המלחמה בשכתוב ההיסטוריה חשובה מזו שבהכחשת השואה – כנס 18.6.2019

מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ערך ב-18 ביוני כנס תחת הכותרת "האנטישמיות החדשה: הכחשת שואה ושכתוב ההיסטוריה

 הכנס, תחת הכותרת שלעיל, עסק בממדי התופעה ובקריאה ברורה לפעול לעצירתה ולנקוט בעמדה ברורה ונחרצת מול הגורמים הפועלים בצורה ישירה לשנות את ההיסטוריה. זאת, לאור התגברות האנטישמיות ברחבי אירופה וצפון אמריקה, המלווה גם בניסיון לשכתב את ההיסטוריה ולהסיר את האחריות של ממשלות עבר, עמים וחברות לאסון השואה. בכנס שנערך בשיתוף יד ושם ובתמיכת המשרד לשוויון חברתי השתתפו מעל 600 איש – ניצולי שואה ויושבי ראש ארגונים, לצד חוקרים, שגרירים ונציגים של מדינות אירופה ביניהן: גרמניה, איטליה, אוסטריה, שוודיה, דנמרק, קרואטיה, ליטא, פולין, הונגריה, פורטוגל, אוסטריה, שוויץ, נורבגיה ורומניה.

בדברי הברכה של השרה לשוויון חברתי, אמרה גילה גמליאל, בין היתר, כי "בצדק נאמר שאלה שאינם זוכרים את העבר נידונו לחזור עליו. כנס זה לא היה יכול להיערך במועד מתאים יותר. זוהי אותה מגיפה ישנה של אנטישמיות: בשעה שהאנטישמיות לובשת צורות חדשות, הצורות הישנות ממשיכות להתקיים והפכו עזות עוד יותר. מגמה מסוכנת זאת מגיעה כאשר מנהיגים, בייחוד במזרח אירופה, מנסים לטייח את העבר של ארצותיהם מתקופת הכיבוש הנאצי. בעוד שארצות אלה אכן סבלו ואזרחיהן נספו במלחמה, אין הן יכולות לנקות עצמן משותפותן לרצח השיטתי והברברי של ששה מליון יהודים על-ידי הנאצים ותומכיהם בתקופת השואה. בשם ממשלת ישראל ועם ישראל, ברצוני להגיד לניצולים היקרים הנמצאים איתנו כאן: אנו נמשיך במאבק נגד אנטישמיות ונגד הכחשת השואה עד שיוכחדו לגמרי. אנו קוראים לכל ידידינו באירופה לעמוד על המשמר נגד הרעה החולה הזאת".

הדוברת הראשונה הייתה חוקרת השואה דבורה ליפשטדט, שאמרה: "אני לא מאמינה שיש תרופה לאנטישמיות. היא מוטבעת עמוק מדי בחברה ובתרבות. זה מתחיל בברית החדשה ונמשך לאורך אלפי שנים על ידי ראשי הכנסייה, דרך ההתנגדות לכל הדתות שניסח כבר קרל מרקס וכלה בנאצים. האנטישמיות חלחלה אפילו לארצות שבהן אין כלל יהודים". ליפשטדט עמדה על ההבדל המהותי בין אנטישמיות ובין הניסיונות לשכתב את ההיסטוריה של השואה, שמקורו בעליית הכוחות הלאומניים בעולם המבקשים לייצר למדינותיהם אתוס לאומי חדש, אשר עליו הם מבססים את הלאומנות המודרנית. "לצורך זה" אמרה, "הם משכתבים את ההיסטוריה, כולל האופן שבו הם מעלימים את חלקם באחריות להשמדת היהודים בשואה והבלטת היותם קורבנות משטר הכיבוש הנאצי".

עוד עמדה ליפשטדט על הגורמים להתפשטות המהירה של אנטישמיות, הכחשת שואה ושכתוב ההיסטוריה, שהכלי העיקרי המשמש גורמים הרוצים בהפצת רעיונות אלה היא המדיה החברתית. לדבריה, בניגוד לעבר, היא מאפשרת את הפצתם תוך דקות למיליוני איש. פעילות זו מאפיינת לטענת ליפשטדט ארבעה גורמים מרכזיים – ימין קיצוני, שמאל קיצוני, אסלאם קיצוני, וחלקים של הפזורה המוסלמית באירופה, אשר מקורם גם בפליטים שמביאים איתם שנאה ארוכת שנים ליהדות.

