וילנה

תאור
בתחילת המאה העשרים הגיעה הקהילה היהודית בוילנה לשיא פריחתה. בוילנה התגוררו באותה העת קרוב ל-100,000 יהודים, שהיוו כמעט מחצית מכלל התושבים בעיר. וילנה היא אמנם עיר הבירה של ליטא, אבל הכינוי הנפוץ שלה היה "ירושלים הליטאית", בגלל מקומם הבולט של היהודים בחיי העיר. ב"ירושלים הליטאית" היו כ-105 בתי-כנסת. כל התנועות הפוליטיות, הרעיוניות והדתיות של יהדות אירופה המודרנית פעלו בוילנה, וחלקן הגדול למעשה נוסדו בקרב הקהילה היהודית הגדולה והתוססת של העיר.

היסטוריה מוקדמת
הקהילה היהודית של וילנה נזכרת לראשונה ברישומי מיסים של העיר משנת 1568, אך היסטוריונים מעריכים כי הייתה התיישבות יהודית בעיר כבר כמה עשרות שנים קודם לכן. בשנת 1633 הוענקה ליהודי וילנה "חבילת זכויות" שהתירה להם לעסוק בכל תחומי המסחר, ולהתגורר בכל רחובות העיר. למרות הריחוק הגיאוגרפי של וילנה ממרכז אירופה, הגיעו לעיר יהודים ממערב ומרכז אירופה, בעיקר מהערים פרנקפורט ופראג. באמצע המאה ה-17 התגוררו בוילנה כ-15,000 בני-אדם, מתוכם 3,000 יהודים.
בשנת 1794 פרצה מלחמה רוסיה-ליטא. הצבא הרוסי כבש את ליטא ובממלכה פרץ מרד אנטי-רוסי. מרכז הפעילות של המורדים הליטאים היה בוילנה, וצעירים יהודים הצטרפו למורדים, לאות הזדהות עם דרישותיהם להעניק עצמאות לליטא. המרד נכשל, וליטא נשארה בשליטה רוסית. תחת שלטון הצאר נפגע מאוד מעמדם של יהודי ליטא בכלל, ויהודי וילנה בפרט. השלטונות התנכלו ליהודי וילנה בגלל השתתפותם של צעירים יהודים במרד של 1794.
השינוי במעמדם של היהודים בעיני השלטון הרוסי התרחש בשנת 1812, כאשר חיילי הצבא הצרפתי, בפיקודו של נפוליאון, כבשו את ליטא והחלו להתקדם לעבר רוסיה. אלפי גברים יהודים התגייסו לצבא הרוסי, ורבים מהם איבדו את חייהם במהלך הלחימה. השלטונות הרוסיים זקפו עובדה זאת לזכותם של היהודים, ובשנת 1814, בתום המלחמה, ביטלו חלק גדול מההגבלות על היהודים בתחום הכלכלי.
במהלך המאות ה-18 וה-19 הקהילה היהודית בוילנה ביססה את מעמדה כמרכז דתי של כלל יהודי אירופה. חלק מהרבנים הגדולים ביותר ישבו בוילנה, והויכוחים ההלכתיים שהתנהלו בין הרבנים המובילים בעיר השפיעו על החשיבה הדתית של מנהיגים דתיים בקהילות גדולות ורחוקות יותר. בין הרבנים הבולטים שישבו בוילנה במאות ה-18 וה-19 אפשר לציין את הרב אליהו בן סלומון זלמן ("הגאון מוילנה"), הרב צבי הירש קאידנובר והרב ברוך חריף.
בהשפעת הגותו של "הגאון מוילנה", הקהילה היהודית בעיר הפכה מרכז תוסס להתגוששות בין זרם החסידים, לבין זרם "המתנגדים" בהנהגתו של הרב זלמן. במשך שני העשורים האחרונים של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, הסכסוך בין החסידים לבין המתנגדים הגיע לעיתים עד לכדי מעשים אלימים, האשמות שווא בקרב השלטונות במטרה להביא למאסר של היריבים, וקריאות להחרמות וניתוק קשרים כלכליים ומשפחתיים.
