נולדתי בצ'כיה בעיר קרלסברג, ושם הייתה לאבא שלי מסעדה כשרה מאוד יפה עם אוכל טעים מאוד, ובאו אנשים מאוד מכובדים לאכול אצלנו, כי זאת עיר נופש ושם מרפאים כל מיני מחלות עם מים שבאים מהאדמה, וכל שנה היו לנו אותם אורחים. היינו בבית שלוש בנות: אסתר, שמבוגרת ממני ב-14 שנה, ורות – שמבוגרת ממני בשנה. אני הייתי הקטנה ואהבתי מאוד בובות: היו לי 30 בובות. הייתה לי ילדות מאוד נחמדה עם המון בובות שאהבתי.
נתקלתי בפעם הראשונה באנטישמיות בגיל שבע כשעוד לא הייתה שום מלחמה. זה היה ערב סוכות, ואבא ביקש ממני לבוא אתו לחצר ולעזור לו לבנות סוכה יפה ולקשט אותה, ואני יצאתי אתו לחצר ובנינו סוכה נהדרת – ופתאום נפלו עלינו אבנים מהחלונות של שכנים שלנו שהם לא היו יהודים. אני הייתי ילדה בת שבע, עוד לא הייתה מלחמה גם, ואני אומרת: "אבא, למה זורקים אבנים עלינו?" והוא לא יודע מה להגיד לי, הוא רק אמר: "כי אנחנו יהודים ולא אוהבים אותנו". אני נורא נבהלתי מהתשובה הזאת כי לא ידעתי מה הוא רוצה להגיד לי בכלל, העולם שלי היה קיים רק מבובות. הייתי ילדה שאוהבת לשחק. ואני לא שאלתי יותר שום דבר ורק רציתי הביתה, והלכנו הביתה ואני ישר לבובות שלי. התחלתי לתפור להן שמלות ונתתי להן שמות שאשכח את האבנים האלה, אבל זה לא עזר. לא שכחתי את זה. למחרת הלכנו לבית ספר – אחותי רות ואני היינו באותו בית ספר – וגם אז זרקו עלינו אבנים בדרך הביתה.
יום אחר התחילו לקחת ענפים מהעצים ועשו מזה זר קוצני, ועם זה הרביצו לתלמידים היהודים עד שדם נזל. גם אותי תפסו, הרביצו לי על הרגליים, לקחו לי את הילקוט, ואני בכיתי ורצתי הביתה. ואני באה הביתה ואומרת: "אימא, תראי את הרגליים שלי, אני כבר לא אוכל ללכת מחר לבית הספר", ואימא שלי אומרת: "יש אנשים כאלה רעים בעולם, נצטרך לעזוב את הבית שלנו". ואני שאני שומעת את זה מאוד נבהלתי וקיבלתי כזה מין פחד זר שעוד לא הכרתי. כזה פחד שאנחנו נצטרך לעזוב את הבית שלנו. הרי פה נולדנו, פה זה הבית שלנו! קיבלתי פחד זר שעוד לא הכרתי אותו בכלל.
אסתר אחותי הגדולה היא כבר הייתה בית"רית בזמן הזה, היא הייתה בתנועת הנוער בית"ר, והיא תפסה יום אחד את אבא לשיחה ואמרה לו: "אבא, פה תפרוץ מלחמה, ואנחנו צריכים לברוח מפה. אני שמעתי את ז'בוטינסקי נואם", היא אומרת, "הוא עכשיו באירופה, והוא מדבר ואומר לנוער היהודי שצריך לנסוע לפלשתינה לבנות ארץ של יהודים, ויש עוד אפשרות לנסוע לפלשתינה עם אניות שמוכנות לקבל את היהודים עבור כסף ולהעביר אותם לפלשתינה". אבא נתן לה לגמור את הדיבורים שלה ואמר לה: "אסתר'לה, את מספיק גדולה כדי להחליט לעצמך אם את רוצה לנסוע לפלשתינה או להישאר אתנו, כי אנחנו נישאר פה". ואסתר ארזה את החבילה שלה, ועם עוד הרבה בית"ריים נסעו עם אנייה – אחת האחרונות, סכריה קראו לאנייה – נסעו לפלשתינה, ואנחנו נשארנו. והזמן לא נהיה יותר טוב. נהיה יותר גרוע.
