ויילון

תאור
עם תום מלחמת העולם השנייה, חזרו לעיירה ויילון כמה עשרות בודדות של יהודים, השרידים האחרונים מקהילה מכובדת שהתקיימה בעיר במשך שנים רבות. היהודים הללו, שזה עתה שוחררו ממחנות ההשמדה ועבודות הכפייה, חזרו לויילון בשנת 1945 וגילו כי כל מה שמצפה להם בשובם הביתה הוא החורבן שלאחר האסון . בית הקברות היהודי חולל ונהרס. בתים רבים של יהודים הושחתו או נהרסו. הציבור הפולני בעיירה קיבל את היהודים החוזרים לעירם בעוינות ואיבה, שהגיעה עד לכדי אלימות של ממש ומקרי רצח של יהודים. כך נגמר סיפורה העצוב של קהילת ויילון.

ראשית תולדות הקהילה
האזכור הראשון לקיומה של קהילה יהודית בויילון מופיע במסמך כתוב משנת 1537. באותה התקופה כבר הייתה ויילון אחת מהעיירות המרכזיות באזור לודז' והגליל, בעיקר בגלל שישבה על עורק תחבורה מרכזי בו הועברו סחורות. יהודים מעטים שגרו בעיירה לקחו חלק בפעילות הכלכלית הענפה באזור ועסקו בעיקור בייבוא וייצוא.
בשנת 1862, לאחר ביטול הצווים שנועדו למנוע מיהודים להתיישב בעיירה, החלה הגירה משמעותית יותר אל העיר. ניסיונות שונים של גורמים אנטישמיים להקים "רובע מיוחד ליהודים" בעיירה לא הצליחו, והיהודים המשיכו להשתלב בעיירה, בעיקר על בסיס כלכלי.
לאחר ההתייצבות במעמדם, ניגשו היהודים בעיירה לעיסוק בהקמת מוסדות קבע הנחוצים לקיום חיי קהילה יהודית. הם בנו בית-כנסת חדש, הקימו בית קברות יהודי, וארגוני צדקה יהודיים שעסקו בסיפוק מזון ועצי הסקה ליהודים עניים.

עידן ההשכלה וההשתלבות
במחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר התייצבות מעמדם הכלכלי והמשפטי של יהודי ויילון, החלו להתחולל בקהילה תהליכים משמעותיים של השתלבות בחברה הפולנית. בעיירה סמוכה בשם קאמפנו הייתה קהילה יהודית חילונית, משכילה ומשתלבת מאוד, שהשפיעה על יהודי ויילון. סימן ראשון להשפעה הזאת אפשר לראות עוד בשנת 1827, כאשר שלושה נערים מויילון נשלחו לבית-ספר חילוני ציבורי בקאמפנו.
ההשכלה החלה להתפשט בקרב יהודי ויילון. יותר ויותר יהודים סיימו את הלימודים בבית-הספר התיכון, וכמה מהם גם המשיכו ללימודים באוניברסיטה. ביניהם בולט במיוחד סיפורו של קאנטורוביץ', סטודנט יהודי לרפואה.
קאנטורוביץ' היה אחד מהתלמידים המוצלחים ביותר בבית-הספר התיכון הציבורי של המחוז, והוא נשלח ללימודי רפואה באוניברסיטה. במהלך הלימודים באוניברסיטה הוא נחשף לפעילותה של תנועת המחתרת לשחרור פולין מהשלטון הרוסי. בשנת 1863, לאחר שהוא השתתף בפעילויות של תנועת השחרור הלאומית של פולין, הוא נאסר על-ידי השלטונות ונשלח למאסר בסיביר.
יהודי ויילון החלו לארגן פעילויות לתמיכה בקאנטורוביץ'. גם הנוצרים הפולנים בעיירה העריצו את קאנטורוביץ' וסיפור הגבורה והמאסר שלו תרם להעלאתם מעמדם של היהודים בעיירה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, מעמדה של הקהילה היהודית בויילון היה טוב. במועצת העיירה, לדוגמא, היו ארבעה נציגים יהודים, שהיוו כשליש מכלל החברים במועצה. המועצה הקציבה כספים רבים למוסדות יהודיים שהוקמו בעיירה, כמו לדוגמא תנועת נוער יהודית, ספרייה של הקהילה היהודית ומועדון ספורט של הקהילה היהודית.
ביטוי נוסף להשתלבותם של יהודים היה טקס זיכרון מיוחד שנערך בעיירה בשנת 1935, לזכר היהודים תושבי העיירה שלקחו חלק במרד הפולני הגדול של המאה ה-19. בטקס השתתפו אישים בכירים מהצבא הפולני.