בסופו של דבר הצליחו הצדדים להגיע להסכם של "הפסקת אש" בתחילת המאה ה-19, אך גם לאורך המאה ה-19 היו מספר התפרצויות של חילוקי דעות קשים בין הזרמים.

וילנה­ כמרכז הפעילות הפוליטית של העולם היהודי
במהלך יותר ממאה וחמישים שנים, הייתה וילנה מרכז חשוב של העולם היהודי דתי. במחצית המאה ה-19 החלה בוילנה תופעה יהודית אחרת, חשובה ומשמעותית לא פחות, שגרמה גם היא לזעזוע וחילוקי דעות בעולם היהודי. בשנת 1842 הונחה בוילנה אחת מאבני היסוד החשובות ביותר של תנועת ההשכלה היהודית, כאשר החלה הקמתם של בתי-ספר חילוניים, במימון הממשלה הרוסית, שיועדו לקהילה היהודית. השלטון הרוסי החדש ראה ביהודים חברה בעלת פוטנציאל גדול בתחומי ההשכלה, והשקיעה מאמצים רבים בניסיון "להופכם לרוסים", כלומר לחשוף אותם להשכלה הנוצרית-מערבית.
בשנת 1847 הוקם בוילנה סמינר רבני, במימונה של הממשלה הרוסית. בהמשך הוקמו עוד בתי-ספר חילוניים של הממשלה הרוסית, והמגמה התפשטה מוילנה גם לערים נוספות בליטא ובפולין.
יחד עם ההשכלה החלה לפרוח בוילנה גם הפעילות הפוליטית היהודית. בשנת 1861 החלו לפעול בוילנה יהודים סוציאליסטים, שצמחו בסמינר הרבני בעיר, וניסו להוכיח את הקשר בין הרעיונות הסוציאליסטיים לבין ההגות היהודית. גם האגודות היהודיות הדתיות, שבמהלך המאה ה-20 כבר פעלו כמעט בכל קהילה יהודית במרכז ומזרח אירופה, החלו לפעול בוילנה בעשורים האחרונים של המאה ה-19.
פעילותם של הסוציאליסטים היהודים נחלשה בשנות השבעים, אבל לקראת סוף שנות השמונים היא התחדשה במלוא כוחה. וילנה הפכה למעשה למרכז הפעילות היהודית-סוציאליסטית. באותה התקופה כבר היו יהודי וילנה כ-40% מכלל תושבי העיר, ומנו יותר מ-70,000 בני-אדם.
ועידה של אנשי רוח יהודים סוציאליסטיים נערכה בוילנה ב-1895. מפלגת "הבונד", התנועה היהודית סוציאליסטית הגדולה ביותר באירופה, נוסדה בכנס שנערך בקרב פועלים יהודים בוילנה בשנת 1897. וילנה, לצד הבירה הפולנית וארשה, הייתה מוקד הפעילות העיקרי של "הבונד", ושם גם נקבעו המשרדים הראשיים של המפלגה.
לא רק הסוציאליסטים והיהודים האורתודוכסים פעלו בוילנה בהיקף רחב, אלא גם התנועות הציוניות. אחד מהסניפים הראשונים והגדולים ביותר של "חיבת ציון" הוקם בוילנה בסוף המאה ה-19. הרצל ביקר בעיר בשנת 1903 והתקבל במפגן תמיכה של אלפי יהודים. המשרדים הראשיים של "הארגון הציוני הרוסי" ישבו בוילנה במשך קרוב לעשור, כמו גם משרדיה הראשיים של תנועת "פועלי ציון".
במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה ליטא על-ידי הצבא הגרמני, אך לאחר-מכן זכתה שוב בעצמאות, מה שגרם לתחילתו של הכיבוש הפולני במדינה. למעשה, ליטא הייתה מצויה במלחמה מ-1914 ועד ל-1920. המלחמה גרמה לנזקים כלכליים רבים, וכמובן שגם היהודים נפגעו, כולל הקהילה היהודית בוילנה. צעירים יהודים רבים בוילנה לקחו חלק במלחמה נגד הצבא הפולני, ובשנת 1919, כנקמה על מעורבותם של יהודים בלוחמה, רצחו הפולנים קרוב ל-100 יהודים חפים מפשע ברחוב מרכזי בעיר.