על כל בית היו צלבי קרס וקריקטורות של יהודים, והיה כתוב "אל תקנו אצל יהודים", "היהודים הם אויבים שלנו", והתחילו לזרוק אבנים לחנויות של יהודים ולקחת את הסחורה של החנויות והיה קשה מאוד. עד שאבא שלי נזכר גם לברוח, כי הוא ראה טוב מאוד שאסתר צדקה שהיא נסעה לפלשתינה, הוא גם רצה לנסוע – אבל כבר היה מאוחר מדי. הגבולות כבר היו סגורים ליהודים. הוא הזעיק את כל היהודים בעיר, את כל החברים היהודים שלו, עם ההצעה לנסוע למרכז צ'כיה לפראג ששם תהיה פחות אנטישמיות, כי בעיר שלנו היו הרבה גרמנים שהיו ממש נאצים. כל היהודים הסכימו עם אבא שלי, ונסענו לפראג עם שום דבר.
היינו פתאום פליטים. הכול נשאר בבית. כל התכולה של הבית הנהדר, עם התמונות היקרות בקיר וכל התכולה של המסעדה. עם לב כבד מאוד השארתי את הבובות שלי אצל שכנה שלא הייתה יהודייה. היה לי מאוד קשה עם הפרידה הזאת, ונסענו עם שום דבר לפראג, ובפראג חיכו לנו אנשים יהודים מהקהילה וחילקו אותנו אצל יהודים בבתים, ולא היו מספיק מיטות אז ישנו גם על הארץ והיה זמן קשה. ואני לא זוכרת מאיזה כסף אימא שלי קנתה את הלחם ביום-יום. לא היו מספיק מיטות, וגם בפראג ראינו צלבי קרס, ועברה חשמלית בפראג שבקרון הראשון היה מצויר צלב קרס גדול ועל זה בגרמנית היה כתוב "לכלבים וליהודים הכניסה אסורה". ועוד הייתי ילדה גם בפראג, ומאוד נבהלתי מזה שמשווים אותנו לחיות. על בית אחד היה כתוב שיהודים הם עכברים, היה מצויר עכבר ואני נורא סבלתי מזה. קיבלתי את זה מאוד אישית וחשבתי שמתכוונים רק אליי והתחלתי לסבול נפשית מאוד-מאוד. היה לי ממש דיכאון, אבל אני לא התלוננתי לא אצל אימא ולא אצל אבא – כי הבנתי שגם הם במצוקה נפשית גדולה, ולא התלוננתי אף פעם.
ופה בפראג תפסה אותנו המלחמה. הגרמנים נכנסו ב-1939 לפראג, החיילים שלהם עם הטנקים, עם הדגלים והשירים שלהם, שכל שיר שלהם היה נגד יהודים. אני זוכרת שיר אחד, כמה מילים: "מתי שדם יהודי ישפריץ מהסכינים שלנו, העולם יהפוך להיות יותר טוב". זה רק כמה מילים של שיר אחד. מאות שירים הם שרו – וכולם נגד יהודים. היה קטסטרופה. העיר הייתה מלאת דגלים עם צלבי קרס, וכבר ליהודים אסור היה ללכת לבית ספר. בשמונה היינו חייבים להיות בבית, וכל יהודי קיבל את הטלאי הצהוב. בפנים היה כתוב 'יודה' כדי להשפיל אותנו, לבייש אותנו. זה היה צריך להיות טוב-טוב תפור מסביב, ומי שלא הלך עם הטלאי הזה היו מרביצים לו. הנאצים הלכו עם מגפיים, ובשפיץ במגף היה ברזל, ועם זה בעטו ביהודים ברחובות של פראג. על פי רוב הם היו מבוגרים, ולא כל יהודי מבוגר קם מהמכות האלה. ברחובות של פראג אף אחד לא בא לעזרתו.
