מוטקה ויזל – "חשבתי שכאן ייגמר סבלי"

רק שנים ארוכות לאחר המלחמה הבנתי את דבריו של אבי: "לו הייתי מאמין למה שסיפרו לי, לא הייתי כאן היום בתוך הקרון הזה". רק בדיעבד הבנתי כי למשפחתי היה כסף וכי יכולים היינו להינצל. סיפורו של מוטקה ויזל. כשהרכבת שבה נסענו הגיעה לאושוויץ, ירדנו ממנה כדי לקחת את המזוודות שלנו - אך הנאצים אסרו עלינו לקחתן. זה היה הסימן הראשון לצפוי לנו במחנה. הורידו אותנו מהרכבת וצעדנו לכיוון מנגלה, אך אז כמובן לא ידענו את שמו ואת מפעלו הרצחני. לו היינו יודעים, אולי היינו פועלים אחרת.  
אף על פי שיש לי אח תאום לא היינו חלק מ'תאומי מנגלה', הודות לכך שלא היינו תאומים זהים לחלוטין. עברנו את הסלקציה הנוראית הזו, והגענו למקום שבו הופיעה כתובת: Arbeit macht frei. העבודה משחררת. אחר כך הבנו שהעבודה משחררת אותך מהחיים. אתה תעבוד כמה שאתה יכול, ואז תמות. 

 



בערב קיבלנו תדריך איך להתנהג במחנה. ראינו מפעל עם בלוקים אדומים, לבנים אדומות ושתי ארובות – לא ידענו מה זה, אך לא תיארנו לעצמנו שבתוך הביתן שורפים אנשים. אסרו עלינו לשאול שאלות או לדבר עם אסירים ותיקים – כי חששו שכך נגלה את האמת על הביתן והארובות... הם אמרו לנו במילים פשוטות: כולכם יהודים ושווים בעינינו כמו זבוב. סליחה, כמו חרא של זבוב.
אני זוכר מפגש משפחתי מרגש במחנה: אף על פי שלא הרשו לנו להיכנס לבלוק מס' 2, אחי ואני נכנסנו ושאלנו אם יש שם מישהו ממונקא, העיר הקרובה למקום מגורינו. ומה מסתבר? שני בני דודיי, שאותם לא ראיתי מעולם, נמצאים שם. פניתי למבוגר מבין השניים וביקשתי ממנו חתיכת לחם – והוא, בלי להסס, הכניס את ידו לכיס ונתן לי. לימים, לאחר המלחמה, שאלתי אותו: "איך הסכמת לחלוק אתי את הלחם שלך?" והוא ענה לי: "פעם ראשונה שאני רואה את בן דודי, לא אכבד אותו במשהו? היית אורח שלי!"

לאחר כמה ימים העבירו אותנו לפלשוב, למחנה. בגרמניה לא היו אז בתי סוהר, אלא כל הפושעים הובאו למחנות והם היו הקאפואים. לא אשכח איך הפושעים שהפכו לסוהרים נכנסו לבלוק והתחילו להרביץ לאדם אחד עד זוב דם. אחד מהם בא גם אליי, אך כנראה מכיוון שהייתי ילד קטן ועצוב הוא ויתר לי.
עבדנו בבית חרושת. תמיד היו שניים שחפרו ושניים שמילאו את המריצה. תפקידי היה להוביל את המריצה. באחד הימים עברתי ליד קצין האס. אס. ששמר עלינו, והוא נתן לי פליק משום שלא רצתי מספיק מהר. מתוך כעס זרקתי את המריצה וצעקתי: "מה אתה מרביץ לי - אתה לא רואה שאני עובד?" הוא פתח את הרובה והכניס קליע. אני הייתי המום ומאובן, הסתכלתי לו בעיניים בלי שום פחד, לא חשבתי מה יכול להיות - חשבתי שכאן ייגמר סבלי. לפתע הוא הוריד את הרובה, פתח את הבריח, הוציא את הכדור – ולתדהמת כל הסובבים הוא לא חיסל אותי.
חזרנו למחנה, כולם בדרך אמרו שבטח צפוי לי עונש – וכלום. לא קראו לי. אחי נכנס לביתן, ראה שכולם נכנסים ומחבקים אותי, שאל מה קרה – וכששמע את הסיפור כעס עליי: "אתה נורמלי!?" אבל בדרך נס ניצלתי ולא נענשתי על מעשיי.

