מיקום בארץ:תל אביב- קרית שאול
אתר:בית הקברות בנחלת יצחק
מיקום הקהילה:גליציה המזרחית, פולין
סוג:אנדרטה
תאור
אוכלוסיה יהודית לפני השואה: כ-100,000 יהודים
אוכלוסייה יהודית אחרי השואה: עד לקריסת ברית המועצות התגוררו בעיירה כ-25,000 יהודים. נכון להיום מתגוררים בה מאות ספורות של יהודים.
ראשית תולדות הקהילה
ערב מלחמת השנייה התגוררו בלבוב כ-100,000 יהודים. מדובר היה באחת הקהילות היהודיות הגדולות, החזקות והמגוונות ביותר באירופה של אותה התקופה. מקרב הקהילה הזו יצאו, לאורך שנות קיומה הארוכות, חלק מגדולי המנהיגים הדתיים של היהדות בפולין, כמו גם חלק מהמנהיגים החשובים ביותר של התנועות החילוניות. היא היוותה מרכז חיים יהודי שוקק ומוקד לוויכוחים הפנימיים שהסעירו את היהודים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הכיבוש הגרמני והרצח ההמוני של יהודי העיר הביא את הקץ על אחת מהקהילות היהודיות המיוחדות ביותר שהתקיימו באירופה.
העיר לבוב נוסדה בשנת 1270 על-ידי הנסיך האוקראיני לב, שעל שמו היא גם קרואה. עדות ראשונה להתיישבות יהודית בלבוב מתקיימת בדמותה של מציבה יהודית מסוף המאה ה-14, עליה נכתב שמה של אישה יהודיה בשם אסתר. הרישום הדמוגראפי הראשון של יהודי לבוב הוא משנת 1550, אז התגוררו בעיירה כ-1,000 יהודים בקירוב.
עד למאה ה-19, אז פרחו בעיר ההשכלה והפוליטיקה, הייתה לבוב מרכז של פעילות דתית. החל מהמאה ה-16 ישבו בעיר (אז עוד הייתה עיירה) כמה מגדולי הרבנים של יהדות מזרח אירופה, ביניהם הרב דוד בן הרב שמואל הלוי, בעל "טורי זהב". בית-הכנסת הגדול והקבוע של לבוב נבנה עוד בשנת 1571, ונוסף אליו בית-כנסת נוסף שנבנה בפרבר היהודי שמחוץ לעיר בשנת 1623.
ההשכלה היהודית החלה להראות את אותותיה בלבוב הרבה לפני שהפכה לתופעה בכל מזרח אירופה. כבר בסוף המאה ה-15 התגורר בלבוב רופא יהודי בשם יצחק. הוא היה אחד מהיהודים היחידים בכל רחבי פולין שרכשו השכלה רפואית ועסקו במקצוע למחייתם. גם במהלך המאה ה-16 סיימו כמה מהיהודים בעיר לימודי רפואה והתפרנסו מטיפול בחולים יהודים ונוצרים.
הקהילה היהודית בלבוב המשיכה לגדול ולהתפתח בתחילת המאה ה-17. בין השנים 1603-1608 התנהל משפט בנוגע לבית-כנסת חדש שרצו לבנות יהודי לבוב. מנהיגי הישועים בעיר טענו שליהודים אין רשות לבנות במקום בית-כנסת ושיש להסב את המבנה לכנסייה. בסופו של המשפט, ולאחר שהקהילה היהודית גייסה כ-23,000 זלוטי והעבירה אותם להגמון האזורי, הוחלט לאשר ליהודים להקים את בית-הכנסת. ניצחונם של היהודים במשפט עורר עליהם קנאה קשה שהובילה גם למספר מעשי אלימות.
המאות ה-17 וה-18
מרד הקוזאקים שפרץ בשנת 1648 הביא להרס וחורבן בקרב הקהילות היהודיות של מזרח אירופה. דווקא בלבוב, התגבשה באותה התקופה שותפות גורל אמיצה בין היהודים לנוצרים בעיר. בזמן שהחיילים הקוזאקים הטילו מצור על העיר, הצטרפו יהודים רבים לשורות צבא ההגנה המקומי. במשך מספר שבועות התנהלו קרבות, ובסופם החליטו הקוזאקים להסיר את המצור, בתנאי שמנהיגי העיר ימלאו מספר דרישות. בין השאר, דרשו הקוזאקים מראשי העיר להעביר לידיהם את כל יהודי לבוב. ראש העיר סרב להפקיר את יהודי העי, בטענתו כי זוהי חובתו להגן עליהם, כשם שיהודים רבים התגייסו לצבא בכדי להגן על שכניהם.
