משה זנבר- האיש ופועלו

למשה זנבר הייתה קריירה המאופיינת בפעילות מגוונת למען הציבור, שכללה תפקידים בתחום הכלכלי, החברתי והציבורי בארץ. מעטים הם האנשים שכיהנו בעמדות מפתח כלכליות כה רבות. לצד כל אלה, עסק משך שנים ארוכות במאבק על זכויותיהם של ניצולי השואה.

במשך שנים רבות היה משה זנבר מעורה בבניית עתידה של ישראל, היה לדמות מפתח בתכנונה האסטרטגי של התשתית הכלכלית במדינה והשתתף ביישומו ובהגשמתו של תכנון זה. יחד עם כל תפקידיו אלה נירתם להקמת וניהול מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ומצא זמן גם לפעילות ציבורית ענפה בתחומי הרוח, החינוך וההגות המדינית
משה זנבר (זנדברג) נולד בשנת 1926 בק'צקמט, הונגריה. הוריו, שלמה ומרים זנדברג, נרצחו באושוויץ בשנת 1944. במרס 1944, עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, גויס משה בן ה-18 לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי ולאחר מכן הוסגר לגרמנים, אך הוא שרד את מחנות דכאו ומילדורף-ואלדלאגר. כאשר שחרר הצבא האמריקני את שרידי המחנה, באפריל 1945, היה זנבר עור ועצמות. במרס 1948 הגיע זנבר לארץ ישראל, בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות. לאחר אימונים קצרים הגיע לחזית לטרון, שם נפצע קשה בקרב. בכנס ייסוד "המועצה הציבורית של
ניצולי השואה ומדינת ישראל" אמר: "אנחנו כבר ידענו מה זה מוות. ובידיעת הדבר הזה, התנדבנו לבוא ולהיאבק על הקמת המדינה. זה לא 'קרה' לנו… יזמנו את זה, בחרנו בזה".

לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1949, למד זנבר כלכלה באוניברסיטה העברית. הוא כיהן בתפקידים ממשלתיים בכירים בתחומי הכלכלה, ביניהם שר המסחר והתעשייה בפועל ונגיד בנק ישראל מ-1971 עד ל-1976. הוא היה ממייסדי חברות כלכליות גדולות כמו "החברה לישראל", "כימיקלים לישראל" ו"אלביט", ובסוף שנות ה-80 נבחר ליו"ר מועצת המנהלים של הבנק הלאומי לישראל. זנבר אף כיהן כנשיא לשכת המסחר הבינלאומית בארץ, היה חבר בהנהלת לשכת המסחר העולמית ואף הוזמן לייעץ לאגף התקציבים של האו"ם.

לצפייה במזכר מרכז הארגונים שיצא לזכרו לחץ כאן.

למען הניצולים

tn_veidat tviot
עם ראשי ועידת התביעות ביד ושם

זנבר הקדיש זמן רב לפעילות למען ניצולי שואה, והקים, יחד עם נח פלוג, את מרכז הארגונים של ניצולי השואה, שהוקם ב-1987 ועבר מאז מספר גלגולים עד שקיבל את שמו וצורתו הסופיים בשנת 1993. הוא שימש כיו"ר הראשון שלו משך 12 שנים, וקיבל על עצמו את התפקיד שוב לאחר פטירתו של פלוג.
הרקע למהלך הייתה האכזבה מאי פעילותה של ועידת התביעות באותה תקופה. בתחילה חשבו היוזמים על הקמת גוף יהודי עולמי, אשר ייצג את כל נרדפי המשטר הנאצי היהודיים, אולם לנוכח מספרם הגדול של ארגונים שכאלה, הובן שעדיף כי ארגון הגג ייצג את ציבור ניצולי השואה בישראל בלבד. "אנו מודעים לכך שאין זה יעד שקל להשיגו, אבל אנו רואים בהשגתו את חובתנו המוסרית וההיסטורית, משום שניצולי השואה מזדקנים והולכים ורבים מהם חיים בתנאים כלכליים קשים ביותר" – כך נכתב בנייר עמדה ששימש כבסיס להקמת הגוף החדש. מטרה נוספת שהציב לעצמו הארגון: טיפול סוציאלי בניצולי שואה הנזקקים לשירותי רווחה, בתי אבות, מיטות סיעודיות וכדומה.

