היסטוריה

עיון להתארגנות של ניצולי השואה ממזרח אירופה בישראל צמח במפגשים בין נח פלוג, ז"ל ומשה זנבר ז"ל במהלך 1987.
נח פלוג העלה את הרעיון, לפיו אסור להשלים עם המצב שבו ממשלת גרמניה אינה משלמת רנטה חודשית לניצולי השואה שלא נולדו בגרמניה ושאינם שייכים לחוג התרבות הגרמנית. הוא הציע לזנבר, ששימש אז כנשיא כבוד של הפדרציה העולמית של יוצאי הונגריה, לכהן כראש ארגון-הגג החדש שיוקם.
משה זנבר, ניצול שואה, מבכירי המשק הישראלי, הכיר את פלוג כבר בשנות ה- 60, כשכיהן בתפקיד הממונה על התקציבים במשרד האוצר ופלוג היה אחד הרפרנטים באגף. השניים הסכימו על המהלך ופלוג נטל על עצמו את האחריות הארגונית לפעילות. הרעיון עבר מספר גלגולים עד שקיבל צורה של ארגון גג למספר ארגוני ניצולים שפעלו בישראל.
הרקע למהלך היה אכזבה מאי פעילותה של ועידת התביעות באותה תקופה. בתחילה חשבו היוזמים על הקמת גוף יהודי-עולמי אשר ייצג את כל נרדפי המשטר הנאצי היהודיים, אולם לנוכח מספרם הגדול של ארגונים שכאלה, הובן שעדיף כי ארגון הגג ייצג את ציבור ניצולי השואה בישראל בלבד.

בנובמבר 1987 הוחלט על הקמת גוף חדש: "ועד התביעות של ארגונים יהודיים יוצאי מזרח אירופה". זנבר נבחר כיו"ר ונח פלוג כמזכ"ל. לתפקיד סגן היו"ר נבחר יצחק ארצי, מראשי התאחדות עולי רומניה, חבר כנסת לשעבר, ממנהיגי המפלגה הפרוגרסיבית וסגן ראש עיריית תל אביב באותה תקופה. להנהלה המצומצמת הראשונה נבחרו גם נציגים של התאחדויות שונות: סטפאן גראייק, אריה גוילי, מוריס רביב ועו"ד ר.ל.פרנקו.

בישיבת הוועד הראשונה, בדצמבר אותה שנה, אושרה מדיניות הארגון החדש לפי קווי הפעולה שהציג זנבר. היעד העיקרי: להשיג פיצוי הולם, לרבות קצבאות חודשיות שוטפות, עבור נרדפים יהודים שלא פוצו עד כה או שקיבלו פיצוי סמלי חד פעמי.

"אנו מודעים לכך שאין זה יעד שקל להשיגו. אבל אנו רואים בהשגתו את חובתנו המוסרית וההיסטורית. משום שניצולי השואה מזדקנים והולכים ורבים מהם חיים בתנאים כלכליים קשים ביותר" – נכתב בנייר עמדה ששימש כבסיס להקמת הגוף החדש.

מטרה נוספת שהציב לעצמו הארגון: טיפול סוציאלי בניצולי שואה הנזקקים לשירותי רווחה, בתי אבות, מיטות סיעודיות וכדומה.
מאוחר יותר, בשנת 1989, נקבע השם הפורמאלי: "ועד התביעות של ארגונים יהודיים יוצאי מזרח אירופה, מרכז אירופה והבלקנים". ארבע שנים לאחר מכן, ב-11.11.1993 שונה שם הארגון לשמו הנוכחי: "מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל". משה זנבר היה לדמות ייצוגית בהתארגנות זו, והדבר הומחש כאשר נבחר לכהן כיו"ר מועצת המנהלים של הבנק הלאומי לישראל. במשך שבע שנים שימש זנבר בתפקיד הרם ובמקביל פעל כנציגם המובהק של ניצולי השואה בישראל.

נח פלוג, יוצא פולין וניצול גטו לודז' ואושוויץ, ליווה את סוגית הפיצויים האישיים מגרמניה במשך שנים רבות, מבלי שהיה לו מעמד פורמאלי בתחום זה. לקראת סוף שנות ה-80, סיים את שליחותו בת שלוש השנים בשגרירות ישראל בבון, ויצא לגמלאות. לאחר 30 שנות עבודה בשירות הציבורי, החליט להיות מעורב באופן פעיל ושיטתי יותר. כבעל ניסיון, הבין שמהממסד הרשמי בירושלים לא יצמח דבר וצריך לבסס את הפעילות במישור הציבורי ולא הממלכתי, וכך להעלות מחדש לסדר היום את התביעה מגרמניה לשלם פיצויים לניצולי השואה שקופחו.

כמו רבים מבין ניצולי השואה שעלו לישראל ערב הקמת המדינה, או מיד אחריה, גם זנבר(זנדברג, בשמו הקודם), רצה לשכוח את השואה. הוא עלה לישראל במאי 1948 כמתנדב לצה"ל וגויס מיד. במהלך קרב לטרון בו השתתף, נפצע קשה. בהמשך הדרך נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים והשלים את לימודי הכלכלה אותם התחיל בבודפשט מיד לאחר שובו מגרמניה. בשנת 1953 סיים את לימודיו האקדמאים. הקריירה המקצועית של זנבר הייתה מזהירה – הוא לימד באוניברסיטה העברית ובשלוחתה בתל אביב וכיהן בתפקידים בכירים ביותר ובמערכת הכלכלית הציבורית והפרטית: היה הממונה על התקציבים באוצר והיועץ הכלכלי של המשרד ושל שרי האוצר, לוי אשכול ופנחס ספיר. אחר כך שימש כשר המסחר והתעשייה. בסוף 1971 מונה לנגיד בנק ישראל וכיהן בתפקיד חמש שנים. הוא היה ממייסדי חברות כלכליות גדולות כמו "החברה לישראל", "כימיקלים לישראל" ו"אלביט", ובסוף שנות ה- 80 נבחר ליו"ר מועצת המנהלים של הבנק הלאומי לישראל.
זנבר הוא דוגמא לניצול שואה שהשתלב במהירות בעשייה בארץ ותרם תרומה משמעותית להתפתחותה. מעטים הגיעו לפסגות הקריירה של זנבר, אך המסלול שעשה אופייני לרבים מבין ניצולי השואה בישראל.

משה זנבר כיהן 12 שנים כיו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ולאחר מכן נבחר כנשיא כבוד של המרכז. במקביל, שימש כסגן היו"ר וגזבר ועידת התביעות וכחבר בוועדה הבינלאומית לתביעות ביטוח מתקופת השואה ("ועדת איגלברגר"). בתפקידו האחרון בוועידת התביעות שימש כיו"ר הוועד הפועל שלה. הוא היה גם בין ראשי הפרויקט ההנצחה של תרומת ניצולי השואה להקמת מדינת ישראל והתפתחותה.