למרות האופן בו הגן ראש העיר על יהודי לבוב, היו גם גורמים אחרים בעיר, שלא ראו בעין יפה את השותפות בין יהודים ונוצרים. מדובר היה בעיקר על הישועים, שעדיין נטרו טינה ליהודים על ניצחונם במשפט בית-הכנסת מתחילת המאה.
בשנות השישים של המאה ה-17 ארגנו מנהיגי הישועים בלבוב מספר פוגרומים בקהילה היהודית. חלק גדול מהמשתתפים בפוגרומים כלל לא היו תושבי העיירה, אלא איכרים מהאזור. בפוגרומים שהתחוללו במאי של 1664 נרצחו כ-102 יהודים, כולל ילדים רבים. חיילי הצבא הפולני נשלחו ללבוב בכדי להגן על היהודים, אך כמה מהחיילים בגדו במשימתם והצטרפו להמון האלים. יחד עם זאת, היו גם חיילים ששילמו בחייהם בניסיון להגן על יהודי העיירה מהפוגרום.
בשנת 1728 התרחש בלבוב מקרה אשר הסעיר את יהדות מזרח אירופה עוד שנים רבות לאחר-מכן. באביב של אותה השנה הגיע לעיר יהודי, אשר בעברו המיר את דתו לנצרות, ולאחר-מכן חזר בו והתגייר. כאשר נודע למנהיגי הישועים בעיר כי אותו יהודי התגייר, הם לקחו אותו לחקירה במטרה לגלות מי שכנע אותו להתגייר. היהודי מסר את שמותיהם של שני אחים יהודים, חיים ויהושע רייציס.
הישועים שמו את ידם על השניים, והכניסו אותם לצינוק בית-הסוהר. במשך כחודשיים עברו האחים רייציס עינויים על בסיס יום-יומי. הם הורעבו, הוכרחו לעבוד בעבודות משפילות והושפלו ברחובות העיר. הישועים הבהירו לשניים כי אם יסכימו להתנצר, תיפסק ההתעללות. האחים רייציס סרבו להמיר את דתם, ולבסוף, לאחר כחודשיים קשים מנשוא, הם נרצחו על-ידי הישועים.
השכלה ותרבות תחת השלטון האוסטרי
לבוב נכבשה על-ידי אוסטריה בשנת 1772. הכיבוש האוסטרי הביא לעיר השפעה גרמנית-אוסטרית חזקה, ובקרב הקהילה היהודית המשמעות הייתה, התפשטותה של מגמת ההשכלה. האוסטרים האמינו כי יש להפיץ בקרב היהודים את "עקרונות התרבות" המערב-אירופאים. במרוצת השנים, הפכה לבוב למרכז של השכלה יהודית. בראשית הדרך, הוקמו בעיר בתי-ספר מודרניים, ששפת הלימוד בהם הייתה גרמנית, אליהם נשלחו ילדים יהודים. רוב היהודים בעיר התנגדו נמרצות, לפחות עד לאמצע המאה ה-19, למגמת ההשכלה החילונית, שהיוותה איום ברור על מעמדה של הדת בעיר. אבל את הרכבת שיצאה לדרך אי-אפשר היה לעצור, ועד לאמצע המאה ה-19 כבר הייתה בלבוב, לצד הקהילה הדתית המסורתית, קהילה יהודית חילונית, ליברלית ומשכילה, ששאבה את אורח חייה לא מהתרבות היהודית הקלאסית, אלא מהתרבות הגרמנית המערב אירופאית.באמצע המאה ה-19 כבר למדו באוניברסיטת לבוב סטודנטים יהודים רבים.