חוקר השואה וההיסטוריון יהודה באואר אמר, בין היתר, כי תוצאות משפט הדיבה של מכחיש השואה דויד אירווינג, שתבע את ליפשטדט, הייתה נקודת מפנה בהבנה של העולם את עניין הכחשת השואה. "אחרי שאירווינג נכשל קיימת הכחשת שואה בעולם, אבל זה שולי. מה שבולט יותר זו לא ההכחשה – אלה עיוות השואה, דבר שהוא חדש יחסית מבחינת עוצמתו". עיוות זה, לטענת באואר, "מקורו בתהליך העולמי של העלאת הנושא הלאומי-לאומני לראש הפירמידה לאחר כישלון האידיאולוגיות הגדולות, קומוניזם, סוציאליזם, ובמידה רבה מאוד גם הליברליזם".

בהתייחסו לתהליך זה, הסביר באואר, כי "כשהעבר לא כל כך טוב, אפשר להמציא חדש – גם אם לא את כולו. הסכנה טמונה בכך שעיוות השואה אינו מתבסס על שקר מוחלט. הוא תמיד מבוסס גם על אמת. עיוות העבר לא מוגבל לשואה, אבל השואה הופכת, ובצדק, לנושא מרכזי בתרבות הגלובלית, לא רק המערבית".

כדוגמא קונקרטית לתהליך שכתוב ההיסטוריה הביא באואר את ה"חוק הפולני" שגרם לסערת רוחות בארץ ובעולם. "פולין אכן עברה תהליך שחייבים להגדירו כרצח עם על פי הגדרת האו"ם מ-1948, הגדרה שכללה השמדה של קבוצה אתנית, דתית, או גזעית – כולה או חלקה. אבל מכאן ועד למה שמנסה ממשלת פולין לעשות עם החוק החדש המרחק הוא רב. גרוע מכך, מה שנכתב בהצהרה המשותפת של ממשלות פולין וישראל בנוגע לתיקון התוספת מיום 26 בינואר 2018 לחוק "המכון לזיכרון לאומי" של פולין הוא שקר!, שקר שממשלת ישראל חתומה עליו. יד ושם יצא באופן יוצא דופן בהצהרה מנומקת ומפורטת כנגד המסמך".

לדברי באואר חובתם של החוקרים בעולם, וכמובן ביד ושם בכללם, להצביע על אי דיוקים היסטוריים ולהתריע על סיכונים לפגיעה ממשית בחופש הדיון על אודות השואה. הדרך הנכונה לתקן עיוותים היסטוריים ותפיסות היסטוריות שגויות היא באמצעות מחקר היסטורי אמין, שיח ציבורי פתוח ונטול לחצים ופעילות חינוכית שקולה ופתוחה. "עיוות ההיסטוריה של השואה אינה נוגע רק ליהודים, הוא מסכן את התרבות האנושית" אמר באואר בסיום דבריו.

אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם, אמר כי "משך שנים ארוכות נעשה המאבק בהכחשת השואה בשני מישורים: החוקי – שבו העולם המערבי הפנים את הצורך להלחם בתופעה ופעל בהתאם – והתופעה בעיקרה נבלמה. המישור האחר הוא עבודת מחקר ותיעוד כמו זו שנעשית ביד ושם. לאחר דיונים ארוכים ונוקבים, החלטנו, בהסכמה רחבה, שלא נכון להתעמת חזיתית עם מכחישי השואה, מפני שבעיקרו של דבר תופעה זו נבלמה.

"לאחר שמדינות מזרח אירופה השתחררו מהשלטון הסובייטי, החל בהן תהליך של דמוקרטיזציה ורצון להתקבל כחברות בתרבות המערב, וזה כלל גם את הצורך לחקור באופן פתוח יותר את השואה ואת חלקן של אותן מדינות, או של תושביהן, באחריות למה שקרה – אבל זה הולך ומשתנה. בעולם הפוסט מודרניסטי מקובל לחשוב שכל אמת היא יחסית, אבל אנחנו חיים בעולם אחר – כזה שנסמך על תיעוד ועובדות ללא הטיה אידיאולוגית. כזה צריך להיות המחקר המוביל. אנחנו לא נאבקים נגד ממשלות, ולכן אנחנו צריכים להיאבק על האמת ההיסטורית שעולה מהמחקרים שלנו ולהילחם עליה באומץ. ולכן, כשיקבלנו הצעה מאורבן לקחת חלק בהקמת וניהול המוזיאון בבודפשט, וכשהתברר לנו שהתכנים הולכים לכיוון של שכתוב ההיסטוריה – סירבנו.