התארגנות:
ההתארגנות של ניצולי השואה בישראל נועדה, כאמור, לקדם עניינים פרגמאטיים שהוזנחו במשך עשרות שנים. תחומי הפעילות של ארגון-הגג החדש עוצבו במתכונת רב ממדית: הפעלת שדולה פוליטית בקרב מכריעים ומשפיעים, יחסי ציבור לגיוס דעת הקהל בארץ ובחו"ל (בעיקר בגרמניה), מחקר היסטורי על הפיצויים, יעוץ משפטי ומתן שירותים סוציאליים לניצולי השואה הנזקקים כגון: בתי אבות, מיטות סיעודיות וכדומה.
לנוכח מעמדה המיוחד של ועידת התביעות בגרמניה, התגבשה המדיניות שצריך לעבוד עמה ולהמשיך במאבק במסגרתה, ולשם כך היה צורך להתקבל כחברים בה. יחד עם זאת, בנייר העמדה הראשון שהוכן, הודגש במיוחד ש"חייב הגוף (ארגון הגג) להיות עצמאי ולא להיות תלוי בהנחיות של ועידת התביעות…" כדי להשיג זאת היה צריך להקנות לגוף החדש משקל פוליטי על ידי גיוס בעלי ברית בעלי משקל פוליטי, לזכות בגיבוי של ממשלת ישראל וליצור קשרים עם ארגונים יהודיים חשובים, כגון הקונגרס היהודי העולמי, ה"ג’וינט" והסוכנות היהודית.
הכניסה לפעילות הציבורית הייתה מהירה: כבר בנובמבר 1987 נפגש פלוג כנציג הפדרציות עולמיות של מרכז ומזרח אירופה, עם יוהאנס גרסטנר, יו"ר הסיעה של המפלגה השלטת בגרמניה (האיחוד הנוצרי הדמוקרטי והאיחוד הנוצרי סוציאלי). המפגש התקיים בוועדת הפנים של הבונדסטאג אשר דנה באותה תקופה בהצעות חוק הפיצויים לנרדפי הנאצים שהגישו ה"ירוקים" והסוציאל-דמוקרטים. בסיכום הפגישה ביקש גרסטנר לקבל תזכיר של הארגון לגבי ניצולי השואה שלא קיבלו עד כה פיצויים. כעבור זמן יזמו זנבר ופלוג התייעצות בכנסת בהשתתפות חברי כנסת, נציגי האוצר וחוקרי שואה בכירים בישראל, אשר העניקו גיבוי מלא לארגון הגג שקם כמייצג את האינטרסים של אלפי ניצולי השואה בישראל.
מלכתחילה סוכם שארגון הגג יציג את התביעות בתקיפות, אך לא יהיה ארגון אופוזיציוני ואנטי ממסדי. גובשה גם עמדה מאוזנת כלפי גרמניה. "אין להושיב את גרמניה על ספסל הנאשמים. גישה זו רק תפגע בסיכויי המאבק. יש להדגיש את מאמציה של גרמניה לפצות חלק מן הניצולים וזאת, על רקע הסירוב האנטי מוסרי של אוסטריה ושל מזרח גרמניה לעשות כן… גישה זו תקל על שילוב הגורמים גרמניים במאבק…" – נאמר בקווים המנחים לפעילות ההסברתית של ארגון הגג.

העיתוי בהקמת הגוף החדש היה מושלם. תוך זמן קצר הצדיקו הנסיבות את הערכת המצב האופטימית של פלוג וזנבר: לשינויים הדרמטיים שהתחוללו בברה"מ ובארצות מזרח אירופה ושהובילו בסופו של דבר לאיחודה של גרמניה, היו גם השלכות על סוגיית הפיצויים לניצולי השואה.

המתכונת הארגונית שנקבעה בארגון הגג, ואשר נשמרת עד היום, הייתה של ארגון שאין בו חברות אישית, אלא חברות קולקטיבית באמצעות ארגונים בעלי רקע דומה, המוכנים לפעול יחד למען השגת פיצוי הולם לנרדפי הנאצים. כל ארגון שהצטרף שלח את נציגיו למועצת הארגון שבחרה את הוועד המנהל שמנה 17 חברים וכן ועדות שונות שפעלו במסגרת "המרכז". כל ארגון שילם דמי חברות סמליים, אך עד מהרה התברר שתקציב צנוע כזה לא מספיק לממן את הפעילות שהלכה והתרחבה ועלה הצורך לחפש מקורות יציבים למימון.

חוזרים להכרה ציבורית:
עד הקמת ארגון הגג פעלו בישראל כתריסר ארגונים שונים ומפוצלים שהוקמו החל מאמצע שנות ה-50. רק מיעוט מבין ארגונים אלה פעלו בשנים ההן ישירות בתחום השגת הפיצויים לחבריהם, ופעילותם התמקדה בעיקר בהיבטים פוליטיים-ציבוריים, וחלק לא מבוטל שלהם היה נתון להשפעות פוליטיות ומפלגתיות שונות. ארגונים אלה עסקו בעיקר בפעולות מחאה וניהלו מאבקים ציבוריים נגד הקשרים של ישראל עם גרמניה, במיוחד במחצית הראשונה של שנות ה-50, כאשר בן גוריון גיבש את ה"מדיניות הגרמנית" שלו. הם שמרו בקנאות על מקומם ההיסטורי של חבריהם במלחמה היהודית נגד הנאצים ובאופן מוצהר לא עסקו בסוגיית הפיצויים מגרמניה.

קבלת הפיצויים האישיים מגרמניה הייתה בעיניהם שאלה מצפונית ואישית של כל ניצול וניצול. גישה זו נבעה מן העמדה העקרונית של הארגונים אלה, עוד מתקופת ייסודם, שלא לקיים כל מגע עם גרמניה. ארגונים אלה של ניצולי השואה החזיקו בעמדה זו עד להקמתו של ארגון הגג.
לצד ארגונים פוליטיים אלה של ניצולי השואה, פעלו בישראל גם ארגונים של ניצולי מחנות הריכוז, נכי רדיפות הנאצים ונכי המלחמה בנאצים, אשר עיקר פעילותם התרכזה בהשגת פיצויים מגרמניה והבטחת זכויותיהם של הניצולים החיים בישראל.

ארגונים אלה היו חלשים, חסרי גיבוי פוליטי ממשי, והשפעתם הציבורית הייתה מוגבלת. ועידת התביעות שניהלה את ענייני הפיצויים האישיים לניצולי השואה ואת המגעים עם גרמניה, התעלמה מהם. הפיצול של ארגוני הניצולים, המגמות הסותרות שלהם וחולשתם, היו בעוכריהם.
וכך, אמנם באיחור רב, קם ארגון הגג שאיחד תחתיו את כל הארגונים והפיח רוח חדשה בפעילותם הציבורית. המבנה החדש של ההתארגנות, העניק מימד אחר לגמרי לפעילותם של ניצולי השואה בישראל, הודות ליוקרה האישית של אלה שעמדו בראש ההתארגנות החדשה, והיא גם זכתה במהירות להכרה ציבורית.
בגרעין הראשוני של הארגון החדש היו חברות התאחדויות עולים וארגוני ניצולים של יוצאי פולין, הונגריה, רומניה, בולגריה, יוון, יוגוסלביה, בריה"מ לשעבר ומדינות חבר העמים, יוצאי ליטא ובוקובינה. אליהם הצטרפה "הפדרציה העולמית של יהודי פולין", "הפדרציה העולמית של הקהיליות הספרדיות" וכן יוצאי לוב וטוניסיה נרדפי הנאצים. עם הזמן הצטרפו ארגונים נוספים, כמו ארגון אסירי הנאצים וארגון נכים נפגעי הנאצים, ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, ארגון נכי המלחמה בנאצים, ארגון ניצולי פלוגות העבודה בכפיה, ניצולי אושוויץ זכסנהאוזן, שארית הפליטה מברגן בלזן, ארגון ילדי השואה, ארגונים של הלוחמים היהודיים בצבא האדום, בצבא הפולני ובצבא צרפת החופשית.