המרד הפולני שפרץ בשנת 1831 הביא להיווצרותם של חילוקי דעות בקרב יהודי לבוב. החרדים לא ראו שום משמעות למרד, והמשיכו לחיות את חייהם כרגיל. בקרב הציבור החילוני, לעומת זאת, נוצרו שני מחנות יריבים: תומכי המרד, שהאמינו כי על היהודים להתגייס לשורות המרד יחד עם הליברלים הפולנים, ומתנגדי המרד, שהאמינו כי על היהודים לשמור אמונים לאוסטריה ולתרבות הגרמנית. כך נוצר מצב מוזר: מצד אחד, היו יהודים שלקחו חלק במרד והשתתפו בלחימה בצד הפולני. מצד שני, היו יהודים שתמכו בהמשך השליטה האוסטרית בפולין, וארגנו מדי חודש משלוח של בגדים, פרוות ויינות לחיילים האוסטרים בחזית.
בשנת 1867 הוענקה ליהודי לבוב "אמנציפציה" רשמית ומלאה, כלומר שוויון זכויות חוקי. בעת ההיא כבר התגוררו בלבוב כ-30,000 יהודים. ההשתלבות החברתית, התרבותית והכלכלית של יהודי לבוב הייתה טובה מאי-פעם. אחד הביטויים לכך הייתה ההתבוללות, שהפכה לתופעה של ממש ועוררה, שוב, ויכוח עד בין יהודים חילוניים לדתיים בעיר בנוסף הפכה לבוב למרכז פעילות של היהדות הרפורמית, מה שעורר עוד יותר את חמתם של המנהיגים הדתיים.
תחילת המאה העשרים
התקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה תקופה של פריחה תרבותית בשביל יהודי לבוב. בזמן המלחמה הוקם בלבוב לגיון מיוחד של לוחמים יהודים ששירתו בצבא האוסטרי. כיבוש העיר בידי רוסיה, במשך שנתיים, גרם להרעה במצבם הכלכלי של היהודים. יחד עם זאת, לאחר המלחמה שיקמו היהודים את מעמדם הכלכלי, והגיעו להישגים מרשימים בתחום התרבותי-חברתי.
בשנים שבין שתי מלחמות העולם לבוב הפכה למרכז של פעילות פוליטית. שתי הערים היחידות במזרח אירופה שבהן הייתה הפעילות הפוליטית היהודית רחבה יותר מאשר בלבוב, היו וילנה ווארשה. הארגון הפוליטי החזק ביותר בקרב יהודי פולין בתחילת המאה העשרים הייתה "אגודת ישראל" הדתית-חרדית. עם זאת, בלבוב, כמו גם בוארשה, "אגודת ישראל" הייתה חלשה מאוד לעומת שני הזרמים החזקים: התנועות הציוניות, ותנועת "הבונד" הסוציאליסטית והלא-ציונית. הציונים פעלו בעיר באופן עצמאי, ואילו אנשי "הבונד" הקימו בעיר מפלגה מקומית משותפת יחד עם נציגי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית.
לא רק הפוליטיקה החילונית פרחה בלבוב, אלא גם העיתונות היהודית החילונית. שניים מהעיתונים היהודיים הנפוצים ביותר בפולין מוקמו בלבוב: היומון "מארגען", והשבועון "אופינייה", שבסוף שנות השלושים העביר את משרדיו לוארשה.
יהודים מלבוב הפכו לדמויות מובילות בעולם האקדמאי בעיר בשנות העשרים והשלושים. דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת לבוב היה פרופ' יהודי בשם אלרהאנד. באוניברסיטה פעלו דוקטורים ופרופסורים יהודים רבים, שלימדו בפולנית ובגרמנית במקצועות רבים.
