צבי דוד – "רק רציתי לשרוד"

דריו, צבי דוד, היה נער צעיר כשהגרמנים פלשו לסלוניקי. הוא ואחיו הופרדו מהוריהם, והוא נאלץ להיאבק כדי לשרוד. זהו סיפור התבגרותו של נער תמים שנחשף לעוד ועוד זוועות – מהאופן שבו מתו הוריו ועד המעשים שנאלץ לנקוט כדי להישאר בחיים. את ילדותי העברתי בשכונה יפה בסלוניקי, ליד שפת הים. חיינו לא רע, ידענו שיש מלחמת עולם שנייה ושהגרמנים אינם מתייחסים יפה ליהודים – אך לא ידענו יותר מזה. אחרי הכול, אני וחבריי היינו ילדים. 
בתחילה, כשנכנסו הגרמנים לסלוניקי, הם לא הרעו לנו כלל. רק כעבור שישה חודשים התחילו להופיע בחנויות שלטים האוסרים על היהודים להיכנס. בספטמבר 1942 החלו לסמן אותנו בטלאי צהוב, להגביל אותנו בלימודים ובנסיעה באוטובוס ולהטיל מגבלות נוספות. 

נאלצנו לעזוב את הבית לגטו הראשי של סלוניקי - ויום בהיר אחד, כשהגרמנים החליטו לקחת את כל הגברים, מצאתי את עצמי כמעט לבדי בעולם. הייתי בן 13, ההורים נשארו מאחור כי היו זקנים, ונשארתי רק עם אחי, שהיה מבוגר ממני ב-15 שנה. העלו אותנו לרכבת, ולאחר יממה הורידו אותנו במקום ליד טיבס, במרחק שעה נסיעה מאתונה. היינו שם שישה חודשים ובנינו תחנת רכבת עבור הגרמנים. 

 



לאחר שבניית התחנה הושלמה הועלינו שוב על הרכבת. הגענו לכפר שבו היו הרבה כלבים, חיילי אס. אס. וצריחות 'ראוס, ראוס' שלעולם לא אשכח. העמידו אותנו בשורה והפרידו בין גברים, נשים וילדים. שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה, ימינה, שמאלה -  אחי נשלח ימינה, ואני - שמאלה עם הילדים. לפני כן נאמר לנו שהנשים והילדים ייסעו למחנה, והיתר יצעדו. לפתע אני שומע צעקה מאחי – "דריו, אתה לא יכול ללכת שלושה קילומטר אתי?" קפצתי מהשורה שלי לשורה שלו – וכך ניצלתי ממוות. כל מי ש'נסע' למחנה – נרצח על ידי הנאצים. 

אחרי שהגענו למחנה קעקעו על זרועותינו מספר וחילקו לנו אוכל – ליטר מים עם צבע. גועל נפש אמיתי. זרקנו את זה, וכמה יהודים יוונים שראו שאנחנו זורקים את זה אמרו לנו: "יבוא יום ותלקקו עם הלשון את מה שזרקתם." לא האמנו שזה מה שיהיה. וכששאלנו מה עם ההורים שלנו, הם אמרו לנו: "אתם רואים את הארובה הזאת עם העשן? הם שם." חשבנו שהם יצאו מדעתם, אך לדאבוננו הבנו שהם צדקו - ואז גם נודע לנו שאנחנו במחנה בירקנאו.

באחד הימים מת אחד האסירים שישן לידי. לא דיווחתי על מותו. אדרבה. הייתי מכניס את הרגל שלי מתחת לגופה שלו ומזיז אותה כאילו שהוא חי, וכך היינו מרוויחים את מנת האוכל שלו. הפכנו גם לגנבים. גנבנו גם מאנשים אחרים. רק רציתי לשרוד. יום אחד מצאתי אוצר – לחם - ומרוב רעב דאגתי שהחלק הגדול יישאר אצלי והחלק הקטן יותר יהיה לאחי...
לקראת 1944 התחלנו לשמוע תותחים, ולילה אחד, באופן פתאומי - 'ראוס' - קדימה, קדימה! התחלנו ללכת בשדות, מלקקים צמחים כדי לאכול ולשתות. כמה יוונים, חמישה חבר'ה טובים, אמרו שהם לא יכולים יותר לסבול וחייבים לברוח. לא ראינו אותם מאז, כנראה נתפסו ומתו. הגענו לאחד הגשרים - ופתאום, בלי שום מחשבה, קפצו אנשים לנהר. לא אשכח את צבע המים מתחת לגשר הופך אדום לגמרי – הגרמנים ריססו אותם בכדורים.

המשכנו לנדוד, לעבוד ולנסות לשרוד. יום אחד העמיסו אותנו לרכבת, וכעבור יום וחצי נפתחו הדלתות - ואמרו לנו שאנחנו חופשיים. התחלנו לרוץ לכיוון ההרים, אך היו שם אופנועים עם מקלעים – ורבים נורו ומתו. חזרנו לרכבת, והנה הרכבת דוהרת קדימה-אחורה. כעבור זמן התברר שמפקד השיירה קיבל הוראה מהיטלר להביא אותנו להרי טירול ולהפוך את הרכבת יחד עם הנוסעים. עד הרגע האחרון הם חשבו איך לחסל את היהודים. 

לאחר שהמלחמה הסתיימה הביאו אותנו למחנה. ישנו בחדר עם ארבע מיטות, אך למחרת בבוקר לא היה איש במיטה שלו - כולם היו על הרצפה כי לא התרגלנו למזרן. הביאו אותנו לאיטליה, ומכיוון שידעתי איטלקית עזרתי לבריגדה. לאחר שנה באו שליחים מהארץ, ואני עליתי לישראל. יש לי אישה, שני ילדים ושלושה נכדים. עבדתי במוסד ובשב"כ – וללא ספק, אהבתי ונהניתי לעשות דברים למען מדינת ישראל.

לתמלול העדות המלא לחץ כאן