ברוך שוב – העדות המלאה

כשהתחילה המלחמה, מלחמת גרמניה-רוסיה, כשהגרמנים פלשו לרוסיה ב-1941, הייתי בן 17 ובדיוק גמרתי תיכון. הייתה לנו משפחה ענפה – אבא ואימא, שתי אחיות ועוד אח קטן. די אמידה, אני לא יודע במושגים של היום אבל לא היה חסר שום דבר בבית. היה לנו בית מסחר וגם מפעל לדברי נייר. חיינו בשלום ובהרמוניה מאוד גדולה בתוך המשפחה. 
בעיר וילנה היו לפחות – לא ספרתי אף פעם – אבל היו לפחות כמאה קרובי משפחה של ההורים, כל אחד בשטח שלו היה מתבלט. ילדים, הרבה בני דודים משני הצדדים, וציפינו לחיי בגרות באוניברסיטאות ובכל מיני מקומות להתחיל את החיים. וכמובן כמו שאמרתי לכם, ב-22 ביוני 1941 פשטו הגרמנים, נכנסו לעיר. יום-יומיים אחרי שהכריזו על המלחמה עם רוסיה הסובייטית, וכל המבנה, הדבר הזה הקודם, האידאלי, הנחמד, המשפחתי – התפרק בן רגע. כעבור כמה חודשים הוכנסנו לגטו בווילנה. בחודשים האחרונים של 1941 הספיקו הגרמנים יחד עם הרוצחים שלהם, ביניהם גם ליטאים ומקומיים, להרוג ולרצוח שני שליש מהמשפחה הענפה הזאת. דודים ודודות, בני דודים והרבה מאוד חברים. 

אנחנו איכשהו ניצלנו והיינו משפחה שלמה בגטו. שנה אחרי זה אבא ואימא החליטו לנסות להציל את שני הילדים הבוגרים – את אחותי ואותי – מתוך המשפחה, מכיוון שזה היה ברור שרוצחים אחד אחרי השני. הבריחו את שנינו מהגטו לאיזו עיירה קטנה בבלארוסיה, איפה שלפי השמועות לא היה רצח עם כזה גדול כמו תחת השלטון הליטאי. אבל זה היה עורבא פרח, זאת הייתה שאלה של זמן, וכעבור חצי שנה רצחו את אחותי הגדולה בת ה-19 בעיירה הזאת יחד עם עוד 830 יהודים ביום אחד. העמידו אותם מול מתבן, ירו עליהם אחד אחד וזרקו את הגופות למתבן, ובערב הציתו אותו והאש אחזה את כל הסביבה. אני נמלטתי והצלחתי לצאת מציפורני הנאצים. בדרך לא דרך הגעתי חזרה לגטו וילנה. בגטו וילנה הייתה מחתרת של נוער ציוני וגם לא ציוני, נוער יהודי קומוניסטי גם. המחתרת הזאת שמה על דגלה להתנגד לכל פעולה נוספת של הגרמנים ולעמוד מולם, וכמובן שאף אחד לא ציפה שננצח את הגרמנים, אבל לפחות לתת להם כמה מכות, מתים ופצועים, לפני שייקחו אותנו למוות. לא אכנס לצד ההיסטורי של הדבר הזה, ספרות יש מספיק, אבל המחתרת הזאת מצאה את עצמה אחרי כמה זמן במצב שהיה ברור שהיהודים, כמו בכל מקום, מחכים עד הרגע האחרון – לא מוכנים לפעול בקרב אלא מקווים לנסים ואולי לברכה מהשמיים והם יישארו בחיים, ולכן המחתרת לא הצליחה לגייס את הקהל הרחב שהיה בגטו וילנה. ובגטו היו כ-18 אלף יהודים מתוך הקהילה הגדולה שהייתה 70 אלף.

ראשי המחתרת, ביניהם אבא קובנר, החליטו לשנות כיוון ולצאת עם מי שיש ועם כל נשק שיש ליערות, יערות שנמצאו חמישים קילומטר מהעיר. יערות עבותים. ושם להשתקם ולנהל את המלחמה, מלחמת הפרטיזנים. ואכן, מצאתי את עצמי בימים הקרובים בקבוצה של 25 איש ואישה, פרצנו את גדר התיל של הגטו ויצאנו עם הנשק שהיה לנו – לא הרבה, אולי כמה אקדחים ורובה וכמה רימונים – ויצאנו בדרך לא דרך ליערות רודניקי. הגענו כעבור שלושה ימים והיינו בין מקימי היחידות הפרטיזניות ביערות האלה, שגדלו מיום ליום וקלטו הרבה מאוד נוער ויהודים שהצליחו להימלט מהרצח ומבורות הרצח והגיעו איכשהו ליער. אפילו הגיעו אלינו יהודים שנלקחו לשרוף את הגופות של הנרצחים שהם רצחו במשך שנתיים. לא להשאיר כל סימן של איזו פעילות כזאת. גם שם החברה היהודית הצליחה לפרוץ את הגדר בלילה, והם יצאו מהמקום שהחזיקו אותם בשריפת הגופות והגיעו לפרטיזנים ליער. 