לארגון הגג הצטרפו גם גופים המטפלים בניצולי שואה כמו "עמך" – המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה, ארגון "דורות ההמשך" ומוסדות העוסקים בהנצחה ותודעת השואה כמו "מורשת". בעת הקמתו, מנה ארגון הגג שמונה ארגונים. כעבור שנתיים, בסוף 1999, ה"מרכז" מנה כבר 29 ארגונים שונים. כיום, בשנת 2014, מספר הארגונים הגיע ל-52.

הקרב על ייצוג הניצולים:
אחת הדרישות המרכזיות של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, עם הקמתו, הייתה שניצולי השואה ייצגו את האינטרסים שלהם באופן ישיר ולא דרך אפוטרופוסים המדברים בשמם. "לא בשמנו ולא בלעדינו" הייתה סיסמתם של הניצולים. ראשי ועידת התביעות, אשר במהלך השנים החזיקו היטב בברז חלוקת המשאבים, לא התלהבו מהופעתם הפעילה של ניצולי השואה במתכונתם החדשה, והתנגדו לצירוף נציגיהם לוועידת התביעות. מסויגים היו גם ראשי הקונגרס היהודי העולמי והסוכנות היהודית, אשר עוד בעת הקמת "ועידת התביעות" בראשית שנות ה-50, זכו למעמד כמעט מונופוליסטי בייצוג וחלוקת המשאבים שנועדו לניצולי השואה.
במשך למעלה מארבעים שנה דיברה מדינת ישראל בשם ניצולי השואה, וארגונים יהודיים בינלאומיים ייצגו, לכאורה, את האינטרסים שלהם. בפועל, לניצולים עצמם לא היה לא פתחון פה ולא ייצוג. מקומם של נציגי הניצולים נפקד לחלוטין במו"מ המתמשך עם גרמניה שעיצב את מערכת הפיצויים לנרדפי הנאצים. היעדרות זו השפיעה, ללא ספק, על אופן חלוקת המשאבים וסדרי העדיפויות. על פי רוב, כספים אלה חולקו לפי מפתח קבוע מראש ליעדים אשר הקשר בינם לבין ניצולי השואה, היה רופף ביותר. במרוצת השנים התקיים מעין הסכם בין הגופים שהרכיבו את ועידת התביעות וחלוקת המשאבים נעשתה באופן הבא: ארבעה אחוזים מכל ההקצבות של ועידת התביעות הוקדשו לפרויקטים דתיים (בתי כנסת, מחקרים הלכתיים וכו'), 11 אחוזים לגופים שטיפלו ביוצאי גרמניה, 28 אחוזים לג'וינט ו-57 אחוזים לסוכנות היהודית. ראשי מרכז הארגונים סברו כי החלוקה הזו מעוותת. המשאבים שנועדו, לכאורה, לסייע לניצולי השואה לא הגיעו ליעדם.

דרישת הניצולים לייצוג בוועידת התביעות, שהועלתה מיד עם הקמתו של ארגון הגג בישראל, זכתה, בסופו של דבר, לגיבוי של ממשלת ישראל. היתה זאת תוצאה של סדרת פגישות ומגעים שקיימו זנבר ופלוג עם נציגי ממשלת ישראל בכלל ועם אנשי האוצר בפרט. בסוף 1987 כתב אפרים דברת, סמנכ"ל משרד האוצר לקשרים בינלאומיים, לזנבר כי שר האוצר (משה נסים, באותה תקופה) מברך על הקמתו של ארגון הגג וכי "הצטרפותו של ארגון הגג הישראלי תתרום לחיזוק מעמדה של ועידת התביעות". באוצר בירושלים הובעה הערכה מיוחדת לעובדה שבראש ארגון הגג נבחר לעמוד משה זנבר ש"אישיותו תתרום להשגת יעדים שהצבתם לעצמכם, תוך ראיית הממדים הלאומיים של נושא הפיצויים."
אגרת דומה של דברת הועברה בינואר 1988 לנשיא ועידת התביעות בניו יורק, ד"ר מילר, ובה הובהרה עמדתה של ממשלת ישראל ביחס לארגון הגג החדש של ניצולי השואה שאך זה קם. יש לציין כי לכל אלה קדם תזכיר שנשלח לד"ר מילר מטעם מזכיר הממשלה, אליקים רובינשטיין, ב-1987, סמוך להקמת ארגון הגג החדש. בתזכיר הוצגו הבעיות והמחדלים בטיפול בפיצויים לניצולי השואה. בתשובתו, אישר נשיא ועידת התביעות את הנאמר בתזכיר, אולם הביע ספקות לגבי תועלתו האפשרית של לחץ נוסף על ממשלת גרמניה. יחד עם זאת הסכים ד"ר מילר לפגוש את פלוג וזנבר, כדי לשוחח עמם בנושא.

כך הוכשרו התנאים לפגישה הראשונה בין ראשי מרכז הארגונים הישראלי וראשי ועידת התביעות. זנבר ופלוג נסעו לניו-יורק ונפגשו עם השלישייה המובילה של ועידת התביעות: הנשיא– ד"ר מילר, סגנו – שאול קגן והיועץ המשפטי, פרופ' בנימין פרנץ. בשיחה העלו השניים את האפשרות שארגון הגג הישראלי יקבל נציגות במוסדותיה המרכזיים של "ועידת התביעות". המטרה: הגברת המאמצים להשגת הסדר חדש עם ממשלת גרמניה למען ניצולי השואה שלא זכו לפיצויים בכלל, או זכו לפיצויים סמליים בלבד. קבלת הפנים ליוזמה זו הייתה קרירה מאוד. אנשי "ועידת התביעות", כולם ותיקים מאוד בפעילות זו, הסתייגו. "אנו פועלים מזה 30 שנים ויותר בלעדיכם ואין כל סיבה לקבל אתכם כעת", אמר פרופ’ פרנץ ואף יעץ: "מוטב שארגוני הניצולים ילכו לבד לגרמנים עם דרישות אלה שלא במסגרת ועידת התביעות. אנחנו עייפים מדי, זקנים מדי, וכבר חתמנו שאין לנו יותר תביעות מן הגרמנים."

