חובה לאומית ומחויבות אישית
כבוד גדול נפל בחלקי, עת נבחרתי לכהן כיושבת הראש של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. בימים בהם ברחנו מביתנו, אמי המנוחה ואני, בחיפוש אחר מקלט בטוח, עת הייתי עוד ילדה קטנה, בימי התופת של המלחמה ההיא, כאשר אבי ז"ל נלקח תחילה כ"בן ערובה" ואחר כך למחנות, בימים בהם נסנו על נפשנו, הייתי צעירה מדי כדי להבין את גודל האסון שפקד את עמנו.
לא יכולתי לשער אז, שביום מן הימים נגיע למדינה משלנו שבה נחיה כבני אנוש חופשיים. לימים גדלתי, התפתחתי ושירתתי את המדינה בתפקידים שונים בארץ ובחו"ל. בכל אותן שנים לא הייתי מודעת לגורלם של שרידי השואה. בארץ חייתי בקרב אנשים, רובם עולים חדשים, שהרגישו שזוהי זכות גדולה לחיות כאן.
הם עבדו, בנו, הקימו משפחות ושיקמו את חייהם. למעשה נחשפתי לראשונה למצבם המחפיר של שרידי השואה כאשר נבחרתי לכנסת. בפגישותיי עם נח פלוג ז"ל, איש בלתי נלאה שהקדיש את כל כולו למאבק למען זכויותיהם של הניצולים, התחלתי להבין את גודל הבעיה ואת עומק העוול שנגרם לציבור הזה.
הבנתי ונרתמתי למאבק. דומני שאחת העוולות הגדולים ביותר שנעשו, היא האבחנה השרירותית שנקבעה במשך הזמן בין קבוצות שונות של ניצולים שסבלו כולם מידי הצורר הנאצי ומשתפי הפעולה עימו. את העוול הזה צריך למחוק.
בימים אלה של התעוררות ציבורית ומאבק למען צדק חברתי, אין נושא ראוי יותר ודחוף יותר לתיקון מזה של שרידי השואה. הזמן שעומד לרשותנו הולך ואוזל, ועלינו לדאוג לדור הזה שזכאי לכל התחשבות, לכל עזרה אפשרית. למשימה זו גייס אותי משה זנבר, היו"ר היוצא, ואני אסירת תודה לו על כך. אני מודה גם לכל אותם חברים טובים, ראשי הארגונים הפעילים בתוך המרכז, שנתנו בי את אמונם. אני רואה בכך עבודת קודש - ואקדיש את מיטב ומירב מאמצי לשפר, ככל האפשר, את חיי הניצולים.
אני מודעת לגודל המשימה שעומדת לפני, ומקווה שבמאמצים משותפים נצליח. בה בעת, ארצה לשתף כמה שיותר את דורות ההמשך, כדי שנדאג כולנו להנחלת לקחי השואה לדורות הבאים ולהנצחת זכרם של בני עמנו שנספו רק משום שהיו יהודים.
קולט אביטל, יו"ר