קתלין שוורץ – "לא יודעת איך נשארתי בחיים"

כשהייתה קתלין שוורץ בת שמונה וחצי נגזלה ממנה ילדותה. במקום לשחק בבובות ראתה רוע, קור ומוות. כשהמלחמה הסתיימה הייתה קתלין במצב גופני ירוד, שיניה האפירו ושיערה לא צמח, אך עם הזמן היא התאוששה והתחזקה. הזיכרונות, הפחדים והסיוטים, לעומת זאת, עדיין פוקדים אותה גם היום, שבעה עשורים אחרי. זהו סיפורה של קתלין שוורץ.
גדלתי בעיר דברצן בהונגריה. לאחר חודשיים בגטו הוחלט לחסל את יהודי הונגריה, ונשלחנו לאושוויץ. אני ניצלתי מסיבה אחת פשוטה: הרכבת שבה נלקחתי הגיעה לרמפות באושוויץ, לא יכלה להיכנס – ולאחר כמה ימים שחיכינו נשלחנו לאוסטריה, למחנה ההשמדה מטהאוזן. איני שוכחת את הרופא של המחנה – קראו לו ד"ר אריבן ריים, רופא אוסטרי שכינויו היה 'רופא המוות של מטהאוזן'. 

בלי להרחיב על מה שעברתי במחנה, בדיעבד גיליתי כי לעולם לא אוכל להביא ילדים לעולם. לא הייתה לי ילדות. במקום לשחק בבובות ראיתי סביבי מתים ורוע וקור. עד היום איני יודעת איך נשארתי בחיים. לאחרונה ביקרתי באושוויץ כחלק ממשלחת, אך לא באמת הייתי אִתם שם. רק גופי היה, אבל כל הזמן ראיתי בעיני רוחי את הכלבים, את השמים האפורים מהעשן של הקרמטוריום. הלכתי אִתם - אבל בנפש הייתי 70 שנה אחורה. כל הזמן שמעתי את הרמקול שצורח ללכת מהר. 
מצבנו במחנה היה בכי רע. היינו חלשים, מלוכלכים, מלאי כינים - חצי שנה לא התרחצנו. בהמשך, כשהאמריקאים שחררו אותנו וראו את מצבנו, הם מיד התרחקו וחזרו אלינו עם מסכה וכפפות ועשו לנו די-די-טי כמו לג'וקים. 



גם מצבי הנפשי הלך והידרדר. עד היום כשאני נכנסת למעלית אני חייבת להתאמץ בכל כוחותיי כדי לא לברוח החוצה. בנוסף, אני עדיין פוחדת מהכלבים שראיתי. הכלבים שלהם היו איומים. מילה אחת מהחיילים הנאצים – וכלב כזה היה תופס את הצוואר של הקורבן המסכן, ואחר כך היו עושים מהעור שלו אהילים למנורה.  
איני יודעת איך ניצלתי, אני רק מקווה שאני ראויה לזה. אני שואלת את עצמי איך דווקא אני שרדתי, בעוד משפחתי ומיליוני בני אדם נוספים נרצחו. אין יום שאני לא חושבת על זה - די בריח או במילה כדי לעורר את המחשבות. יש גם לילות שאני חולמת שאני עדיין במטהאוזן, וכשאני מתעוררת לוקח לי זמן להבין שאני כבר לא שם. וככל שאני מזדקנת, התמונות והזיכרונות חוזרים אליי יותר ויותר.  

ויום אחד – בדיעבד התברר שזה היה ב-4.5.1945 – נשמעה צעקה ביידיש ובהונגרית – "חופשיים!" איש לא קם מהרצפה. אמרו לנו שוב: "צאו, כבר אין חיילי אס-אס בתצפיות, אתם חופשיים" – אבל אף אחד לא העז לצאת מהדלת. רק אחרי כמה שעות, כשהגיעו ראשוני החיילים האמריקאים, הבנו שהזוועה הסתיימה. 
הייתי בין חיים ומוות. נתנו לי לאכול פיסת לחם, אך שכחו לתת לי מים וכמעט נחנקתי. התברר שכל הגוף שלי היה כל כך יבש ומצומק ולא יכולתי לבלוע. אחר כך, כשכבר חזרנו הביתה, השערות שלי לא גדלו, המטבוליזם לא היה תקין, ולא חייכתי כי השיניים שלי הפכו לאפורות. אך לא רק השיניים נהרסו - אותי הרסו. לא הייתה לי ילדות, לא יכולתי להביא ילדים, רבים מבני משפחתי נרצחו -  מה עוד אפשר לקחת מבן אדם?  

הזמן עבר, לאט-לאט חזרתי לעצמי, עשיתי בגרות ולמדתי 'טכניון רכבתי'. ב-1957 עליתי ארצה, למעברת עתלית, ואחרי שבועיים התחלתי לעבוד ברכבת ישראל – ושם עבדתי 35 שנה. בעלי ז"ל, שנפטר לפני 27 שנים, היה אף הוא ניצול שואה – מטרנסילבניה. 
סיפורי זה הוא אפילו לא רבע ממה שעבר עלינו. אסיים במילותיו של אותו סופר שכתב על השואה – "אי אפשר להסביר את השואה, אי אפשר להבין. אני בעצמי לא יכולה להבין".

לתמלול העדות המלא לחץ כאן

"לא הייתה לי ילדות. במקום לשחק בבובות ראיתי סביבי מתים ורוע וקור. עד היום איני יודעת איך נשארתי בחיים. לאחרונה ביקרתי באושוויץ כחלק ממשלחת, אך לא באמת הייתי אִתם שם.
רק גופי היה, אבל כל הזמן ראיתי בעיני רוחי את הכלבים, את השמים האפורים מהעשן של הקרמטוריום. הלכתי אִתם - אבל בנפש הייתי 70 שנה אחורה. כל הזמן שמעתי את הרמקול שצורח ללכת מהר.
מצבנו במחנה היה בכי רע."