דוגמה שנייה – בקובנו, עיר לא רחוקה, שם רצחו את היהודים באחד ממבצרי העיר העתיקה שנקרא הפורט 9, היו שם אלפי נרצחים. וגם שם החזיקו הנאצים קבוצה של יהודים ששרפו את הגוויות, הוציאו אותן מהאדמה ושרפו על מנת לטשטש את הצעדים. גם כמה מהם הגיעו איכשהו בריאים לתוך היער וגם הם נקלטו. אני נותן רק דוגמה, אבל ברוב המקרים היו אנשים, בחורים, חברי תנועות נוער שכבר היו מאורגנים בגטו שנה שנתיים, כבר הרגו והיה להם נשק והיו בתכנון ובביצוע. אמנם לא חיילים ולא בעלי יכולת ולא עברו בית ספר לצבא, אבל הם כבר היו יותר מאומנים.
באותו הזמן שיצאתי ליער, אחרי כמה חודשים רצחו את כל יושבי הגטו – ביניהם את אימא שלי, אחותי הקטנה, אחי הקטן והרבה מהמשפחה שנשארה. אימא שלי הייתה גיבורה. היא, בכל פעם שהיו לוקחים איזה דוד או דודה למוות, היא קלטה את היתומים לביתה. כאשר מצאו אותה – כי הגרמנים סרקו את הבתים לחפש יהודים נסתרים – הם מצאו את אימא ואבא שלי והילדים שלהם ועוד כמה בני דודים שכולם היו תחת חסותה, וככה אני מתאר לי את ההליכה של כל המשפחה הזאת מגטו וילנה ליער פונאר, היער שבו הגרמנים והליטאים רצחו את היהודים. 

כשהצבא האדום התקרב לעיר וילנה בקרבות של 1944 והגיע עד למבואות העיר, קיבלנו אנחנו הפרטיזנים פקודה לצאת מהיער ולהצטרף ליחידות שמתקיפות את הגרמנים בעיר. וככה ביום השני או השלישי, כאשר אני שוכב יחד עם היחידה שלי עם נשק (כבר היה נשק טוב שהוצנח בשבילנו מהעורף) בא חבר שלי ואמר לי – לא רחוק מצאו, או כבשו יותר נכון, מקום שבו החזיקו כאלף יהודים שנשארו חיים מתוך גטו וילנה, במין מחנה מיוחד וסגור בבית ישן, ושם יש בתי מלאכה עבור הצבא הגרמני. זאת אומרת ערב רב של סנדלרים וחייטים ומסגרים ומלחימים. כל מי שהם צריכים וחשבו שהם צריכים בשביל המאמץ המלחמתי. הם הרגו את המשפחה, ואת האיש בעל המקצוע השאירו שם – החבר הזה בא אליי לעמדה שאני שם ואומר לי: מצאו שם את הגווייה של אבא שלך. אמרתי שזה לא יכול להיות, כי הוא נשאר בגטו יחד עם אימא והילדים, ולקחו אותו למוות, אז הוא לא ידע לענות אבל אמר שהוא בטוח שזה היה אבא שלי והסביר לי על המקום שהיה כמה קילומטרים דרום מהעיר. קיבלתי אישור מהמפקד לעזוב את העמדה לכמה שעות והלכתי לראות אם זה אמת – ואכן, הגווייה של אבי, היא לא הייתה, כבר הם קברו אותה, היהודים שהגיעו למחנה עשו קבר עם לפחות 400-500 איש שמצאו הרוגים על הרחבה של הבית הגדול הזה שהיה מחנה. אבל מישהו כן נתן לי פתקה ואמר: זה פתקה שמצאו על יד הגוף של אבא שלך, הרבה מאוד אנשים הכירו אותו מהעיר. אני לא זוכר מי זה היה והייתי מבולבל לגמרי, לא ידעתי איפה אני עומד. לקחתי את הפתקה ושם היה כתוב בשפה הפולנית כמה מילים, ואז היה ביידיש כתוב לי – אם אתה בחיים תנקום ותזכור אותנו. זה נראה כאילו הוא כתב את זה כמה רגעים לפני שירו בו.