"אם כך, אולי תפנו את המקום?", הגיב פלוג בכעס, והפגישה הסתיימה בלא כלום. ואולם, פלוג וזנבר לא אמרו נואש. בעת שהותם בניו-יורק יצרו מגע עם "הכנס האמריקאי של ניצולי השואה" (American Gathering of Jewish Holocaust Survivors) שהוקם באמצע שנות ה- 60, ובראשו עמדו רומן קנט ובנימין מיד. קנט היה מכר ותיק של פלוג עוד מתקופת שהותם בגטו לודז'. השניים סיכמו ביניהם לפעול יחד כדי ללחוץ על ראשי "ועידת התביעות", והגישו פניה פורמאלית להתקבל כחברים מלאים בוועידת התביעות.
למרות הגישה המסויגת לקבלת שני הארגונים כחברים מלאים, נפתח משא ומתן. ראשי ועידת התביעות הציעו פשרות מפשרות שונות, אך לבסוף גבר הלחץ, ושני ארגוני הניצולים צורפו במאי 1989 לוועידת התביעות. תקנון ועידת התביעות שונה בהתאם. בהתחלה נכללו נציגיהם רק בגופים ייצוגיים של ועידת התביעות ולא בגופים ביצועיים. זנבר ופלוג מישראל ורומן קנט ובנימין מיד מארה"ב, צורפו למועצת המנהלים של ועידת התביעות. רק כעבור זמן ולחצים נוספים שולבו נציגי ארגוני הניצולים גם בגופים ביצועיים כמו הוועד הפועל וועדות קבועות של הארגון. משה זנבר נבחר לשמש כגזבר ועידת התביעות ואילו נח פלוג צורף לוועדת המשא ומתן עם גרמניה. במרוצת השנים הורחבה הנציגות של ניצולי השואה במוסדות ועידת תביעות. למועצת המנהלים צורפו יצחק ארצי ז"ל, השופט משה בייסקי וזאב פקטור.
הגורם העיקרי שהניע את המהלך לצירוף נציגי הניצולים לוועידת התביעות היה ההרכב האישי בהנהגת ארגוני הניצולים. שורה של אישים אשר מילאו בעבר תפקידים בכירים בכלכלה, בבנקאות, בשרות החוץ, בצבא, בתקשורת, בקהילה ובממשל בישראל, נרתמה לעניין. בנוסף למשה זנבר, נח פלוג ויצחק ארצי, שכבר הוזכרו, למרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל הצטרפו אישים כמו: השופט העליון משה בייסקי; סטפאן גראייק, מראשי לוחמי הגטאות בפולין; פרופ' אניטה שפירא, מבכירי ההיסטוריונים בישראל; נפתלי לביא, מבכירי משרד החוץ; שי צ'ילאג, ניצב בדימוס וראש אגף התכנון של משטרת ישראל ונציגה באירופה; אלוף (מיל') משה נתיב מי שהיה ראש אכ"א במטכ"ל ומנכ"ל הסוכנות היהודית; אברהם מלמד, חבר כנסת לשעבר; מנחם אריאב, ראש עירית נצרת עלית; מאיר פרידמן, שעמד שנים רבות בראש הלשכה לשיקום הנכים באוצר; זאב פקטור, מנהל חברות; העיתונאי צבי גיל, מבכירי "קול ישראל"; עו"ד יוסף מלמד, נציג ישראל ליד מוסדות האו"ם בז'נווה; ברוך שוב, מהנדס הטייס הראשי של אל על ואחרים.
השתלבותם של אנשים אלה, העניקה לפעילות רמה אחרת ואיכות חדשה. כשלעצמה זוהי תופעה סוציולוגית מאלפת. לא היה מדובר יותר ב"ניצולי שואה מסכנים", אלא באנשים שתרמו בכל תחומי החיים בישראל. והנה, אחרי שפרשו ממעגלי העבודה הרגילים, עתירי הישגים אישיים, הם חוזרים עתה כאילו אל עברם, וסוגרים את המעגל כנציגים של ניצולי השואה ב"קרב הפיצויים האחרון", למען יתוקן העוול.

גורם נוסף שהשפיע על ההסכמה לשלב את נציגי הניצולים, הייתה השחיקה והעייפות שאפיינו את ראשי ועידת התביעות. הנציגים של ניצולי השואה הכניסו רוח חדשה בעבודת הארגון.

שותפות תוך ביקורת:
עם שילוב נציגי הניצולים נפתח פרק חדש בפעילותה של ועידת התביעות. בהשפעת נציגי הניצולים גובשה מדיניות חדשה ונוסחה פניה מחודשת לממשלת גרמניה. בפעם הראשונה נכללו ניצולי שואה בגוף שניהל את המשא ומתן עם ממשלת גרמניה.

ברם, שאלת הייצוג ההולם של ניצולי השואה והשפעתם בגופים המנהלים את ועידת התביעות נותרה פתוחה עוד שנים רבות. הדבר נבע ממבנה ועידת התביעות. גם אחרי הצטרפותם, לנציגי הניצולים היה תת-ייצוג בגופים המנהלים את ועידת התביעות.

לנציגי שני הארגונים של ניצולי השואה הגדולים, הישראלי והאמריקאי, המייצגים כשני שליש מכלל ניצולי השואה בעולם, היו בהתחלה רק ארבעה חברים מבין 48 חברי מועצת המנהלים של ועידת התביעות. רק לקראת שנות ה-2000 הורחבה מועצת המנהלים של ועידת התביעות בעוד שישה חברים, ביניהם: ארבעה נציגים של מרכז הארגונים הישראלי ושני נציגים של הארגון האמריקאי. אולם, גם אחרי שינוי זה נציגים ישירים של הניצולים היו מיעוט מבוטל במוסדות ועידת התביעות וועדותיה השונות. הדבר בלט במיוחד בהרכב ועדת ההקצאות, החשובה מבין הוועדות של "ועידת התביעות". מבין 16 חברים רק שלושה הם נציגי הניצולים. רק בוועדה אחת, צוות המשא ומתן של ועידת התביעות עם גרמניה, משקלם של "בוגרי מחנות הריכוז" הוא גבוה – ארבעה מתוך שישה.

סוגיית הייצוג ממחישה דילמה שליוותה את הקצאות כספי הפיצויים שמקורם בנכסי הקורבנות ללא יורשים: האם לייחד משאבים אלה, שברובם בשליטת ועידת התביעות (או מאוחר יותר בשליטה של השופט האמריקאי אדוארד קורמן לגבי קרן הבנקים השוויצריים) , לתמיכה בניצולי השואה הנזקקים, או להשתמש בהם גם לצורכי העם היהודי בכלל. נציגי הארגונים של ניצולי השואה תבעו להעניק עדיפות לסיוע לניצולי שואה נזקקים, ואלו לעתים נהדפו על ידי המוסדות של ועידת התביעות שבהם נותרו מיעוט, ועל ידי המנגנון הבירוקרטי ששלט על ההקצאות.

ביולי 1998 נערכה בירושלים ישיבה סוערת של מועצת המנהלים של ועידת התביעות. במוקד עמד דיון נוקב על ייצוג הניצולים ועל מדיניות ההקצאות. שני ראשי ארגוני הניצולים, זנבר הישראלי וקנט האמריקאי, העלו הצעות שנועדו להגדיל את משקלם של נציגי הניצולים במוסדות של ועידת התביעות לכדי 50 אחוזים ע"י הענקת זכויות הצבעה מיוחדות לנציגי הניצולים. זנבר דרש גם להגדיל את משקל נציגי ישראל בועידת התביעות.

הוא הסביר כי בישראל חיים כמחצית מניצולי השואה והעם היהודי בכלל, ולמרות זאת, מבין 23 ארגונים המיוצגים במועצת המנהלים של ועידת התביעות, מישראל יש נציגות רק לשני ארגונים: הסוכנות וארגון הגג של הניצולים. לעומת זאת, יש במועצת המנהלים נציגות לעשרה גופים מצפון אמריקה, שלושה מבריטניה, שניים מגרמניה ושניים מצרפת. "מבנה זה אבסורדי ומיושן – שריד מראשית שנות ה-50 כאשר הקימו אותה בלי לשתף את נציגי הניצולים עצמם…", אמר זנבר.