פעילות ציונית בויילון
למרות ההשתלבות היחסית של היהודים, האנטישמיות עדיין הייתה קיימת. בשנות השלושים, כאשר פולין נשטפה בגל של שנאת זרים, היהודים חזרו לסבול מהתנכלויות ומעשי אלימות כלפיהם. חזרתה של האנטישמיות עודדה יותר ויותר יהודים בויילון להצטרף לתנועה הציונית.
יחד עם זאת, התעוררו ויכוחים קשים בקרב הציונים בעיירה, בשאלה באיזו מהסיעות הציונות לתמוך. בויילון היו תומכים רבים של תנועת הציונות הדתית "הפועל המזרחי", אבל גם לא מעט כאלה שמצאו את עצמם דווקא כתומכי "הציונים הכלליים", התנועה הרביזיוניסטית ותנועת א"י העובדת.

מלחמת העולם השנייה והשואה
תקופת ההשתלבות של יהודי ויילון נגמרה יחד עם רעם התותחים הגרמני של תחילת מלחמה העולם השנייה. העיירה נהרסה עוד בימיה הראשונים של המלחמה, כתוצאה מאש ארטילריה כבדה מאוד של הגרמנים. הצבא הגרמני גירש מהעיירה את כל התושבים שלה – יהודים ופולנים כאחד, ויישב אותה באלפי גרמנים.
לאחר מספר חודשים התחילו לחזור לעיירה פליטים יהודים ופולנים, שהתגוררו בצריפים זמניים, בתים נטושים ועל ספסלים ברחובות. בדצמבר 1940 היו בעיירה כ-4,050 יהודים, רבים מהם פליטים מחוסרי דיור. הנאצים הקימו בעיירה רובע יהודי, גטו לכל דבר, ועל היהודים נאסר לצאת ממנו במשך רוב ימי החודש.
הגרמנים העסיקו את יהודי ויילון בעבודות פרך וכפייה. יהודים פינו את הריסות בתי העיר, בפירוקם של בתים נחרבים, ובבניית דירות חדשות בשביל המהגרים הגרמנים. היהודים קיבלו שכר זעום מאוד על העבודות הקשות, אבל בגלל ירידת המחירים הדראסטית, תלושי המזון שחולקו להם והמסחר הבלתי-ליגאלי שלקחו בו חלק, הצליחו להמשיך להתקיים ולא לרעוב למוות.
עד לשנת 1942, הצליחו היהודים לשרוד. חיי הדת בעיר הופסקו לחלוטין . הגרמנים הרסו את בית-הכנסת, שרפו את ספרי התורה והשתמשו במציבות מבית-הקברות היהודי לבנייתה של בריכת שחייה לקצינים. במהלך שנת 1942, המצב החריף והחלו מעשי טרור המוניים.
תהליך הגירוש וההשמדה החל באפריל, 1942, עם גירושם של כ-2,000 יהודים מויילון. רוב המגורשים היו זקנים, ילדים, חולים ונכים. לא ברור אם הם נשלחו למחנה השמדה או מתו במחנות עבודת כפייה. חודשיים לאחר מכן, ביוני, נרצח יו"ר היודנראט ליפשיץ. מעשה זה היה מעשה טרור נוסף של הגרמנים, והוא הבהיר ליהודי ויילון כי הגירוש של כלל יהודי העיירה הולך ומתקרב.
ב-22 באוגוסט התבצע הגירוש ההמוני והסופי. כ-10,000 יהודים מויילון ומהסביבה רוכזו בכנסייה ישנה. רבים מתו מהצפיפות, הרעב והמחלות במקום. האחרים עברו תהליך של סלקציה. אלה שהיו כשרים לעבודה פיסית נשלחו לעבודה בגטו לודז'. האחרים נרצחו במחנה ההשמדה חלמנו.