אך גם לרוע יש סוף. באחת השבתות ראינו שאנשי האס. אס. הורידו את כל הסימנים מהמדים שלהם. אחרי כמה דקות פלוגת האס. אס. ששמרה עלינו יצאה עם הכלבים, חייליה עברו לאט-לאט את הגדר - ונעלמו. בו ברגע זקן המחנה, מייזלס שמו, החל בשירת 'התקווה'.
בשעה 12:00 פרצו אסירים יהודים מבוגרים לתוך המחסן של האס. אס. והוציאו המון אוכל. היו שם נקניקיות ושומנים של חזיר, וכל אחד אכל ללא הגבלה. לנו הילדים נתנו פליק ואמרו: "תאכלו רק ביסקוויטים!" וטוב שכך עשו - כי אני בחיים עכשיו, והם מתו כי אכלו יותר מדי והתפוצצה להם הקיבה. 
שעה לאחר מכן בא טנק רוסי, והקצין שעליו הכריז: "אתם משוחררים!" בתחילה איש לא זז, כולם היו מאובנים, אך לבסוף החל זרם של אנשים יוצא החוצה - ואז התחלתי להאמין שהשחרור הגיע. 
כיום אני גר בירושלים. אני יושב ראש ארגון אסירי הנאצים לשעבר, ובנוסף אני מתנדב בהדסה במיון ובמד"א. יש לי בן ובת, שמונה נכדים ושתי נינות. נכדיי מבטיחים לי עוד נינים – אני כמובן מחכה... 

לתמליל העדות המלא - לחצו כאן

 

"עבדנו בבית חרושת. תמיד היו שניים שחפרו ושניים שמילאו את המריצה. תפקידי היה להוביל את המריצה. באחד הימים עברתי ליד קצין האס. אס. ששמר עלינו, והוא נתן לי פליק משום שלא רצתי מספיק מהר. מתוך כעס זרקתי את המריצה וצעקתי: "מה אתה מרביץ לי - אתה לא רואה שאני עובד?" הוא פתח את הרובה והכניס קליע..."

מוטקה ויזל - העדות המלאה
כשהגענו לקשו היו שם חילופי משמרות בין הפיקוד הגרמני לכוחות הונגריים. אבי אמר דבר אחד ביידיש - "אם הייתי מאמין למה שסיפרו לי, לא הייתי כאן היום בתוך הקרון הזה". עשרות בשנים לא ידעתי מה הייתה הכוונה שלו. אחרי משפט אייכמן וקסטנר הבנתי – כסף היה לנו, אני הייתי ילד בן 15, לא שאלו אותי בכלל. אז הבנתי שהכוונה שלו הייתה שהיה לנו כסף ויכולנו להינצל עם כל המשפחה.
כשהגענו לאושוויץ הצצתי החוצה דרך האשנב המגודר, ואני רואה נשים בלי שערות. הכרתי את בת דודה שלי. כולם הלכו בבגדי פיג'מה ועם את ביד. בתור ילד חשבתי שההורים יודעים את הכול ושאלתי את אימא שלי: "מי את חושבת שאלה? לדעתי אלה המשוגעים של הכפר!" תוך חצי שעה אנחנו הפכנו למשוגעים כאלה. 

כשהגענו לאושוויץ פתחו את הדלתות (של הקרון) והתחילו לגרש אותנו: "ראוס! שנל, שנל!" היו כלבים ואסירים אחרים, ואנחנו קפצנו כולנו מהקרון והלכנו לקחת את המזוודות, את התרמיל. אבל לא. שום דבר. "אנחנו נביא לכם," הגרמנים אמרו לנו ביידיש, "אסור לקחת שום דבר." לא הבנו מה קורה פה. לקחו אותנו וזרקו לנו בתוך הקרון מזון לכמה ימים, עשר כיכרות לחם. ראיתי כיכר לחם ושמתי מתחת לזרוע. ראיתי הכול שחור, איבדתי את אח שלי התאום שהוא נהרג במלחמת השחרור בפלמ"ח ועבר אתי את כל המחנות.
ירדנו והיה לנו המון אנשים. אתה ילד, מאבד את ההורים, כבר איבדת בית ורכוש, אתה לא יודע מי אתה, ואיש לא ידע מה עומד לקרות. נשים וילדים בנפרד, זקנים בנפרד. היה שמאלה וימינה, זה כל כך נדוש. הלכנו לעבר מנגלה. אנחנו לא ידענו מה שמו של הקצין הגרמני הזה. כל מה שמדברים על מנגלה, הכול ידענו אחרי המלחמה. הרבה מאוד דברים שלו היינו יודעים מראש אולי היינו פועלים אחרת.