הצעות אלה עוררו תגובות נזעמות מצד "הוותיקים" במוסדות "ועידת התביעות". "אם אתם לא זקוקים לנו, נעזוב בכלל…" – אמר נציג מועצת הנבחרים של יהודי בריטניה בתגובה לתביעת נציגי הניצולים.

בסיום הדיון הוסכם שהנשיא, ד"ר מילר, יקים ועדה מיוחדת שתציע פתרון לבעיית הייצוג. כעבור שלוש שנים, ביולי 2001, במושב השנתי של מועצת המנהלים שנערך בוושינגטון, הוצג הפתרון: בנוסף לארבע נציגים של ארגוני הניצולים (שניים מישראל ושניים מארה"ב), יצורפו למועצת המנהלים של ועידת התביעות עוד ארבעה אישים ישראליים. אישים אלה ימונו ע"י נשיא ועידת התביעות אחרי התייעצות עם ממשלת ישראל ועם ארגוני ניצולים ויבחרו ע"י חברי העמותה. עם החילופים שנערכו בצמרת ועידת התביעות אחרי 2002, גדלה ההשפעה של נציגי הניצולים בגופים המרכזיים של ועידת התביעות.

בעקבות צירוף ארגוני הניצולים לוועידת התביעות שונה, כאמור, תקנון הארגון והוכנס בו משפט לפיו, כל המשאבים שבידי ועידת התביעות ייועדו לסייע לניצולי שואה נזקקים. עם הזמן ביצועו של סעיף זה הלך ונשחק ובדיונים מאוחרים יותר נקבעה נוסחה של 80 אחוזים לניצולי השואה ו-20 אחוזים לטיפוח זיכרון, מחקר וחינוך.

היחסים בין נציגי ניצולי השואה לבין ועידת התביעות היו כמו יחסים בין גוף ותיק, בעל מעמד, ניסיון, קשרים ומנגנון בירוקרטי, לבין גורם חדש יחסית המבקש לערער מעמד זה מתוך תחושה של קיפוח רב שנים. ככלות הכול, היוזמה להקמת ארגון גג של ניצולי השואה בישראל בסוף שנות ה-80 הייתה ביטוי למצב שהוגדר כ"מחדליה של ועידת התביעות". אחרי שנציגי ניצולי השואה צורפו לוועידת התביעות, ניתן להגדיר יחסים אלה כ"שותפות תוך ביקורת" ועם השנים גובר יסוד השותפות על יסוד הביקורת.

הצלחה בחוץ קשיים בפנים:
במדינת ישראל עצמה, מרכז הארגונים של ניצולי השואה התפתח כקבוצת לחץ שהעמידה את עניינם של ניצולי השואה על סדר היום הציבורי בישראל. במרוצת השנים יזמו נציגיו תיקוני חקיקה שנועדו להבטיח את זכויותיהם של ניצולי השואה בישראל. לא כל היוזמות צלחו, אבל אלה שצלחו היו משמעותיות: תיקונים בחוק נכי רדיפות הנאצים והגמשת הקריטריונים. 

קצבאות נרדפי הנאצים הושוו לקצבאות הלוחמים בנאצים. המשמעות היא – השלשת מספר מקבלי הקצבאות מאוצר המדינה והאטת השחיקה בקצבת נכי רדיפות הנאצים, אף כי גם היום הרנטה הגרמנית על פי חוק הפיצויים הפדראלי כפולה מן הקצבה הישראלית על פי חוק נכי רדיפות הנאצים.
המרכז ניהל מערכה ציבורית כדי למנוע פגיעה בזכויותיהם של ניצולי השואה בישראל על פי חוקים והסדרי רווחה שונים. עיוות חמור בתחום זה נתגלה כאשר ניצולי שואה שקופחו בעבר החלו מקבלים תשלומים חודשיים מגרמניה מקרן סעיף 2 ואילו המוסד לביטוח לאומי בישראל שלל מהם גמלאות של הבטחת הכנסה שקיבלו עד אז, בגלל מצבם הכלכלי הירוד. שלילת קצבת הבטחת הכנסה גררה בעקבותיה גם ביטול של שורה של הטבות אחרות כמו הנחה בארנונה עירונית, הנחות בשכר דירה בדיור ציבורי, פטור חלקי מתשלום עבור תרופות.
התוצאה הייתה שאצל רבים מבין ניצולי השואה הקצבה החודשית מגרמניה בסך 500 מרק קוזזה כמעט לחלוטין ע"י ביטול קצבת הבטחת הכנסה וההטבות הנלוות. הביטוח הלאומי הישראלי התייחס לפיצוים שקיבלו ניצולי שואה כאל הכנסות רגילות. על מנת למצוא פתרון משפטי לסוגיה זו של "כפל קצבאות" יזם מרכז הארגונים בזמנו פניה לעו"ד חיים צדוק, מבכירי משפטנים של ישראל, שר המשפטים לשעבר וחבר כנסת במשך שנים רבות. בחוות דעת שהכין קבע צדוק, כי מבחינת מס הכנסה או ביטוח לאומי אין לראות בקצבאות שמקבלים ניצולי השואה כהכנסה רגילה אלא יותר פיצוי מאוחר על הנזק שנגרם להם בשל רדיפות הנאצים. ואכן, אחרי דיונים שנמשכו מספר שנים וביוזמת מספר חברי כנסת תוקן חוק הביטוח הלאומי ברוח זו.

גולת הכותרת של פעילות מרכז הארגונים הייתה הקמת הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל שנועדה לפתח שירותים ישירים לניצולי השואה הנזקקים. מוסד זה, שהוקם באפריל 1994 הוא הגוף היחיד בעולם המתמחה במתן סיוע ישיר לניצולי שואה בלבד, בתחומים שבהם גופי רווחה רגילים אינם עוזרים.

בדיונים הפנימיים, תבעו משה זנבר ויצחק ארצי מראשי ועידת התביעות להעניק עדיפות גבוהה בהקצאת משאבים לתמיכה במתן שירותים סעודיים לניצולי השואה שכבר אינם מסוגלים לשרת את עצמם. הרחבת שרותי סיעוד אלה הייתה היעד המרכזי בפעילותה של קרן הרווחה שהוקמה בישראל. לבסוף הוסכם שינתן מימון לקרן הרווחה הישראלית כדי להבטיח תוספת של שרותי סיעוד לכל אותם ניצולי שואה, בעלי מגבלות תפקוד של 150 אחוזים, שהמוסד לביטוח לאומי מעניק כבר שרותי אלה על פי חוק הסיעוד הישראלי.

כדי לעמוד במחויבות מתמשכת זו, הוחלט בועידת התביעות ב-1996, על פי הצעתו של זנבר, לצבור רזרבה ארוכת טווח של 260 מיליון דולר שאין לנגוע בה לפחות עד שנת 2005. הייתה זו אחת התרומות המשמעותיות ביותר של משה זנבר כנציג ניצולי השואה לפעילותה של ועידת התביעות.