היו שמועות ששולחים את היהודים לגטו, לגטו טרזנשטט. בצ'כית זה נקרא טרזין. וככה באו לקחת את היהודים עם משאיות, אנשי SS באו לקחת את היהודים מהבתים במשאיות והכניסו אותנו למסה-פלאס, זה היה פעם בניין של תערוכות. שם היה עכשיו מרכז מפגש של יהודים מפראג. זה היה באוגוסט או ספטמבר 1942 והיה חם מאוד. אני הייתי הכי קטנה, הייתי בת 11, והיינו צריכים לעמוד בעמידת דום בחום הגדול, ואני יום אחד התעלפתי. לא יכולתי לסבול את השמש על הראש שלי. התעוררתי עם הקנה של איש SS על הבטן שלי, והוא מעיר אותי ואומר: "את רוצה להיות פה מפונקת?" הוא צועק עליי, ואני מתעוררת מזה וקופצת ואומרת: "לא! אני לא רוצה להיות מפונקת!" והוא אומר לי: "אז תקומי ותלמדי לעמוד כמו כל המבוגרים", "כן, אני אלמד," אני אומרת, "אני אלמד". ולמדתי כל יום לעמוד ארבע שעות בעמידת דום.
אחרי שבוע לקחו אותנו לתחנת רכבת והכניסו אותנו לקרונות, מאה איש בקרון בעמידה, וסגרו אותנו מהחוץ עם סגר מברזל, והתחלנו לנסוע והגענו אחרי הרבה שעות של נסיעה לגטו טרזנשטט. שם נפתחה הדלת של הקרון, לקחו את הגברים לצד אחד, את הנשים לצד שני ואת הילדים – אחותי רות ואחרים – לקחו אותנו לבית ילדים. שם הייתי מאוד עצובה ובכיתי נורא כל הזמן, בכיתי כי זה היה מקום אפור מאוד והייתי אומללה שאין לי פה את אימא. אבל עשיתי לי תכנית לצאת משם ולחפש אחרי אימא, ויכולתי לעשות אותה כי ההנהלה בגטו הייתה יהודית. פה בטרזנשטט עוד לא הרביצו לנו מכות, היינו פה עוד בני אדם.
וכך יצאתי יום אחד מבית הילדים לחפש אחרי אימא, ופוגשת אותי אישה מבוגרת ושואלת אותי "למה את בוכה, לאן את הולכת?" ואני אומרת "אני מחפשת את אימא, אנחנו הגענו רק לפני שלושה ימים ואני לא יכולה להיות בלי אימא". "בואי אני אעזור לך," היא אומרת ולוקחת אותי ביד והולכת בית אחר בית ומסתכלת מה כתוב, והיא מגיעה לבית שכתוב שם L30015. "זאת הכתובת של הצ'כיות," היא אומרת, "פה את תמצאי את אימא". ואני אומרת לה "תודה רבה", והיא ממשיכה ללכת ואני נכנסת, ואומרת "אימא?", צועקת דרך הדמעות, והיא שומעת אותי. אימא הייתה בפנים עם עוד נשים מבוגרות. "איפה אתן?" היא אומרת, גם היא לא ידעה איפה הבנות שלה. ואני אומרת "אני בבית ילדים, ואני לא יכולה להיות בלעדייך", אז היא לוקחת אותי ומכניסה אותי לחדר קטן ואני רואה 12 נשים על הארץ, על מחצלות, שוכבות שם בחדר. והיא מבקשת עכשיו מהשכנות שלה שהן לא יתנגדו אם אני אשאר אִתן, והן לא התנגדו. כל אחת זזה קצת על המחצלת שלה ועשו לי מקום שיהיה לי גם מקום לישון שם. והייתי מאושרת, הייתי הילדה הכי מאושרת בכל הגטו, ושמחתי כל כך להיות מסוגלת להחזיק את היד של אימא שלי. לא פחדתי משום דבר פתאום.
