר ול"מסורת". רגשי אשם על הכרתת השפה נהפכו לגעגועים אליה. היידיש עוררה בעיקר דמעות וצחוק, אבל לא יחס רציני, היאה לכל שפה, שהוא תנאי הכרחי ומוקדם לכל אפשרות של "תחיה".

 

"יונג יידיש" כדוגמא

העניין שגילו ביידיש בני דור הביניים, הצברים בני המהגרים ש"ידעו יידיש מהבית", היה אפוא השלב הראשון והנוסטלגי, אבל משנות התשעים ועד היום נראה שמסתמן שלב חדש. שעה שעדכנתי רשימה של מוסדות היידיש הקיימים בישראל נתקלתי בתופעה מעניינית: חוגי יידיש רבים של זקנים בפריפריה (שהתחזקו בתחילת שנות התשעים, עם גל העלייה מברית המועצות) מצטמצמים ונסגרים; אבל כנגדם קמים במרכזי הערים הגדולות בישראל חוגים חדשים, שלוקחים בהם חלק בעיקר צעירים. "יונג יידיש", התנועה שהקים מנדי כהנא ב-1991, היא דוגמה מצוינת לכך. לא במקרה, כהנא הוא בן למשפחה דתית מבלגיה, שהרי אין כמעט צעירים חילונים, בעולם ובישראל, שגדלו ביידיש. ולא רק הוא, אלא גם רבים מפעילי התנועה אינם צברים. במרתף החם של "יונג יידיש" בירושלים הם ממלאים את החסר ומתחממים בחומה של השפה, קוראים, שומעים הרצאות וחוגגים ביידיש. גם במוסדות אחרים, בעיקר בבית שלום עליכם בתל אביב, ניכרה בשנים האחרונות עלייה של ממש במספר לומדי השפה; רבים מביניהם הם צעירים, שלא שמעו את צלילי השפה ואת הדעות הקדומות שנכרכו לה, ואין להם רגשי אשמה ישירים ביחס אליה.

 
 
צעירים גודשים את ספריית "יונג יידיש". מופע וידיאו של דינה גולדשטיין


מה מושך אפוא את הצעירים הללו אל היידיש? מעבר לחוסר ההשלמה עם אובדן התרבות העשירה הזאת והסירוב לכך שתרד לטמיון, נראה שהיידיש עונה על הצורך בצורה יהודית תרבותית וחילונית, בעלת מורשת עשירה (גם אם קצרת יומין). ראשיתו של השלב הנוכחי בחזרה ליידיש הוא בארצות הברית (כחלק ממגמה כללית של הגדרות על פי המוצא), ומשם נפוצה הבשורה למקומות אחרים בעולם. לא בכדי בולטים היום בין תלמידי היידיש והעוסקים בה אנשים שאינם יהודים, במיוחד בגרמניה ובפולין; היידיש, שהיא עצמה שפת כלאיים שגישרה בין שפות היהודים לשפות הסביבה, מגשרת היום בין יהודים לגויים. דומה שכל מדינה ומדינה מדגישה את הצביון המקומי של היידיש: בגרמניה מושם דגש על לימודי אלט-יידיש, שהצטיינה ביסודה הגרמני; בפולין מרבים לעסוק ביידיש של בין שתי מלחמות העולם; באיטליה חוקרים את הרנסנס היידי האיטלקי; וכיו"ב.

 

אבל דומה שבישראל יש לעיסוק ביידיש גם צד פוליטי בלתי נמנע. לא מכבר אמר לי פרופ' מארצ'ין ווז'ינסקי, ראש החוג ללימודי יהדות (ויידיש בתוכם) באוניברסיטת ורוצלב: "לכל תלמיד בחוג שלנו יש בעיה בקבלת הצורה ההגמונית של פולין בימינו. הלימודים בחוג ליהדות הם מחאה מסוימת נגד פולין הקתולית באופן חד ממדי, ואולי גם מחאה אנטי קלריקלית בכלל. אנחנו מציעים להם אפשרויות שונות להזדהות. אפשר לומר שלכל תלמיד אצלנו יש בעיית זהות". נדמה שהדברים הללו נכונים בחלקם גם ביחס למשיכה החדשה ליידיש בישראל ובמקומות אחרים. החולשה המיוחסת ליידיש הייתה לסוד כוחה, והבעיה הביאה לפתרון. הפנייה ליידיש בישראל היא פעמים רבות מחאה על ההגמוניה העברית והציונית, על החד-ממדיות התרבותית, ואולי גם המדינית והחברתית, שנוצרה בישראל. בישראל החזקה, הגברית והמיליטנטית, דווקא "מאַמע לשון" חסרת צבא, יכולה לקסום - אולי ללא לרבים, אבל לבני מיעוטים שונים ולאאוטסיידרים, וגם מהם הלא יש לא מעטים בכל חברה. דומה שהרעיונות ה"פוסט מודרניים" האלה אינם זרים ליידיש המודרנית והחילונית של ה"בונד" בין מלחמות העולם.