במקביל, שימש כסגן היו"ר וגזבר ועידת התביעות וכחבר בוועדה הבינלאומית לתביעות ביטוח מתקופת השואה ("ועדת איגלברגר"). בתפקידו האחרון בוועידת התביעות שימש כיו"ר הוועד הפועל שלה. הוא היה גם בין ראשי הפרויקט ההנצחה של תרומת ניצולי השואה להקמת מדינת ישראל והתפתחותה.

tn_kabaim
בבית הבראה, לאחר הפציעה בלטרון

פעילותו בשירות המדינה
זנבר הוא דוגמא לניצול שואה שהשתלב במהירות בעשייה בארץ ותרם תרומה משמעותית להתפתחותה. מעטים הגיעו לפסגות הקריירה של זנבר, אך המסלול שעשה אופייני לרבים מבין ניצולי השואה בישראל.
בשנותיו הראשונות בשירות הציבורי היה זנבר קשור בכל יוזמות החקיקה בענייני מיסוי ועמד בראש מרבית ועדות המומחים לעניינים אלה, ביניהן: תכנון הפיחות הגדול של 1962; הוועדות לענייני שערוך והצמדה בעקבות פיחות זה; מס שבח מקרקעין; והחוק לעידוד השקעות הון.
הוא פרסם מחקרים שונים בתחום חלוקת הכנסות וחלוקה מחדש של הכנסות באמצעות מיסוי ושירותים שונים המסופקים לאזרח בתקציב המדינה. זנבר ביצע את המחקר הראשון בתחום זה בשנות עבודתו במכון למחקר חברתי-שימושי (1954), אך המשיך בכך גם במינהל הכנסות המדינה וכממונה על התקציבים. בתפקידו זה הנהיג חידוש מרחיק לכת, וכלל מדי שנה בהצעת התקציב אומדן בדבר השפעת התקציב על מצבן הכלכלי של קבוצות ההכנסה השונות. מחקריו אלו שירתו את קביעת מדיניות האוצר לאורך זמן.

בקיץ 1963 מונה לוי אשכול לראש ממשלת ישראל, ופנחס ספיר – לשר האוצר. זנבר נתמנה ליועץ כלכלי של משרד האוצר ומספר חודשים לאחר מכן לממונה על התקציבים. במסגרת תפקידיו אלו הנהיג יוזמות ושינויים רבים, כגון הכנת תקציב ארבע-שנתי משולב בתכניות פיתוח ענפיות ארוכות טווח. בנושא זה אף התבקש זנבר על ידי המחלקה הכלכלית של האו"ם שיכתוב עבורה ספר הדרכה.
כממונה על התקציבים שם זנבר דגש חזק על ייעול פעילותם של משרדי הממשלה. עקב כך הקימה הממשלה ועדת מנכ"לים בשם "ועדת הייעול הבין-משרדית", וזנבר מונה כיו"ר הוועדה. ועדה זו קבעה לה כמטרה, לא רק לייעל את השירותים ולשפר את איכותם, אלא גם להקל על האזרחים בקבלת שירותי הממשלה.

במהלך שנות השישים היה אחראי על מדיניות השכר של הממשלה, לא רק כלפי עובדי המדינה, אלא גם כלפי כלל העובדים במשק. בין השנים 1963-1965 היה נושא השכר רגיש ביותר ושביתות פרצו בזו אחר זו. בסערת מערכת הבחירות לכנסת השישית מונו זנבר ועודד מסר, מנכ"ל משרד העבודה, כמכריעים בלעדיים בכל סכסוכי העבודה במשק. כיועץ כלכלי של האוצר הוא היה בין יוזמי ומתכנני "מדיניות המיתון" ב-1965 ושל "עסקת החבילה" המוצלחת ב-1970 בין הממשלה, ההסתדרות וארגוני המעסיקים.

זנבר פעל רבות לקידום המחקר השימושי, ובעיקר בתחומי התעשייה. הוא הנהיג מענקי מחקר (במקום הלוואות) לפרויקטים מאושרים על ידי המדענים הראשיים במשרדי הממשלה; ולשם עידוד המחקר השימושי במוסדות האקדמיים, הוא יזם הקמת חברות מיוחדות ליד האוניברסיטאות כמקשרות בין החוקרים והאוניברסיטה, מצד אחד, לבין משקיעים פוטנציאליים בחברות העסקיות שיקומו על בסיס תוצאות מחקרים הללו, מצד שני.
כמו כן, פעל זנבר רבות לקידום ייצוא שירותים וידע מישראל בכל התחומים – מענף הסרטים ועד לעבודות הנדסיות. במסגרת מאמצים אלה הוא יזם שינויי חקיקה מרחיקי לכת, ובכך הניח יסודות להקמת ולהרחבת התעשיות עתירות המדע (המכונות היום "הייטק"). במסגרת זאת הוקמו, בין השאר, קריות המדע בסמוך למוסדות השונים להשכלה גבוהה.

בנושא הפלסטיני פעל זנבר במסגרות שונות. הוא נמנה עם מייסדי "קבוצת רחובות", בראשות פרופסור עמוס דה שליט, שעסקה בגיבוש עקרונות למדיניות כלכלית וחברתית רצויה לישראל לטווח הארוך, תוך התחשבות בצרכים של האוכלוסייה הערבית. לאחר מלחמת ששת הימים עסק במסגרת משרד האוצר בגיבוש מדיניותה הכלכלית המעשית של ישראל כלפי שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. לאחר פרישתו משירות המדינה כיהן זנבר בשנים 1968-1972 כיו"ר "הנאמנות לפיתוח שטחים ולשיקום פליטים", אשר עסקה בפעילות הומניטארית וכלכלית פרטית בכל שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. באשר לירושלים, ריכז זנבר צוות מיוחד לתכנון חיבורו של הר הצופים אל ירושלים באמצעות יצירת רצף טריטוריאלי יהודי, ועסק בהרחבת והעמקת רחבת הכותל המערבי, יצירת "חגורה ירוקה" סביב העיר העתיקה ועוד.