אבל האושר שלי לא לקח הרבה זמן, כי בגטו פרצה אפידמיה של מחלת ילדים – סקרלטינה, שנית בעברית. וזו הייתה מגפה שהלכה מילד לילד, וגם אני קיבלתי את המחלה הזאת ולקחו אותי לחדר שוב מאימא לחדר קרטנה, שאני רואה כל יום מוציאים ילד או ילדה מתים מכוסים מעל הראש. ואני בוכה כמובן, כי חשבתי שאני הולכת למות. ובא אלינו רופא פעמיים בשבוע, אסיר יהודי בגטו, והוא רואה אותי כל כך בוכה והוא אומר "למה את כל כך בוכה"? ואני אומרת "דוקטור, אני הולכת למות כי אני רואה כל יום ילדים מתים יוצאים מפה", אבל הוא אמר לי "את לא תמותי, הילדים האלו שמתו מתו מדלקת קרום המוח, תפסיקי לבכות!" וככה אני נרגעתי ולא בכיתי יותר, והחום ירד לי, ואימא שלי לקחה אותי מחדר הבידוד אל החדר הקטן עם השכנות שלה.
כך עברו 16 חודשים בגטו בלי ששמענו פעם אחת את המילה אושוויץ בגטו ואת המילה השמדה. לא שמענו את זה במשך 16 חודשים. עכשיו היו שמועות ששולחים להשמדה. כמובן לא האמינו היהודים שנולדו בגרמניה או באוסטריה, הם אמרו: "לא מתכוונים אלינו, אנחנו ילידי אוסטריה, או גרמניה. לא מתכוונים אלינו, אנחנו ראשית כל גרמנים ויש לנו פספורט גרמני". הם לא האמינו בכלל שמתכוונים אליהם גם, אבל אצל היטלר לא היה הבדל איפה שנולדת כל זמן שאתה יהודי.
וככה הגרמנים עשו טרנספורט גדול מאוד גם עם יהודי גרמניה, אוסטריה, הולנד, צ'כיה. מי שהיה בגטו – לאושוויץ. ולקחו אותנו הרבה אנשים לתחנת רכבת בטרזנשטט והכניסו אותנו שוב לקרונות, מאה איש בקרון בעמידה, רק שעכשיו התחילו כאלה השפלות כמו שעוד לא היינו רגילים כי אנחנו עוד היינו בני אדם עד עכשיו. היו לנו בגדים משלנו ושערות, קישוטים הרשו לנו, שמות היו לנו. היינו בני אדם. גם עבדנו בכבוד. כל אחד עשה איזו עבודה. לא הרביצו לנו מכות. עכשיו בקרון הזה שם לנו איש SS באמצע דלי. דלי משפיל לצרכים. והוא צורח עלינו "אוי ואבוי לכם, יהודים מסריחים, אם אתם תלכלכו לנו את הקרון הזה," ואנחנו עומדים ומסתכלים אחד על השני – מה זה? מה הוא רוצה? זה צריך להיות שירותים? מה פתאום! ועוד פעם לפני שהוא יצא הוא צעק "אפילו כתם אחד שאני לא אראה פה, יהודים חזירים!" ועם זה הוא יצא וסגר אותנו שוב עם סגר הברזל, ואנחנו עמדנו והסתכלנו: מה קורה, לאן לוקחים אותנו?