אני תאום, אבל לא הגעתי לתאומי מנגלה הודות לכך שלא היינו תאומים זהים לחלוטין. אחי ואני עברנו את הרף, אלה שנולדו ב-1930. מתחת לזה כולם הלכו לקרמטוריום. אבל גם מי שהיה מתחת ל-1929, אם היה בגובה מסוים ניצל והלך לעבוד. עברנו את זה, ואז הכניסו אותנו לתוך בירקנאו בשלשות, ואנחנו מגיעים למקום מסוים שהיום זה המוזיאון, וכתוב Arbeit macht frei. בגרמנית זה פשוט מאוד: העבודה משחררת. אחר כך הבנו שהעבודה משחררת אותך מהחיים. אתה תעבוד כמה שאתה יכול ואז תמות. התחלנו ללכת משם, והורידו את הפאות והזקן כל מה שאפשר, רק החגורה והנעליים השאירו.
באיזושהי צורה הסתרתי את הלחם. מנגלה ראה את הלחם, לא חשבתי שאני יכול לקבל מכות רצח או כדור בראש. ואז התנפלו עליי, כל אחד רצה חתיכת לחם וכבר לא נשאר לי הרבה. אחר כך בערב קיבלנו תדריך איך להתנהג. היינו במחנה, לא היינו הרבה זמן באושוויץ. ראינו מפעל עם בלוקים אדומים, לבנים אדומות ושתי ארובות. אנחנו לא חשבנו שפה קורה משהו, ששורפים אנשים בתוך הביתן הזה. זה היה (בעינינו) פשוט מאוד מפעל שמייצר משהו.

דיברו אתנו בערב, אמרו שייתנו לנו הוראות כמו שיש בכל מסגרת - אסור לכם לעבור לבלוק 2 ולשאול שאלות. אסור לדבר עם אסירים ותיקים, כי הם חשדו שהם יכולים לספר לנו. הם אמרו שכולכם יהודים ושווים בעינינו כמו זבוב. סליחה, כמו חרא של זבוב.
למרות שלא הרשו לנו להיכנס לבלוק 2, אחי ואני נכנסנו. אני שואל יש מישהו ממונקא, העיר שהייתה קרובה אלינו, ואז אני רואה פתאום שני בני דודים שלי. אף פעם לא ראיתי אותם, אבל אחר כך נהיינו חברים טובים. אני רואה את הבן דוד שלי המבוגר, וביקשתי ממנו חתיכת לחם. הוא הכניס את היד שלו ונתן לי חתיכת לחם. זה לא סיפור סתם, כי חתיכת זהב לא הייתה שווה כמו חתיכת הלחם הקטנה הזאת! אולי מאה גרם לחם, חמישים גרם קמח וחמישים גרם נסורת. ככה היה הלחם שנתנו לנו שם, וזה מה שהוא נתן לי. אחרי המלחמה הוא היה רופא שיניים. שאלתי אותו אחרי המלחמה: "איך העזת לקחת מהלחם ולתת לי את זה?" הוא אמר לי: "פעם ראשונה שאני רואה את הבן דוד שלי ואני לא אכבד אותו במשהו? היית אורח שלי!"
נזהרנו שלא יתפסו אותנו כי יודעים שבאושוויץ, אם בורחים מבלוק לבלוק, אז יודעים שאתה נידון למוות. היינו מאוד זהירים. בכל זאת שלושה דברים קרו. אסור לנו לדבר עם גרמני. בא אליי אחי, אומר לי: "מוטי, דיברתי עם מישהו, הוא חירש-אילם." אחר כך הבנו למה, שהוא מראה לי את הכיוון אל הבניין וצייר אישה וגוף ושרק. נו, לך תבין מה זה. עבר שם עוד מישהו ושאל איפה נפגוש את ההורים? אבל אמר במגרש הזה כל יום ראשון בא עם ההורים עם סל ועוגות וביצים ועושים שם פיקניק, טוזיג בעברית. כמה שהייתי ילד טיפש, לא הבנתי, אמרתי לעצמי: מה הוא מספר לנו? הרי אם ייתכן שבקטע הזה ייכנסו אלפי אנשים ביום ראשון? אבל לא ידענו שום דבר על הקרמטוריום.