 

שפה ללא לאום ועם

ודאי, לא כל העוסקים ביידיש הם שמאלנים, פוסט ציונים וכיוצא באלה. רבים מאוד מהמשתתפים בפעילויות השונות ותלמידי השפה הם ציונים, דתיים ובני דור הביניים, ובכל זאת, נראה שהיידיש מצטיירת היום כאלטרנטיבה. אבל אפילו לתומכיה הרדיקליים ביותר, היידיש אינה אלטרנטיבה מוחלטת. גם לפני מלחמת העולם השנייה הייתה היידיש שפת מיעוט, אבל המיעוט הזה מנה מיליונים, והכמות יצרה איכות ודינמיקה חד-פעמית. ואילו היום חסר ליידיש החיבור הבלתי אמצעי למציאות, המרכיב הטבעי והמתחדש של כל שפה. שפת האם שלי, כמו גם של רבים מהפעילים בתחום היידיש, היא עברית, ובה אני בא לידי הביטוי הטבעי ביותר. היידיש משלימה לי את החסר, אבל אינני רוצה שתבוא במקום הקיים. "דווקא", כתב העת שערכתי (עם חנה עמית), עוסק בארץ יידיש ותרבותה אבל נכתב בעברית. מבחינה זאת, אינני שותף לרצון החרדי להחיות את היידיש כדי להסתגר בדל"ת אמותיה, ואינני שותף גם לאותה יידיש מצונזרת ומחודשת. אני רוצה להוסיף, לא לגרוע. אינני מאמין גם שמקרה היידיש הוא מקרה הגיילית באירלנד. לגיילית יש לאום ועם ומוסדותיו, ואילו ליידיש אין.

 

לכן קשה לי לדבר על תחיית היידיש. צנועה יותר ומתאימה יותר לרוח השפה הזאת, תהיה השאיפה שלא לשכוח אותה ולהדחיק אותה, כפי שביקשו רבים כל כך מאויביה: משכילים, ציונים, ולהבדיל - נאצים וסובייטים. אסור שתרד לטמיון, על כל אוצרותיה, ויש ללמד אותה ולאפשר את ההיכרות הבלתי אמצעית עם עושרה. אהרן לנסקי תיאר בספרו "Outwitting History" את מפעל ההצלה של שני מיליון ספרים ביידיש מכליה פיזית ורוחנית. הוא וחבריו הקימו באמהרסט שבארצות הברית מרכז שוקק של פעילות סביב חנות הספרים הענקית והספרייה. כך גם עושה בישראל מנדי כהנא, וכך מתהווים מרכזי יידיש, צנועים וחמים, בישראל ובמקומות אחרים. קהילת היידישיסטים החדשים, כמו קודמתה - קהילת יידיש הגדולה - אין לה מדינה, והיא נפגשת באינטרנט ובכנסים בינלאומיים. 

 

הגילוי המחודש של היידיש רק החל, ויש לשפה הזאת די והותר עבר כדי להעמיק בו במשך שנים ארוכות, וכדי למפותו. ספרות היידיש, למשל, יכולה להזין (כפי שעשתה בארצות הברית) את הספרות היהודית בלשונות אחרות. אחרי מיפוי העבר יש להכילו בהווה ובעתיד, וליצור ביחד, במסגרות הסביבה בישראל ובחו"ל סינתזה יהודית אוניברסלית. היידיש כנראה לא תקום לתחיית המתים, אבל אולי תתחולל בה מטמורפוזה, והיא תלבש צורה ישנה-חדשה. אולי לכך התכוון יצחק בשביס-זינגר, בנבאו שהיידיש עדיין לא אמרה את מילתה האחרונה.

 

 

הכותב הוא עורך מוסף ספרים בעיתון "הארץ"