החל משנת 1922 נגמרה הלוחמה, והגיעה תקופה של פריחה בשביל הקהילה היהודית בוילנה. בתקופה הזו הייתה וילנה ללא כל ספק "ירושלים הליטאית". בתקופה הזו הוקמו בוילנה בתי-ספר רבים ללימוד עברית, ונוצר מעין קונפליקט פנימי בין תומכי היידיש לתומכי העברית. התנועות הציוניות רצו להרחיב את החינוך בעברית, ואילו תומכי "הבונד" האמינו שיש לחזק את החינוך לתרבות ושפת היידיש. בשנת 1924 הוקם בוילנה "המרכז העולמי לחקר שפת היידיש".

מתחילת המאה העשרים עד למלחמת העולם השנייה
הדברים השתנו ללא היכר בספטמבר של 1939, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. הצבא האדום של ברית המועצות פלש לליטא עם תחילת המלחמה וסיפח אותה לתחומי ברה"מ. וילנה ספגה נזקים בעקבות הפעילות הצבאית, אך הבעיה האמיתית של יהודי העיר הייתה זרימה המונית של פליטים יהודים מפולין, שברחו מאימת הצבא הגרמני. השלטון הרוסי בוילנה החזיק מעמד במשך כשנתיים. ב-24 ביוני, 1941, יומיים לאחר תחילתו של "מבצע ברברוסה", כבשו חיילים גרמניים את וילנה. אלפי ליטאים, תומכי המפלגה הנאצית, קיבלו את הצבא הגרמני בפרחים. עוד באותו היום החלו הגרמנים לנקוט בהגבלות כנגד האוכלוסייה היהודית בעיר.
למנהיגי הארגונים הציוניים ו"הבונד" שנותרו בגטו, היה ברור כי אין בכוונתם להיכנע לגרמנים ללא מאבק. בינואר 1942 הם החלו לאסוף נשק והקימו ארגון מחתרת משותף. הגרמנים גילו על הארגון בעזרת מערך המודיעין שלהם, והצליחו לאסור את אחד מהמפקדים, יצחק ויטנברג. פעולת ההתנגדות המשמעותית הראשונה של ארגון המחתרת היהודי בגטו וילנה היה מבצע השחרור של ויטנברג. חברי המחתרת הצליחו להרוג את החיילים שהובילו את ויטנברג למשרדי הגסטאפו ולשחרר אותו.
באותו הערב הודיעו המפקדים הגרמנים לראשי היודנראט בוילנה, כי עליהם להסגיר את ויטנברג, ואם לא, יוצאו להורג כל היהודים בגטו. ויטנברג החליט להסגיר את עצמו בכדי למנוע מכלל האוכלוסייה להיענש על פעולותיו, ונרצח בעינויים במרתפי החקירה של הגסטאפו. שאר חברי המחתרת החליטו לעבור ליערות הסמוכים לוילנה, להצטרף לארגוני הפרטיזנים הליטאים, ולחכות לשעת כושר מתאימה בכדי לפעול כנגד הגרמנים בגטו.
ב-1 בספטמבר פרצו הקרבות הראשונים בין לוחמי המחתרת לבין הצבא הגרמני. הגרמנים ספגו אבידות רבות יותר ממה שציפו, ונסוגו מהגטו. ההתרחשות חזרה על עצמה שוב ב-15 בספטמבר, כאשר הגרמנים התכוונו לשלוח מהגטו כ-10,000 יהודים למחנות ההשמדה. הגרמנים למדו מהמודיעין המוקדם שלהם שלוחמי המחתרת הטמינו פצצות ברחבי הגטו, והחליטו לבטל את הפעולה שלהם.
לוחמי המחתרת החליטו בשלב הזה לעזוב את הגטו ולהצטרף לפרטיזנים ביערות. שבוע לאחר-מכן, החלה סדרת האקציות שהביאו להשמדתו המוחלטת של גטו וילנה.