החלטה זו העניקה מימון מתמשך לפעילותה של קרן הרווחה לניצולי השואה בישראל אשר, להבדיל מגופים אחרים הנהנים מהקצבות ועידת תביעות והמטפלים גם באוכלוסיות כלליות (ג'וינט, הסוכנות היהודית וכו'), משרתת באופן ישיר את ניצולי השואה הנזקקים.
גוף נוסף שמשרת ישירות את ניצולי השואה הוא "עמך", המתמודד באופן ייחודי עם צרכים נפשיים וחברתיים של ניצולי השואה ובני משפחותיהם ולמעשה מעניק סיוע פסיכו-סוציאלי לאלפי אנשים בישראל.

כל כמה שמרכז הארגונים של ניצולי השואה ביצר את מעמדו כנציג אותנטי של ניצולי השואה, נחלש מעמדו של המרכז בעיני הממסד הפוליטי בארץ. בראשית דרכו, ממשלת ישראל תמכה בפעילותו וזאת מתוך הערכה שפעילות זו תניב תוצאות חיוביות באשר לחלקה של ישראל במשאבים שיושגו אחרי איחודה של גרמניה.

ואף על פי כן עם הזמן, בייחוד מאז ראשית שנות ה-2000, התחיל הממסד הממשלתי הישראלי לגלות יחס מתנכר כלפי מרכז הארגונים של ניצולי השואה. הוא החל לראות במרכז גורם טרדני שאינו מוכן לשמש כלי בידי גורמים ממשלתיים הנוגעים בדבר. יחס זה בא לידי ביטוי בתמיכה תקציבית של האוצר בתקציב הפעולות של מרכז הארגונים.
טבעם של גופים וולונטריים מסוגו של "מרכז הארגונים", שמשאביהם העצמיים דלים. פרט לדמי חבר סמליים של הארגונים שהתחברו תחת מטרייתו, למרכז הארגונים לא היו הכנסות משלו למימון פעילותו ההולכת והמתרחבת. כבר עם הקמתו של מרכז הארגונים, הוגשה פניה לממשלת ישראל בבקשה לסייע במימון פעולותיו השוטפות. ואכן, במשך 12 שנים ברציפות (1989-2001 ), קיבל מרכז הארגונים הקצבות ישירות ממשרד האוצר. תמיכה ממשלתית זו הייתה מרכיב החשוב בתקציב הוצאות מרכז הארגונים, שברובו נועד לכיסוי פעילויות מנהליות והסברה.
הסדר זה הגיע לקיצו ב- 2001. בתחילה היה נראה כי מדובר בתקלה טכנית שתבוא במהרה על תיקונה. אלא שכעבור זמן התברר לראשי מרכז הארגונים שהקצבות האוצר למרכז הארגונים שורבבו לסוגיית "ההקצבות הייחודיות" לגופים ועמותות בעלי קשרים מפלגתיים-קואליציוניים שהעסיקה אז את דעת הקהל בישראל. כדי לבטל את רוע הגזרה התבקש מרכז הארגונים להיענות לשורה של דרישות שבחלקן עמדו בסתירה לעצם אופיו כארגון-גג של ארגונים אחרים ואחד מתפקידיו היה לתמוך בהם.

גלגולו של חוק ניצולי השואה
עוד קודם לכן ביקשו ראשי מרכז הארגונים להסדיר את המעמד החוקי לארגונם ואת מקורות המימון במסגרת חוקית קבועה. הם קיוו לקבל באמצעות החוק מעמד של ארגון יציג. הרעיון לחקיקת "חוק ניצולי השואה" נולד במחצית השנייה של שנות ה-90. הייתה זו יוזמתו של יצחק ארצי המנוח, שכיהן כממלא מקום יו"ר מרכז הארגונים.

מדובר היה בחוק הצהרתי- סמלי שנועד להעניק הוכרה לניצולי השואה החיים בישראל. כוונת יוזמי החוק הייתה לרכז תחת קורת גג אחת את הזכויות שהיו מפוזרות בחוקים ובתקנות שונים. בנוסף, החוק נועד להבטיח שירותים חיוניים ביותר, כמו שירותי בריאות, שירותי סיעוד ואשפוז לניצולי שואה שמצבם הכלכלי לא אפשר להם לממן שירותים אלה בעצמם.
הייתה גם תקווה שהחוק יכיר בחישוב זכויות הפנסיה בשנות הסבל במחנות ריכוז ובגטאות, בתקופת מלחמת העולם השנייה, דבר שקיים ברוב ארצות מערב ומזרח אירופה. בפולין, למשל, שנת מחנה ריכוז נחשבת כשנתיים לצורך הוותק בעבודה וחישוב הפנסיה. בישראל הישיבה במחנות הריכוז לא נחשבת. הדרישה לתיקון זה הייתה סמלית לחלוטין, משום שרוב ניצולי השואה בארץ כבר בלאו הכי בשלב זה יצאו לגמלאות.

הוצע גם שהממשלה תקים קרן מיוחדת לסיוע כספי לניצולי השואה, שתמומן באמצעות נכסי הנספים בשואה שלא הותירו יורשים או פיקדונות בנקים ישראליים של הנספים ללא יורשים. כמו כן צריך היה החוק להבטיח ייצוג הולם לניצולי השואה בגופים העוסקים בעניינם. בתוך זה הוצע להעניק מעמד של ארגון יציג ל"מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל". מעבר לכך, החוק נועד גם לפתור מספר בעיות שהטרידו מאוד את ניצולי השואה תקופה ארוכה. בין היתר גם את סוגיית "כפל קצבאות", שיצרה מצבים אבסורדיים.
היוזמה של מרכז הארגונים לחקיקת "חוק ניצולי השואה" יצאה לדרך באפריל 1999, במשלוח אגרת בנושא לנציגי כל הסיעות בכנסת. הכוונה הייתה לנצל את מערכת הבחירות שהחלה באותה תקופה. ואכן, נציגי רוב סיעות הכנסת הבטיחו כי בכנסת החדשה שתיבחר הם יתמכו בהצעת חוק שכזו. מספר מפלגות אף הכניסו במצע הבחירות לכנסת ה-15 את עניין חקיקת "חוק ניצולי השואה". מאמצי השכנוע נמשכו גם אחרי הבחירות, באמצע 1999, כאשר נבחרה ממשלה חדשה בראשות אהוד ברק. שר המשפטים בממשלתו של ברק, יוסי ביילין, נפגש עם נציגי מרכז הארגונים והבטיח להם לפעול לקידום "חוק ניצולי השואה".