כמובן שאף אחד לא השתמש בדלי הזה כי אנחנו עוד בני אדם. והייתה דרך ארוכה מאוד. אחרי שעות הטבע קורא, אבל אף אחד לא השתמש בדלי הזה. במקום זה אנשים התחילו להתעלף, נפלו אחד על השני מהתאפקות. וכשכבר עבר המון זמן, התקרבנו כבר לגיהינום. אני אומרת גיהינום כי אני עברתי את הגיהינום. אז אבא הוציא את האף שלו דרך הפתח היחיד שהיה בקרון ורואה בחוץ מישהו שעובד בפסי הרכבת ושואל אותו "תסלח לי, הולכים מפה גם טרנספורטים גם למקום אחר?" וזה היה פולני אנטישמי, והוא אומר לאבא שלי "בוודאי, כל יום הולכים טרנספורטים בכיוון הזה" והצביע למעלה. ואבא הבין שהגענו לאושוויץ ושזאת הארובה. אבא הסתובב לנוכחים בקרון ואומר "קינדר, אנחנו הגענו לאושוויץ". ואני רואה את המבוגרים מרימים ידיים ועושים "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, לאן לוקחים אותנו, מה גורלנו, מה יהיה אתנו?" זה היה דבר נורא.
הרכבת מאטה עוד טיפה ועומדת. נפתחה הדלת בחוץ, היה חושך מוחלט, אבל אורות עלינו מכל הכיוונים, וזה סנוור אותנו ולא ראינו שום דבר, רק שמענו נביחות של כלבים גדולים – "ראוס, ראוס, שנל, שנל" – "החוצה, יותר מהר". והתקרבו לקרונות וזרקו אותנו החוצה עם אלות. גם אותי תפסו, זרקו אותי החוצה. אני לא שמתי לב לדם בברכיים. רציתי לתפוס את הידיים של אימא ולשאול אם הגענו לגיהינום, אבל לא יצא שום קול מהגרון שלי. נכנסתי למצב של הלם שלא יכולתי להוציא מילה. אימא הבינה אותי, לקחה אותי בפנים, בלחיים, ואומרת: "גם אני לא יודעת לאן הגענו, אבל פה חייבים להיות חזקים. את חייבת להיות חזקה". וכבר היינו בחוץ, החושך כבר בלע את הגברים, לא ראיתי את אבא. ואת הנשים והבנות לקחו אותנו עם אלות להאנגר גדול.
עכשיו, היה דצמבר 1943 – אז הגענו לאושוויץ – כל כך קר היה, והכניסו אותנו להאנגר הזה, ושם מצווים עלינו להתפשט עירומות. איך אפשר להתפשט בקור הזה? היו בנות שסירבו להתפשט, והן קיבלו כאלה מכות. פה לא היו שום שפות, פה היה גיהינום. פה הרביצו לנו מכות. מי שלא התפשטה קיבלה מכות, כך שכמובן כולנו התפשטנו ושמנו את הבגדים ליד הקיר ועמדנו עירומות, רועדות מקור. אחרי זמן ממושך שעמדנו נכנס להאנגר איש קטן, שהיה ותיק באושוויץ, עם התלבושת של הוותיקים – כחול ואפור פיג'מה – עם קרחת. העבודה שלו הייתה לגלח אותנו מראש עד רגל, שזה משהו מאוד משפיל לבנות. ולמדנו מהר מאוד לא לבכות. למדנו לא לבכות, כי על בכי יש מכות. לא בכינו, אבל לא הסתכלנו ימינה ולא שמאלה לשכנות שלנו – כי אנחנו הרי מכירות מטרזנשטט, לא רצינו לראות את החברות שלנו במצב כזה.
מסתובבת שם אשת SS ולועגת לנו. לא רק שלמדנו לא לבכות, היא לועגת לנו ומסתכלת על השערות ואומרת "יופי של שערות יש ליהודיות, אנחנו צריכים את השערות שלכן בשביל החיילים שלנו בחזית, קר להם. חורף קשה. אנחנו ממלאים עם זה את המזרנים והכריות שלהם". ואנחנו לא בכינו. כשלקחו כבר את השערות החוצה באה איזו אשת SS עם סמרטוטים, ולא היו דברים לחורף, אלו היו דברים קרועים, שמי שהייתה גבוהה קיבלה דברים קטנים, צר וקצר, שזה יהיה מגוחך. ומי שהייתה נמוכה קיבלה דברים גדולים, שזה יהיה גדול, שהיא תיפול על זה, שזה יהיה מגוחך, שניראה כמו ליצניות.