אחרי כמה ימים העבירו אותנו לפלשוב. עברנו משם למחנה של הרוסים לגרוסרויז, זה למעשה היה צריך להיות מחנה שהגרמנים רצו להעביר לשם את אושוויץ כי הרוסים התקדמו. הפשיטו אותנו לגמרי והעבירו אותנו מקלחת ונתנו לנו בגדים אזרחיים. וזה היה יותר טוב, כי שם היה ממש קר והיינו מלאי כינים. מה שאכל אותנו במחנות זה הרעב והכינים. הכינים יצאו מתוך הגוף. זה שמתוך הגוף יכולות לצאת כינים, זה נודע לי רק שם. אבל הבגדים סימנו באדום אסיר, וקיבלנו מספר, והורידו לנו שערות ועשו לנו שביל. קראו לזה שביל הכינים. הכניסו אותנו לביתן בלי שמיכות ובלי סדינים ובלי מזרן, והשכיבו אותנו על הרצפה. שם חיכינו, איש לא יודע למה חיכינו - או לשלוח אותנו לעבודה או לחסל אותנו, ככה אני חשבתי אח"כ.
בגרמניה היה נוהג שלא היו בתי סוהר, אלא כל הפושעים נכנסו למחנות והם היו הקאפואים. אז נכנסו החבר'ה של הבלוק, האחראים האלו, והתחילו להרביץ לאדם אחד ולזרוק על הרצפה מדמם. פתאום הוא בא אליי, וחשבתי שהוא הולך להרביץ לי גם. כנראה שבגלל שהייתי ילד קטן ועצוב הוא ויתר לי.

היו בעיות של טיפוס ושל אבצס, שמתנפח לך מתוך חוסר היגיינה וחוסר מזון. התנפח לי וזה התפוצץ, הייתה לי מוגלה. אחד הדברים שזה איפה שזה נוזל, נוצר אבצס שני. אסור היה להגיד את זה, כי אז היו שולחים אותך לרביע – נכנס בדלת אחת ויוצא לא יודע לאן. לא נשאר בחיים. ואני מסתובב, והפצע הזה פתאום מתפוצץ. ואני מחפש איזו חתיכת נייר. מצאתי נייר במכולה של זבל וניגבתי את זה, הרגשתי (כאילו קיבלתי) חיים חדשים. אבל אחר כך קיבלתי מזה אינפקציה, עלה לי החום והייתי חסר תפקוד. לא יכולתי ללכת. פתאום קיבלנו הודעה לעלות על הרכבת, מזל שאחי ועוד מישהו תמכו בי והכניסו אותי לרכבת. באנו למקום החדש והתחלנו לעבוד.
באנו לקופה, עבדתי שם עד אפריל. באפריל סגרו את בית החרושת. הכוחות הרוסים היו קרובים אלינו וחיכו להתקפה על גרמניה. כל אחד קיבל מריצה מאוד כבדה. שניים חפרו ושניים מילאו, ואני עם המריצה מתקדם. הייתי צריך לרוץ, ועמד שם קצין אס. אס. אחד, מי שהלך לאט מדי קיבל כמה מכות. אני לא יודע מה קרה לי כשעברתי לידו, פעם אחת הוא נתן לי פליק. אני מתוך כעס זורק את המריצה וצועק לו: "מה אתה מרביץ לי - אתה לא רואה שאני עובד?" הוא פתח את הרובה והכניס קליע. לא תאמינו, אני נהייתי המום ומאובן והסתכלתי לו בעיניים בלי שום פחד, לא חשבתי מה יכול להיות. חשבתי זה יגמור את הסבל. פתאום הוא מוריד את הרובה ופותח את הבריח ומוציא את הכדור וסגר. עכשיו אלפי איש היו שם, וכולם הסתכלו מי העז. זה לא קרה בשנתיים של אנשים שם שמישהו העז להתחצף לאס. אס, הפּישֶר הזה העז? כולם כבר חשבו שאפשר להגיד עליי שמע ישראל. התחלנו ללכת עם האס. אס. הזה. אחר כך באו חבר'ה ואמרו שזה לא נגמר העסק הזה. אמרו לי שעוד לא גמרת עם זה. באנו למחנה הביתה. קראו מספרים, כי שמות הרי לא היו לנו, ואנחנו הולכים ולא קראו לי. נכנס לביתן, ואחי רואה שכולם נכנסים ומחבקים אותי, ואחי שאל מה קרה, אני מספר לו והוא אומר לי: "אתה נורמלי!?" אנשים אמרו שבכנות שעוד לא ראו במשך שנתיים-שלוש שהם במחנות שמישהו עשה דבר כזה שהעז להתחצף על ממונה ועוד על אס. אס. בפרט.
עכשיו אני רוצה לדבר על השחרור. איך אנחנו השתחררנו? בשבת שלחו אותנו לעבודה, ולא מצלצלים בגונג. אנחנו מחכים, לא מבינים מה קרה. זה היה בחודש מאי. בא רס"ר המחנה שהיה אס. אס. ונתן הוראה שאסור להסתכל דרך החלון. אני לא יכולתי להתאפק והסתכלתי. ראיתי שאנשי האס. אס. הורידו את כל הסימנים מהמדים שלהם. הלכנו לישון, בבוקר אנחנו קמים, ומצלצלים בגונג. אנחנו יוצאים כולם לאַפֵּל, למגרש המסדרים, ואומר היהודי האחראי שם שהוא לא יודע מה יהיה שם, או שידברו אתנו או שאנחנו כמו ברווזים. אחרי כמה דקות פתאום פלוגת האס. אס. ששמרה עלינו (יצאה) על מדי קרב ועם הכלבים צועדים לאורך הגדר. לדעתי - כל אחד חשב שגמרנו את החיים. אבל לאט-לאט הם עברו את הגדר והסתלקו. בו ברגע זקן המחנה, קראו לו מייזלס, אמר: "אנחנו נשיר עכשיו את ההמנון היהודי, התקווה." היות והייתי אנטי-ציוני קיצוני, כי אני מעיירה עם רבי אנטי-ציוני קיצוני שאחר כך הבריחו אותו מהגטו, לא הבנתי אף פעם מה זה 'התקווה', ידעתי מה זה סידור. אמרו לא לצאת החוצה עד שמקבלים הוראה.