אלא שממשלת ברק הייתה קצרת ימים והצעת החוק לא הגיעה לאישור לכנסת. בראשית פברואר 2001 נבחר ראש ממשלה חדש, אריק שרון. היוזמה ל"חוק ניצולי השואה", הוקפאה. מסתבר שמאחורי הקלעים פעל משרד האוצר לטרפוד כל היוזמות לחקיקת חוק ניצולי השואה. פקידי האוצר התנגדו לקיומה של קרן שבה ירוכזו הכספים של קורבנות השואה ללא יורשים אשר לא תהיה בשליטת הממשלה. גם במשרד האוצר וגם במשרד המשפטים הסתייגו ממתן מעמד של "ארגון יציג" למרכז הארגונים.
במרוצת השנים, ביוזמת מרכז הארגונים, הגישו חברי כנסת שונים יוזמות חקיקה פרטיות כדי לקדם את "חוק ניצולי השואה". ביניהם בלטו במיוחד במאמציהם: יושבי ראש הכנסת דב שילנסקי ושבח וייס, אברהם הירשזון שימש יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, וחיים אורון – ג'ומס. על פי רוב, הצעותיהם אושרו בקריאה טרומית ולפעמים גם בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, ונקברו בדיונים אין סופיים בוועדת הכספים. התנגדות האוצר לחוקק את "חוק ניצולי השואה" הייתה לאורך שנים הגורם המרכזי להכשלת חקיקה זו.
בקיץ 2003, בכנסת ה- 16, שוב ביוזמת מרכז הארגונים, הגישה ח"כ קולט אביטל הצעת "חוק ניצולי השואה", לה שותפים 11 חברי כנסת מכל סיעות הבית. גם הצעה זו אושרה בקריאה טרומית ונקברה בוועדה. ב-2005 הגישו ח"כ יורי שטרן ואליעזר כהן הצעת חוק הטבות לניצולי השואה, שביקשה להבטיח הטבות לניצולי שואה נזקקים בצורת מענק, וכן להעניק תעודת הוקרה לכל ניצולי השואה באשר הם. הצעות אלה אושרו בקריאה ראשונה במליאת הכנסת.
עם בחירתה של הכנסת ה-17 הוחל עליהם חוק הרציפות. ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת דנה בהצעת החוק לקראת הכנסתה לאישור סופי בקריאה שנייה ושלישית. אז התברר, שוב, שבעקבות התנגדות האוצר, ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לא לתמוך בחקיקת "חוק ניצולי השואה" אשר כל סיעות הכנסת תומכים בו.

יו"ר הוועדה, מיכאל נודלמן אמר בדיון שנערך בנובמבר 2006 כי "אי אפשר להבין את התנגדות הממשלה להצעת חוק זו, לאחר שאברהם הירשזון הוביל את הטיפול בניצולי השואה בטרם התמנה לשר האוצר". אבל, אנשי האוצר המשיכו להטיל וטו. נציג האוצר הבהיר באותו דיון שהממשלה מתנגדת נחרצות להצעת החוק בשל עלותה המוערכת בכ-66 מיליון שקל. ח"כ שמואל הלפרט, בין חברי הכנסת הפעילים מזה שנים ומסייעים לניצולי השואה, העיר לגבי טיעוני האוצר: "יש לי תחושה שמנהלים סחבת מכוונת מתוך גישה שתוך מספר שנים לא יישארו ניצולי השואה…".

יחד עם זאת, בינואר 2007 אושרה הקצאת כ- 60 מיליון ₪ לטובת ניצולי שואה נזקקים. על העברת הכסף סוכם במסגרת המשא ומתן הקואליציוני על תקציב המדינה, אותו ניהלה סיעת "ישראל ביתנו" בראשות סגן ראש הממשלה השר אביגדור ליברמן. אישור העברת התקציב סולל את הדרך לאישור הצעת חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ו – 2005, אותה יזם ח"כ יורי שטרן ז"ל. מדובר בחוק אשר יעניק לניצולי שואה נזקקים את אותן ההטבות שניתנות לגיבורי מלחמת העולם השנייה במסגרת חוק הווטרנים, ביניהן: דיור ציבורי, הנחה באגרת טלוויזיה, רכישת תרופות, מתן מענק גם לאלמן ואלמנה ותיקון עקיף שנעשה בהקשר של התרופות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. למרות כל המאמצים, עדיין לא נחקק חוק" ניצולי השואה, ומרכז הארגונים עדיין נאבק על ההכרה בו כ"ארגון מייצג".
גלגולה של הצעת חוק ניצולי השואה, משקף את יחסו המתנכר של הממסד הישראלי כלפי ניצולי השואה. המערכה נמשכת. בלית ברירה, ולנוכח הסכנה להמשך קיומו, פנו ראשי מרכז הארגונים בקריאת חירום לוועידת התביעות וביקשו תמיכת גישור תקציבית עד שיתגברו על המחלוקות עם האוצר הישראלי. עקרונית, ועידת התביעות לא מקציבה כספים לארגונים החברים בה, הדבר מעוגן בתקנון שהתקבל בראשית דרכה, וזאת כדי למנוע מצב שכספים שנועדו לניצולי שואה מממנים מנגנונים של ארגונים החברים בועידת התביעות. היה לעמדה עקרונית זו היגיון פנימי. בהחלטת יוצאת מן הכלל ובהתחשב בעובדה שמדובר בארגונם של ניצולי השואה, מועצת המנהלים של ועידת התביעות נענתה לפניה זו ובישיבתה ביולי 2003 החליטה על הקצבת חירום זמנית בסך 120 אלף דולר לשנה למרכז הארגונים.

בהחלטה צוינה החשיבות של עבודת המרכז והתפקיד הייחודי שהוא ממלא והובעה תקווה שממשלת ישראל תחדש את תמיכתה. בשנת 2004 הקציבה ועידת התביעות למרכז הארגונים תמיכה של 250 אלף דולר. בשנת 2005 הוקצבו עוד 165 אלף דולר. הכל, כתמיכה חד-פעמית ש"לא תחשב כתקדים" – כנאמר בהחלטת מועצת המנהלים של ועידת התביעות.

תרומת הניצולים:
בדיונים שהתנהלו סביב מעמדו הפורמאלי של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל הועלתה השאלה: מה היתה תרומתו של המרכז ושל נציגי ניצולי השואה בכלל להגדלת הפיצויים לניצולי השואה?. אף כי קשה לכמת זאת, התשובה היא, בלי ספק, תרומה רבה . ראשי מרכז הארגונים הכינו מסמך שניסה לכמת את הישגיו במשך 15 שנות פעילותו, מאז כניסתו לוועידת התביעות ועד 2005. השורה התחתונה היתה השגת 10 מיליארד מרק (למעלה מארבעה מיליארד דולר). סכום זה מתייחס לביצוע הסדרים במסגרת קרן סעיף 2, קרן מזרח אירופה, וקרן מצוקה כמו גם לפיצויים לעובדי הכפים והשבת הרכוש ללא יורשים בשטחה של גרמניה המזרחית וכן להסדרים שנעשו עם שוויץ, אוסטריה ומדינות מערב אירופה. בעצם מדובר בהישג כולל של ועידת התביעות שנציגי הניצולים היו חלק ממנה. לנציגי הניצולים שנטלו חלק במסגרת משלחת ועידת התביעות במו"מ על הסדר פיצויים חדשים עם גרמניה, היה תוקף מוסרי והם תרמו להחזרת הנושא הכאוב של ניצולי שואה שלא פוצו כלל לסדר היום הציבורי.
מניתוח שלבי המו"מ שהוביל להסדר עם גרמניה מנובמבר 1992, שבמסגרתו הובטח תשלום חודשי קבוע ושוטף מקרן סעיף 2, מתברר התפקיד המיוחד שמילאו בו נציגי הניצולים. מתחילת המו"מ עמדו נציגי הניצולים בתוקף על דרישתם לשלם פיצויים לניצולי השואה שקופחו, בצורת רנטה חודשית, בדומה לרנטות על פי חוק הפיצויים הפדראלי בעבר. בתחילת המו"מ הנציגים הגרמניים הביעו התנגדות נחרצת לאפשרות של תשלום קצבה חודשית קבועה לניצולים שלא פוצו עד אז. הם דיברו על תשלום חד-פעמי לניצולים נזקקים בלבד. היו בקרב ראשי ועידת התביעות שסברו שאין להתעקש ויש למהר ולקבל את ההסדר שהגרמנים הציעו. אולם, נציגי ארגוני הניצולים בצוות המו"מ של ועידת התביעות התעקשו, ולבסוף הדרישה העקרונית לקצבה חודשית קבועה, התקבלה. לגבי גובה התשלום החודשי השוטף הם נאלצו להתפשר.
במהלך המו"מ הם דרשו שהתשלום החודשי השוטף יהיה כגובה קצבאות המינימום בגרמניה – 750 מרק בחודש. באחד הדיונים התערב שר האוצר הגרמני דאז, תאודור ווייגל שהיקשה: "מדוע עלינו לשלם רנטה של 750 מרק לחודש, אם ממשלת ישראל משלמת לנכי רדיפות הנאצים קצבה חודשית של 250 מרק בלבד". לבסוף התפשרו על תשלום חודשי של 500 מרק. פשרה אחרת הייתה קבלת הדרישה הגרמנית לפיה – הזכאות לקבלת קצבה חודשית זו תותנה במספר תנאים נוקשים בכל הנוגע למשך השהות במחנות ריכוז, גטאות וחיי מסתור.