פה קיבלנו (בחזה) מספר של אושוויץ, ומתחת למספר משולש צהוב, ועל הגב קיבלנו עם צבע אדום רטוב מהצוואר לאורך הגב, פס אדום רטוב, ואוי ואבוי למי שזה נמרח. עכשיו, היינו כל אחת אפס אחד קטן. הפסקנו להיות בני אדם. לקראת בוקר נכנסת להאנגר אסירה פוליטית פולנייה, והיא עושה לנו את המספרים על הידיים – וזה מאוד כואב. אני עומדת אחרי אימא שלי, והיא מסתירה אותי שלא יראו שאני ילדה. והיא קיבלה 71501, אני קיבלתי 2, ורות אחותי קיבלה 3. היא עמדה אחריי. וזה מאוד כאב, ומשכתי את היד וקיבלתי סטירה מצלצלת מהפולנייה. והפולנייה אומרת: "כואב לך?" אני אומרת "כן". "מה את חושבת, שאת פה בבית הבראה? את פה לא בבית הבראה, יכאבו לך עוד הרבה דברים אחרים. את פה במחנה ההשמדה של אושוויץ". אני אומרת "כן", והיא גמרה שני מספרים אחרונים וזה ממש כאב, כי זה נקודה אחרי נקודה עמוק לתוך הבשר.
לקראת הבוקר כשכבר נכנס קצת אור קיבלנו כפכפי עץ, ועם זה לקחו אותנו לבירקנאו. ארבעה קילומטרים לקחו אותנו ברגל, אבל כבר בדרך איבדנו את הכפכפים כי הבוץ והשלג היו כל כך עמוקים שנשארו שם הכפכפים, והגענו יחפות לבירקנאו. בבירקנאו מכניסים אותנו לצריפים, וכל אחת מוצאת לה מיטה. שלוש מיטות לגובה, שלוש מיטות לרוחב, לתשע בנות – וכל אחת מצאה לה מקום לשים את הראש. ופה עזבו אותנו הגרמניות לבד, וברגע שהן יצאו פרצנו בכזה בכי. אני חושבת שזה היה ים של דמעות שנשארו שם אחרינו.
בבוקר מעירים אותנו בארבע וחצי ל"אָפֵל", מסדר. אנשים התחילו ליפול מקור, כי אנחנו לא היינו לבושים לקור הזה. ומי שנפל, הגרמנים הוציאו אותו – משכו אותו ברגליים והוציאו אותו מההמונים – ויותר לא ראינו אותו, ולפי זה למדנו. גם אני בתור ילדה בת 12 וחצי למדתי לעמוד מעל הכוחות, אחרת זה מוות. ליפול זה מוות. והנוף בבירקנאו היה גדר תיל מחושמלת, קילומטרים על גבי קילומטרים, שום דבר אחר אתה לא ראית, היה נורא. אחרי שהיינו שם הרבה זמן, להתרחץ לא יכולנו. המים היו קפואים בברזים. קיבלנו כינים, שחפת לכולם הייתה. השתעלנו מאוד ופצעי קור עם מוגלה, ועל המוגלה טיילו להן הכינים. היה פשוט נורא, זה לא היו חיים בכלל. כשרצינו עוד קצת מרק אז אשת ה-SS שחילקה את המרק, מרוב שהיא התרגזה עלינו, בתור עונש היא שפכה את כל הסיר עם המרק ואף אחד לא קיבל שום דבר. או שעמדנו באָפֵל, ואם מישהו לא עמד כמו שצריך היינו צריכים לרדת לברכיים, וככה עם הידיים שעות, ככה לעמוד בעונש שלא עמדנו ישר. זה היה גיהינום, גיהינום.