בשעה 12:00 יהודים אסירים מבוגרים פרצו לתוך המחסן של האס. אס. והוציאו המון אוכל. זה היה נקניקיות ושומנים של חזיר, וכל אחד אכל כמה שהוא רוצה. לנו הילדים נתנו פליק ואמרו: "תאכלו רק ביסקוויטים!" וטוב שכך עשו, כי אני בחיים עכשיו והם מתו כי הם אכלו יותר מדי והתפוצצה להם הקיבה.
שעה אחרי זה בא טנק רוסי, עליו יושב פוליטרוק עם סרט אדום, שובר את השער ונכנס. רוסית אני לא ידעתי, לקלל היום אני יודע, אבל אז גם זה לא. לימדו אותי להגיד - להתראות. הוא התחיל לתת נאום ואמר: "אתם משוחררים!" אבל אף אחד לא זז. הוא צועק "תצאו החוצה!" ואף אחד לא זז. כולם היו מאובנים. סוף סוף אחד התחיל לצאת, השני - וכולנו התחלנו להתעורר. אני נזכרתי בסדר פסח, היה שם בהגדה שכתוב שהמצרים רדפו את היהודים אז הם נכנסו לים סוף, והים התבקע לשניים. אף אחד לא רצה לזוז, לא האמין. היה נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון, וכולם אחריו, אז התחלתי להאמין שהשחרור הגיע. 
כמובן מיד הלכנו כולנו ברגל כמה קילומטרים ונכנסנו לבתים של גרמנים. ואז לקחנו את הבגדים מלאי הכינים, זרקנו לתוך האש ושרפנו. אחר כך התרחצנו מקלחת טובה, אכלנו טוב והלכנו לישון על מזרן. תכננו ללכת הביתה. הלכנו עשרות קילומטרים - כי את כל הגשרים פוצצו הכוחות הגרמניים כשנסוגו - עד שהגענו לפרטיסלביה בצ'כוסלובקיה, ומשם נסענו לבודפשט. אחי הגדול היה עם תעודות נוצריות בבודפשט. איפה שהוא גר אני בא ורואה אישה זקנה יוצאת. באנו לשם, ואני רואה אישה זקנה יוצאת מהבית שלו. אמרתי: אם היא חיה - גם אחי. עלינו על הרכבת עד שהגענו לספמה. ראינו מה קורה פה, אף אחד לא חזר. לא אח לא בחיים. אז פעם ראשונה שבכיתי. אף אחד במשפחה לא חזר, רק אח שלי. הבריחו אותנו, ולאט-לאט עלינו לארץ. באנו לארץ, ציונים לא היינו. הבטיחו שיש אוכל בקיבוצים ושם נותנים לחם וסלט כמה שאתה רוצה, אז החלטתי: לשם אני הולך.
יש לי בן ובת ושמונה נכדים ושתי נינות. מבטיחים לי עוד, אבל אני לא יכול להגיד להם מה לעשות. אני גר בירושלים. הייתי מנהל הלוגיסטיקה בחברת חירות ואח"כ מנהל הלוגיסטיקה של מד"א בירושלים, ועכשיו אני יושב ראש ארגון אסירי הנאצים לשעבר. אני מתנדב בהדסה במיון ובמד"א.