מה שחרה במיוחד לנציגי הניצולים הייתה התניית קצבת קרן סעיף 2 ב"מבחן ההכנסות". כלומר, במצבו הכלכלי הירוד של הזכאי שעמד בכל התנאים האחרים. יקבלו את הקצבה החודשית רק מי שהכנסתם ממקורות אחרים נמוכה מסכום מסוים שייקבע. עבור הגרמנים זה היה תנאי בל יעבור. עבור נציגי הניצולים היה בזה משום הפיכת פיצוי לתמיכת סעד.
פלוג, העיד על עצמו כי חתם על סעיף זה בלב כבד. הוא לא היה מוכן לראות בפיצויים אלה תשלום סעד. לבסוף, הכריע השיקול הפרגמאטי שליווה את המשא ומתן לכל אורכו: לסיים מהר על מנת שכמה שיותר ניצולים ייהנו מהקצבה בטרם יסתלקו מן העולם. פלוג שמר לעצמו זכות להעלות מחדש בעתיד תביעות לממשלת גרמניה להגמשה נוספת של הקריטריונים לקבלת קצבאות לפי "קרן סעיף 2", והדבר נרשם במשרד האוצר הגרמני. ואכן, במרוצת השנים הגמישו הגרמנים את "מבחן ההכנסות", אם בדרך של הורדת רף ההכנסות להגדרת ניצול שואה כ"נזקק" לצורך זכאות לקבלת הרנטה החודשית, ואם ע"י הגמשת מבחן ההכנסות לגבי ניצולי שואה מבוגרים בני 70 ומעלה.
נציגי הניצולים המשיכו, במסגרת "ועידת התביעות", לשמש "מנוע" במשא ומתן האינטנסיבי עם האוצר הגרמני במטרה להרחיב את מעגל הזכאים לקצבאות החודשיות הללו. בין השנים 1998 ו- 2004 התנהלו עוד שבעה סיבובי שיחות, ובכל שלב תוקנו במקצת ההסדרים המקוריים. בכל פעם הורחבה רשימת מחנות הריכוז ועבודות הכפייה שהשהות בהם מזכה את הניצול בקצבה חודשית: מחנות מיוחדים שהוקמו באוסטריה, מחנות לעבודת כפיה בגבול הונגריה-אוסטריה, מחנה לעבודות כפיה בבור שביוגוסלביה וכן יחידות מיוחדות לעבודות כפיה שהוקמו ע"י הצבא ההונגרי בחזית באוקראינה בצבא הרומני וכן בגטאות הפתוחים בבולגריה. הדבר הגדיל את מספר הניצולים הזכאים לתשלום חודשי מקרן סעיף 2 בכעשרת אלפים איש.
כמובן, המו"מ המחודש עם ממשלת גרמניה שנוהל מאז 1992 היה באחריותה של ועידת התביעות. ד"ר ישראל זינגר שעמד בראש צוות המו"מ והמזכ"ל שאול קגן, נעזרו באיגנאץ בוביס, המנוח, יו"ר המועצה המרכזית של יהודים בגרמניה, כל אימת שהמו"מ נקלע בקשיים והיה צורך לפעול מאחורי הקלעים אצל הקנצלר הלמוט קוהל. גם וושינגטון הופעלה כדי להפעיל לחץ על בון. אולם, הפעם נציגי הניצולים היו בחזית הקדמית של מו"מ זה.

בעת שהוקם מרכז הארגונים וערב הצטרפות נציגי הניצולים לוועידת התביעות, כמחצית ניצולי השואה שחיו בישראל ובמערב בכלל לא זכו לפיצויים. ניצולי השואה בגוש המזרחי היו בכלל מחוץ לכל מערכת פיצויים.
במרוצת 15 שנים (1990-2005) מאז איחודה של גרמניה וכתוצאה ממו"מ מחודש, זכו לפיצויים עוד כ-240 אלף ניצולי שואה. מהם קיבלו כ-87 אלף קצבה חודשית שוטפת מקרן סעיף 2 וקרן מזרח אירופאית ( בין 160 ל-320 דולר לחודש), ועוד 300 אלף ניצולים זכו לפיצוי חד –פעמי של 5,000 מרק מקרן מצוקה גרמנית. כמחצית מכלל התביעות רוכזו ע"י מרכז הניצולים בישראל. אחרי שינויים אלה ירד שיעור הניצולים שלא זכו לפיצויים.
בנוסף על כך, גדלו המשאבים שהועמדו לרשות ועידת התביעות ממימוש נכסים יהודיים ללא יורשים בשטחה של מזרח גרמניה. בתקופה זו הקצתה ועידת התביעות סכום כולל של 550 מיליון דולר כתמיכה במוסדות ובגופים אשר טיפלו בתוכניות סיוע לניצולים הנזקקים לשירותים חיוניים, בעיקר בתחום שרותי בריאות וגריאטריה, כמו גם לתוכניות שונות למחקר, חינוך והנצחה. היה זה תיקון חלקי ומאוחר מאד של העוול. הסכומים שהושגו היו מרשימים. יחד עם זאת צריך לומר גם זאת: היקף התשלומים שגרמניה המאוחדת שילמה לניצולי שואה במסגרות שונות במשך 15 שנים אלה, היו רק כעשירית ממה שגרמניה הפדראלית שילמה במשך 37 שנים עד לאיחוד.

"בסופו של דבר הושגו הישגים שלא חלמנו" – סיכמו בזמנו משה זנבר ונח פלוג, ממייסדי מרכז הארגונים, "אבל, הקצב הוא איטי מאוד. אין לנו זמן כי הביולוגיה מאיימת עלינו." במרוץ עם הזמן הניצולים מפסידים. ה"פתרון הביולוגי" בעיצומו. עוד מעט לא יהיה יותר למי לשלם את הכסף.