אימא שלי הייתה אימא של כולם, היא הייתה אישה צדיקה שהאמינה באלוהים ודיברה עם הבנות שאין להן כבר אימהות, דיברה אִתן שלא לעזוב את התקווה, שאלוהים יעזור לנו לצאת מהגיהינום. היא אפילו ראתה ציפור אחת באושוויץ ואמרה: "קינדר, בואו תראו, יש פה ציפור. אף אחד פה לא ראה ציפור במקום הזה, זה סימן מאלוהים. סימן שעוד נצא מפה". היא הייתה אישה מיוחדת, ורק בזכותה נשארתי בחיים – זה אני יודעת. אם לא אימא והיד שלה שיכולתי להחזיק אותה, לא הייתי עוברת את כל הזוועות. רק בזכותה נשארתי בחיים, ועשיתי נדר שאם אני אשאר בחיים אני לוקחת את זה בתור שליחות. אם אני אצא משם אני אספר לנוער, אני צריכה לספר מה אנחנו עברנו. וזה באמת שליחות שלי, אני היום מדברת בכל מקום. גם בצבא, גם בתי ספר ומוזיאונים. איפה שצריך אותי. גם בצופים. אני לוקחת את עבודת הקודש עליי ואני עושה את העבודה בהתנדבות, וכבר חילקתי 200 אלף זיכרונות שלי.
אימא שלי הייתה המלאך שלי. היא שמרה עליי ועל אחותי, והלכנו עוד ברגל מבירקנאו לאושוויץ, ושם הייתה סלקציה ובחרו אותנו לצד של החיים. הגענו ברכבת להמבורג, לגרמניה, איפה שלא עמד שום בית. חיל האוויר הבריטי והאמריקאי פוצצו את העיר הזאת, ואותנו לקחו תכף למחנה עבודה קשה מאוד בהמבורג, נוי-גרבן, ולקחו אותנו לעבודה פיזית קשה. אני באותה העבודה עם כל המבוגרות. עכשיו היה חורף 1944, יום אחד התעלפתי כי לא יכולתי כבר לסבול את הקור, והתעוררתי ליד הבנות שעבדו אתי, ואימא מעליי בוכה. "את כמעט הלכת לי," היא אמרה.
גם הייתי בוערת יום אחד. אשת ה-SS הרשתה לנו בקור הזה לעשות מדורה קטנה באיזה דלי. שמנו נייר – מה שמצאנו כל אחת היה – והיא הדליקה את זה, וקצת רציתי לחמם את הידיים מאחורי איזה בית שבור. ופתאום יוצא איזה איש וצורח עלינו בגרמנית: "לא רק שהאנגלים גמרו לי את הבית, אז אתם יש לכם עוד חוצפה לבוא להתחמם פה?" כולם ברחו, והוא בא לוקח את הדלי, אני לא הספקתי לברוח, והוא זרק את זה עליי ואני הייתי בוערת. וכולם ברחו, ואימא הסתובבה וראתה אותי בוערת והיא חזרה אליי וקראה לבנות: "תבואו מהר, הילדה שלי בוערת", והן באו וכיבו את האש עליי. ואפילו אשת ה-SS רשמה את השם של האיש הזה ואחרי המלחמה היא עשתה לו משפט לאיש הזה, כי היא הייתה אחראית עלינו והייתה צריכה להביא אותנו בחזרה למחנה. היא עשתה לו משפט ועשתה לו ברוצצס ממש.
אם לא אימא אני לא הייתי עוברת את כל הזוועות – זה ברור לי לגמרי. אנחנו הלכנו ברגל מהמבורג לברגן בלזן, צעדת המוות. הגענו לברגן בלזן, ושם לא ראינו נפש חיה. הגרמנים כבר ברחו והפסידו את המלחמה וראינו רק מתים. ערימות ותעלות של מתים. אנחנו גם התיישבנו וחיכינו למוות. וב-15 באפריל 1945 נכנס הטנק הראשון עם חייל בריטי לברגן בלזן, באו לשחרר אותנו הבריטים, והיה לו רמקול והוא אומר Kids, you are free. We are the British"", אבל לא היה לנו בכלל כוח לשמוח.