אני באתי לארץ והשתקמתי ויש לי ילדים ומשפחה, ואת זה אני לא יכול לשכוח. אני מנסה יום יום ושבוע שבוע לחזור על האמרה של אבא, לזכור ולהנציח, ואני משתדל. מה לא – בנינו אנדרטה לפרטיזנים בלטרון, ואני תומך ביד ושם, והוצאנו ספרים, ואנחנו הולכים מבית ספר אחד לסמינר לשני ומספרים את הסיפור של השואה – כל אחד עם הסיפור שלו. אבל המדינה שלנו והגופים שלנו שמטפלים בניצולים חושבים שאנחנו מרמים אותם, שהם סתם לוקחים כסף מהמדינה בשביל כל מיני דברים, וכל שנה אותו סיפור עם המלחמה מול המשרד לאזרחים ותיקים, מול החברה להשבה – שייתנו ויקציבו כמה פרוטות לזיכרון והנצחת כל אלה שנרצחו או לחמו. 
כל שנה אני עובר גיהינום עם האנשים האלה להוכיח להם שהכסף הזה דרוש. ואני לא מדבר על הרבה כסף. סכומים קטנים. ועומדים מולי פקידים צעירים שבקושי יודעים מה זה שואה ומנסים להביא אותי למצב שאני אעשה טעות מתמטית. ואי אפשר להמשיך במדינה שלנו, מדינת היהודים שהייתה צריכה להיות הכוח שזוכר את כל ששת מיליון היהודים. במדינה שלנו אין מענה של המוסדות של כל מיני ארגונים כמו החברה להשבה, שלא מזמן לקחה איזה מיליארד שקל של הקורבנות שלא הספיקו להוציא מהבנקים הישראליים, או לקורבנות בלי יורש. לקחו את כל הכסף ושמו את זה בכיס שלהם. ולהוציא את זה מהם, כסף להנצחה – צריך להקריב את עצמך ולשכב מולם.

אני הסכמתי לדבר – זה בגללם, החלק הקטן הזה. לא ייתכן שאנחנו במדינת ישראל נעמוד כמו עניים בפתח מול משרד האזרח הוותיק, כמו החברה להשבה ועוד גורמים כאלו שמחזיקים הון תועפות, ירושות או כסף של הגרמנים כתוצאה מהשואה – ולא יתמכו בארגונים המסכנים האלו שכמעט כבר אינם כי אנחנו כולנו בדרך לשם, ולהתווכח אתי, אני לא יכולתי לשבת פה כי מחכה לי יום של ויכוחים עם איזו חברה, משרד רואי חשבון שהמדינה שכרה אותו שיבדוק כמה אמינים הארגונים האלה וביניהם אני שמבקשים עשרת אלפים ש"ח בשביל הנצחה וזיכרון השואה והלוחמים והזה. 
זה המסר שאני מוכן ורוצה שיעבור לעם ישראל. כל היתר זה כבר נדוש. כולם קראו את כל הספרים, חבל להראות עוד פרצוף ועוד אחד. לא ייתכן שהמדינה תתעלם. נתנו את הכול – באנו לארץ ובנינו אותה, אני עליתי באניית מעפילים רעועה שטבעה עשר פעמים בים לפני שהיא באה. ירדנו ישר לארץ, וכבר למחרת היינו עם מכוש וכלים לעבודה. כעבור שבוע כבר בנינו את הארץ, אבל לא שכחנו את מה שהיה לנו שם. והם, הצאצאים שלנו, דורות שהיום שולטים במדינה, לא מבינים על מה מדובר. לא מוכנים להיכנס ולומר: רגע אחד, הם רוצים כסף, על מה? אה, זה, בסדר.
אני כבר קרוב לתשעים, זה המצב. אם אתם תכתבו מזה משהו המסר הזה צריך לחדור למוסדות שמטפלים בנושא של זיכרון השואה. השואה היום בישראל הפכה להיות דבר שמשתמשים בו כשצריך לקבל כסף מהגרמנים כדי לבנות איזו צוללת. הם שדדו מאתנו 300 מיליארד דולר! תיקחו מהם מיליון אחד להנצחה וזיכרון. זה אין.