בחלקו השני של הכנס נערך פאנל בהנחייתו של יוסי גביר, מנהל יחסים בינ"ל וקשרי ממשל ביד ושם בהשתתפות ההיסטוריונית חוי דרייפוס, השר לשעבר דן מרידור, ועקיבא תור – ראש חטיבת תפוצות ודתות במשרד החוץ. לדברי דרייפוס "בשנים האחרונות נחשפנו לניסיונות בוטים לעצב מחדש את נרטיב השואה בפולין. זה מעמיד אותנו, החוקרים, בפני סיטואציה מאוד קשה – גם בעולם אך בעיקר בפולין. אחד הסעיפים בחוק קובע כי תפקידו של ה-IPN (המכון לזיכרון לאומי) הוא 'לשמור על שמה הטוב של פולין'. כלומר, תפקידם של חוקרי המכון הוא לא רק לחקור, אלה גם להגן על שמה הטוב של פולין. ולא רק זאת. פולין מעודדת הגשת תביעות כנגד מי שעובר על החוק, ועשרות תביעות כאלה אכן כבר הוגשו".

דרייפוס הדגישה כי הדבר מקשה מאוד על המשך חקר השואה העצמאי בפולין, אם משום חשש לתביעות ואם משום חשש לקידום אקדמי וקיצוץ בתקציבי המחקר של החוקרים העצמאיים. לדבריה, "החובה שלנו כהיסטוריונים היא לחקור את מה שאירע באותה תקופה. שואלים אותי – ומה עושים עם המחקרים האלה? תשובתי היא שהייתי רוצה לראות היסטוריונים שעוסקים בהיסטוריה ואנשים שעוסקים בחינוך ועושים את השימוש הראוי במחקרים אלה".

לדברי מרידור, "אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה מגמה בעולם לחיזוק הערכים הדמוקרטיים והליברליים תוך התנגדות לטוטליטריות. בשנים האחרונות אנחנו עדים לנסיגה מערכים אלה, כאשר יש עלייה בהגדרת הזהות הקבוצתית, בין אם היא דתית ובין אם היא לאומית-לאומנית. עם התחזקות המגמות של הימין הקיצוני גילינו תופעה מוזרה של 'אנטישמים תומכי ישראל'. מדינת ישראל חייבת להתנער ממדינות ומגמות שכאלה, גם אם יש לכך מחיר פוליטי".  עקיבא תור עמד על הקושי והצורך לשלב בין "ריאל פוליטיק" לבין נקיטת עמדה מוסרית כנגד תופעת שכתוב ההיסטוריה על ידי מדינות.

את הכנס סיימה קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה. בין יתר דבריה אמרה: "שמענו על מדינות שמנסות ליצור זהות לאומית חדשה, עד כמה זה מביא אותן לצורך לשכתב ולתקן את ההיסטוריה כדי ליצור את הזהות הזו – ועד כמה התופעה מסוכנת. למדנו גם עד כמה חשוב לנו, אלה שעוסקים בנושא, להסתמך על מחקרים היסטוריים. זו אחת הסיבות שהביאה אותנו, במרכז הארגונים, לקיים את הכנס הזה. לא רק כדי ללמוד את התופעה, אלה גם לשאול את השאלה לאן כל זה לוקח אותנו. אנחנו מסכימים שהתשובה לשאלה: האם צריך להתמודד חזיתית עם מכחישי שואה – התשובה היא לא. אבל למדנו גם שכן צריך להתמודד עם כל אלה שמנסים לשכתב את ההיסטוריה. איתם כן צריך לבוא חשבון, לבוא בדין ודברים, ולנסות להחזיר אותם לממדים הנכונים של ההיסטוריה שלנו. כשאנחנו מדברים על השואה אנחנו מבקשים לזכור לא רק את חלקם של הנאצים. אנחנו חייבים גם לדבר על אלה ששיתפו עמם פעולה".

בצעד חריג ביקש שגריר הונגריה בישראל, לוונטה בנקו, לשאת דברים לאחר שבמהלך הכנס עלו טענות רבות כנגד התנהלות ראש הממשלה ויקטור אורבן. בנקו אמר כי "הונגריה היא ידידת אמת של ישראל, ולטעמי בעלת הברית הקרובה ביותר לישראל באיחוד האירופי. אני לא אומר שאין אנטישמיות בהונגריה, יש. אך אנו רואים שיש ירידה". בהמשך דחה את הטענות לאנטישמיות מצד ממשלת הונגריה וחזר והדגיש את הקמת מוזיאון השואה החדש כמקום לחינוך ולקידום פרויקטים פנימיים וחיצוניים כאחד.