לקחו אותנו ביד והעבירו אותנו למחנה שהיה שייך לגרמנים. שם היה נקי ולבן הכול. הכניסו אותנו למחנה הזה, ופה פרצה אפידמיה של טיפוס, לכולנו עוד היה טיפוס. עברנו גם את זה, אבל עוד הרבה אנשים מתו מהטיפוס. היינו שם חודשים. שקלו אותנו – והמשקל הממוצע של אישה מבוגרת היה בערך 25 קילו. לימדו אותנו לאכול וללכת, ואחרי חודשים שאלו אותנו לאן אנחנו רוצים לחזור הביתה, ואימא ביקשה את פראג בתקווה שנשמע משהו על אבא. וכמה בנות התאוששו ועלו במשקל, אבל רק בגוף. הנפש לא התאוששה עד היום הזה. אנחנו לא שוכחים. אי אפשר לשכוח מה שאנחנו עברנו, ואנחנו נשארנו לא מובנים. מכל העולם אנחנו לא מובנים.
אימא ורות נשארו עוד בפראג. אני הגעתי ב-1946 עם עליית נוער לפלשתינה, ועוד הייתי שלושה חודשים בעתלית עד שנתנו לי לצאת. כל הילדים בלי הורים הכניסו אותם לקיבוצים. לי הייתה פה אסתר, ובאתי אליה לנתניה וחיכיתי ליום הזה שהיא תיקח את הראש שלי על הכתף שלה ושהיא תשאל אותי "מה עברתם שם באירופה? תספרי לי אחותי הקטנה". והיא לא שאלה. וזה חשוב שידעו שלא הייתה פה שום מודעות כלפי שרידי השואה. לא שאלו אותנו. ולא רק פה – בכל העולם לא שאלו. הם הגיבו שגם פה היו להם זמנים קשים, זאת הייתה התגובה אחרי שרצינו לספר.
קיבלתי דיכאון, והרופא אומר לי: "תכתבי – אם לא שואלים אותך תכתבי". וזה מה שעשיתי, אלה הזיכרונות, ואני נותנת לכל תלמיד חוברת כזאת. ועד שהיה משפט אייכמן העולם שתק ולא שאל ולא התעניינו, ומאז משפט אייכמן התחלתי לדבר. עשיתי קורס ב'יד ושם' איך לדבר לפני קהל במשך שעה על כל הזוועות, כמה שאפשר להכניס את כל הזוועות בשעה. וזה אני עושה כבר חמישים שנה ובאה לכל המקומות איפה שקוראים לי.
באתי ארצה לאחותי, אימא ורות באו ב-1949 עם הבשורה שאבא שלנו נספה בבוכנוולד שבועיים לפני השחרור של האמריקאים, במחנה עבודה קשה מאוד לגברים. אני התחתנתי מאוד מוקדם כי רציתי לצאת מאחותי. היא לא הבינה אותי בכלל ותמיד רצתה לספר לי כמה היה לה קשה פה בארץ. התחתנתי, וגם בעלי לא הבין אותי כי הוא היה מווינה, מאוסטריה. היה פה מ-1939. והוא אמר שאני בוכה בלילה וצועקת ולא נותנת לו לישון. אף אחד לא הבין אותנו. הייתי הרבה זמן בטיפול רפואי נגד הדיכאון, אבל אחר כך אני ראיתי שאני עושה משהו חשוב מאוד שאני מספרת לנוער – ובכלל, לא רק לנוער, מי ששואל אותי אני מספרת. אני חושבת שזאת עבודת קודש כי אחרת לא יודעים, לא מלמדים בבית הספר מספיק. זה הסיפור שלי.
יש לי שני בנים ושישה נכדים, הכול בנים. יש לי קצינים בצה"ל, חובשים בצה"ל, וחלק אחרי צבא וחלק עוד לפני הצבא.