tn_nagid
טקס המנוי לתפקיד נגיד בנק ישראל

בשנים 1970-1971 שימש בפועל כשר המסחר והתעשייה, כממלא מקומו של פנחס ספיר שכיהן באותה עת גם כשר האוצר. בתקופה זו נוצר מתח ביטחוני עם מצרים, והממשלה נאלצה להטיל מסים חדשים, שבעקבותיהם הייתה סכנה של היווצרות ספירלה אינפלציונית של מחירים. על זנבר הוטל לרכז את פעילות הממשלה בנושא.
בסוף 1971 מונה לנגיד בנק ישראל, תפקיד בו החזיק חמש שנים. הייתה זו אחת התקופות הקשות ביותר בכלכלת ישראל, כתוצאה משורת אירועים חיצוניים בעלי השלכות כלכליות מרחיקות לכת: מלחמת יום הכיפורים, משבר האנרגיה העולמי והצטיידותן המחודשת של מדינות ערב. על המדיניות המוניטרית הוטלו משימות כבדות במיוחד.

פעילותו בסקטור הפרטי
בשנת 1968, לצד תפקידו כיועץ כלכלי לשר האוצר, מונה על ידי זאב שרף ליו"ר הבנק לפיתוח התעשייה. בתפקיד זה כיהן עד מינויו לנגיד בנק ישראל. עם הקמת "החברה לישראל" נתבקש על ידי ראש הממשלה, בעקבות דרישה של משקיעי חוץ בכירים, לכהן גם כסגן יו"ר החברה והאחראי על השקעותיה.
עם סיום כהונתו כנגיד הבנק פנה באופן מלא לפעילות בסקטור הפרטי והעסקי ומילא תפקידים רבים, ביניהם: יו"ר תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטרום) (1977-1983), יו"ר בנק עצמאות למשכנתאות (1977-1982), יו"ר סולל בונה, יו"ר חברת צלון, יו"ר חברת הביטוח "לה נסיונל" ואחרות. כמו כן, היה חבר במועצות מנהלים שונות, בארץ ובעולם, ושימש כבורר בסכסוכים עסקיים סבוכים.
בין 1988-1995 כיהן כיו"ר בנק לאומי לישראל ויו"ר חברת הבת "אפריקה ישראל". שנות כהונתו הביאו ליציבות בהנהלת הבנק ופעולותיו בשוק הבינלאומי, לאחר שבמשך שנתיים קודם למינויו התפטרו שלושה יושבי ראש (ארנסט יפת, אלי הורביץ ומאיר חת) ושני דירקטוריונים שלמים (כתוצאה מסכסוכי עבודה חריפים ומתמשכים עם עובדי הבנק). בתקופתו החלה צמיחה מחודשת של הבנק וחל שיפור ניכר ברווחיותו.

פעילותו הציבורית
עם פרישתו מבנק לאומי עסק זנבר בייעוץ פיננסי פרטי. בין תפקידיו הציבוריים, כיהן כנשיא לשכת המסחר הבינלאומית בארץ ואף נבחר כחבר הנהלה של לשכת המסחר הבינלאומית בפריז. לבד מהקמת מרכז הארגונים ועמידה בראשו במשך שנים, הנהיג גם ארגונים בתחומי החינוך, התרבות, הספורט והקשר עם התפוצות. בין פעילויותיו: יו"ר חבר הנאמנים של המכללה למנהל (1972-1995), יו"ר נאמנות התיאטרון הלאומי "הבימה" (1969-1982), ממייסדי ונשיא מוזיאון ינקו-דאדא לאמנות מודרנית, מקים ויו"ר המועצה להימורים בספורט, יוזם ויו"ר קרן ספורטאים מצטיינים, יו"ר קרן תרבות ישראל-בלגיה, יו"ר העמותה לקידום הקשרים בין ישראל להונגריה, יו"ר המגבית היהודית המאוחדת לישראל, מייסד המועצה לארץ ישראל טובה ועוד.

אותות הוקרה

המכללה למנהל הקימה לכבודו, לרגל יובלו ה-75, את "מכון זנבר" לחקר הכלכלה הציבורית והעסקית. ב-2004 העניק נשיא הונגריה לזנבר את אות הצלב המרכזי, העיטור הגבוה ביותר שמעניקה המדינה. זנבר קיבל גם אזרחות כבוד של מטולה והיה "יקיר העיר תל אביב-יפו". לאורך השנים זכה באותות הוקרה רבים נוספים, ובהם: פרס הרצל על פעילותו הציבורית (1973), פרס משרד הפנים על תרומתו המיוחדת למען הרשויות המקומיות בישראל (1986), אות ההומניטריות המיוחד של ארגון בני ברית (1995), אות לשכת המסחר על תרומה ייחודית לכלכלת ישראל (1999) ותואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת בר-אילן (2000).