אבל לצד ההשתלבות החברתית והתרבותית של היהודים, הופיעו גם הקנאה והאנטישמיות, שהחלו להרים את ראשן בלבוב. בשנת 1931 כ-99,000 יהודים, שהיוו כ-40% מכלל התושבים בעיר. היה שיתוף פעולה בין הסוציאליסטים והליברלים הפולנים לבין סוציאליסטים וליברלים יהודים, אך גורמי הימין בעיר חששו מ"השתלטות יהודית" על לבוב, ופתחו בשנות השלושים בקמפיין של חרם נגד יהודים. סטודנטים אנטישמיים ארגנו "הברזות" המוניות לשיעורים של מרצים יהודים, ארגונים אנטישמיים קראו לנוצרים להחרים חנויות של יהודים, והיו גם מספר מקרים של אלימות פיסית, בעיקר נגד יהודים דתיים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה לבוב על-ידי הצבא האדום הרוסי. האוכלוסייה היהודית בלבוב אמנם הרגישה הקלה על כך שהרוסים הגיעו לעיר לפני הגרמנים, אך יחד עם זאת, בקרב רבים היה קיים חשש כבד מפעולותיהם העתידיות של הסובייטים. ואכן, תוך זמן קצר אסרו הרוסים על קיומן של תנועות פוליטיות בעיר. הם ביצעו מאסרים המוניים של פעילים פוליטיים, בעיקר פעילים של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הפולנית, "הבונד" והתנועות הציוניות. יהודים בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים ועורכי-דין איבדו את מקורות הפרנסה שלהם, ורבים מהם היו נתונים לקשיים כלכליים ואף לאיומים במאסרים מצד השלטון הסובייטי. הסובייטים הפסיקו את הדפסתם של חלק מהעיתונים היהודיים והגבילו את הפעילות התרבותית בלבוב, כולל פעילות תרבותית יהודית.
הכיבוש הגרמני וההשמדה
לבוב נכבשה על-ידי הצבא הגרמני ב-30 ביוני, 1941. רק בשבוע הראשון שלאחר כיבוש העיר רצחו הגרמנים כ-5,000 יהודים ופולנים. הגרמנים הקימו יודנראט יהודי באוגוסט של אותה השנה, והחלו לדרוש מהיהודים תשלומי מס אדירים, שהיו כמעט בלתי-אפשריים בשביל הקהילה. חיילים גרמנים הרסו את בית-הכנסת ואת בית-העלמין היהודי של לבוב.
הגטו הוקם בחודש נובמבר. תנאי התברואה והדיור בו היו גרועים יותר, והיה קושי גדול למצוא מקום לכל עשרות אלפי היהודים שהוזרמו אליו. היהודים בגטו סבלו, בעיקר בתקופת החורף, מרעב ומחלות. הגרמנים אספו את כל הפרוות והמעילים מהגטו.
האקציה הראשונה התרחשה בחודש מרץ, 1942, עת נשלחו כ-30,000 יהודים למחנה ההשמדה בלזץ'. באותה התקופה החלו ניצנים של התנגדות יהודית בגטו, ועל ראשי היודנראט הופעל לחץ כבד לא לספק רשימות לגרמנים, ולסרב לשתף פעולה עם האקציה, שהוצגה כ"העברתם של יהודים למחנות עבודה במזרח".
באוגוסט של 1942 התרחשה האקציה הגדולה. כ-50,000 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה בלזץ' או למחנות עבודת כפייה באזור. עוד כמה עשרות אלפי יהודים שנשארו בגטו נרצחו, שולחו למחנות עבודה או למחנות השמדה. באזור לבוב הוקם מחנה עבודת כפייה, מחנה יאנובסקה, בו נהרגו ונרצחו יותר מ-150,000 יהודים, כולל רבים מיהודי לבוב.
כמה עשרות יהודים ניצלו בזכות אומץ ליבו של כומר קתולי מלבוב, בשם אנדריי שפטיצקי, שהחביא אותם במרתף הכנסייה שלו ומנע את מציאתם ע"י הגרמנים.
בלבוב נעשו מספר ניסיונות לארגן התנגדות יהודית, אך רובם סוכלו על-ידי הגרמנים עוד בשלבי ההתארגנות הראשוניים. הסיבה העיקרית לכך שלא התארגנה בלבוב מחתרת יהודית מבוססת וחזקה, הייתה החיסול של כל הפעילים הפוליטיים, המנהיגים החברתיים ואנשי ההשכלה של קהילת לבוב, עוד בימי השלטון הסובייטי בעיר. הרוסים רצחו את מנהיגי "הבונד" והתנועות הציוניות, פגעו קשות במעמדם של המשכילים בעיר וחיסלו את כל המסגרות הארגוניות. כאשר הגרמנים כבשו את העיר, כבר לא היה בה מי שיארגן פעילות משמעותית כנגדם.