מיקום בארץ:תל אביב- קרית שאול
מיקום הקהילה:90 ק"מ מדרום לורשה, פולין
סוג:אנדרטה
תאור
אוכלוסיה יהודית לפני השואה: כ-24,745 יהודים ב-1938
ראדום הפכה לעיירה בתחילת המאה ה-13, והקהילה היהודית שלה מוזכרת לראשונה במאה ה-17. כחלק מניסיונות השלטון הפולני לחזק את מעמדן של העיירות באזור שמדרום לורשה, הוענקו לראדום זכויות כלכליות עירוניות. הזכויות הללו לא היו תקפות לגבי יהודים, ובמשך כמעט מאתיים שנים ניסו השלטונות בראדום לאסור את מגורי היהודים בעיר. הסוחרים היהודיים המשיכו להגיע לראדום ורבים מהם גם המשיכו להתגורר בעיירה, אך הניסיונות לגרשם מתחומי המקום לא נפסקו. בית-המשפט בוארשה פסק בסוף המאה ה-18 כי יש לגרש את היהודים מהעיירה, ולמרות זאת, הנתונים מאותן שנים מראים כי ההוראה לא נאכפה.
באמצע המאה ה-17, במהלך מלחמה פולין-שוודיה, סבלה ראדום מנזקים כבדים מאוד שכמעט וחיסלו לחלוטין את העיירה. השוודים שרפו את העיר עד ליסוד, ויותר מ-90% מהבתים נהרסו. היהודים המעטים שהתגוררו בעיירה עזבו לכפרים סמוכים ועיירות שכנות. העיירה שוקמה מחדש רק בתחילת המאה ה-19, תחת השלטון האוסטרו-הונגרי. זו גם התקופה בה יהודים החלו להגר חזרה אל העיר. בשנת 1826 כבר התגוררו בראדום יותר מאלף יהודים.
הקהילה היהודית בראדום הייתה קהילה דתית אורתודוכסית שהתפרנסה בעיקר ממסחר, עבודות מלאכה ועבודה במפעלים. מעמד הפועלים היהודי שהתפתח בעיירה היה הפתח לרעיונות של ההשכלה היהודית החדשה, כמו סוציאליזם וציונות, שמצאו להם תומכים בראדום. למרות זאת, רוב האוכלוסייה היהודית עדיין הייתה דתית ובבחירות לוועד הקהילה רוב הקולות ניתנו לרשימה של "אגודת ישראל". רק לקראת סוף שנות השלושים הגיע לכמעט שוויון מאזן הכוחות בין הדתיים של "אגודת ישראל" לבין הסוציאליסטים מתנועת "הבונד".
לאחר מלחמת העולם הראשונה סבלו יהודי ראדום ממצב כלכלי קשה, כמו כל האוכלוסייה באזור. עם זאת, בשנת 1922, עם התייצבות המצב הכלכלי, החלו שינויים חיוביים בקהילה. בתחום החינוך הוקמו בתי-ספר של רשתות החינוך היהודיות השונות. כמו-כן, תנועות הנוער הציוניות פעלו בעיירה וגם התנועות הסוציאליסטיות הקימו ספריות ומועדוני נוער. מצבם הכלכלי של היהודים היה במגמת שיפור.
יחד עם זאת, האנטישמיות חזרה להרים את ראשה בשנות השלושים. יהודים רבים סבלו מהצקות של בריונים אנטישמיים, מפלגות הימין הפולניות קראו לחרם כלכלי על היהודים, המשטרה חשדה בצעירים יהודים סוציאליסטיים בריגול לטובת ברית-המועצות ונעשו ניסיונות שונים להפליל יהודים בעבירות חמורות שלא ביצעו. השחתת חנויות של יהודים וניפוץ חלונות ראווה היו למעשים שבשגרה.
מלחמת העולם השנייה והשואה
ראדום נכבשה על-ידי הגרמנים ב-8 בספטמבר, וגירשו מאות יהודים מהבתים בהם התגוררו. מיד עם כניסתם לעיר החלו הגרמנים במעשי השפלות והתעללות ביהודים, בעיקר יהודים דתיים. עד סוף אוקטובר כבר השתלטו הגרמנים על כל הנכסים היהודיים בראדום.
אחד מסיפורי הגבורה יוצאי-הדופן בקרב יהודי פולין היה סיפורם של כ-120 נערים ונערות מקן "השומר הצעיר" בראדום. הצבא הגרמני הורם להם לפנות את הקן בכדי לאפשר לחיילים גרמניים להתיישב בו. הצעירים שלחו מכתבים למשרדי "השומר הצעיר" בוארשה עם בקשה להנחיות. במשך שבוע הם חיכו לתשובה, ולאחר שהבינו כי הדואר לא יגיע בזמן, הם החליטו באופן עצמאי לקום ולעזוב. הם הלכו לכיוון וארשה, וחלק מהם גם השתתפו במרד גטו וארשה באביב של 1943.
פעילי "השומר הצעיר" שנותרו בראדום סבלו מגורל מר. באפריל 1940, כאשר הבינו הגרמנים כי פעילי המפלגות הסוציאליסטיות, בעיקר "הבונד" ו"השומר הצעיר", מנסים לארגן התנגדות יהודית בעיירה, נעצרו מאות פעילים בארגוני השמאל השונים, יהודים ופולנים כאחד. הם הוצאו להורג.
הגרמנים הקימו בראדום יודנראט בראשותו יוסף דיאמנט. היודנראט הופקד על איסוף כספים וחפצי ערך, הסדרת דיור לפליטים יהודים, וסיפוק יהודים לעבודות כפייה.
הגטו של רדום הוקם באפריל של 1941. היודנראט הקים "משטרת סדר" יהודית שפיקחה על תהליך הכניסה לגטו. ב-7 באפריל, 1941, נסגר הגטו כאשר בתוכו כ-27 אלף יהודים, כמעט כולם פליטים מכפרים, עיירות וערים סמוכות. היודנראט ניסה להקל מעט על החיים בגטו על-ידי פתיחתו של בית-ספר יסודי במקום, אבל הגרמנים סרבו לתת את אישורם לקיומו של ביה"ס. בנוסף לכך הוקמו קורסים להכשרה מקצועית בכדי למנוע חטיפתם של צעירים לעבודות כפייה. בגטו התנהל גם בית-חולים בניהולו של רופא יהודי ותיק בשם ד"ר קליינברגר.
האקציה הראשונה בגטו רדום נערכה בפברואר של 1942, וכללה כ-40 פעילים במפלגות השמאל. חודשיים לאחר-מכן שוב גורשו כמה עשרות פעילי שמאל לאושוויץ, וכמון-כן החליטו הגרמנים לפרק את היודנראט. מטרת הצעדים הללו הייתה למנוע כל אפשרות של התארגנות להתנגדות יהודית בגטו.
ב-16 באוגוסט, 1942, החל הגירוש הגדול והמשמעותי של היהודים מגטו ראדום. בסוף חודש אוגוסט נותרו בגטו רק כ-2,500 יהודים. הגטו הקטן הפך למעשה למחנה עבודה לכל דבר. החל מאותו חודש אוגוסט ועד ל-26 ביוני, 1944 רצחו הגרמנים בשיטתיות את כל היהודים בראדום. חלקם נשלחו למחנות ההשמדה או למחנות עבודת כפייה, אחרים נרצחו על-ידי השוטרים הפולנים והאוקראינים, והמעטים שעוד נותרו בעיירה ביוני 1944 הוצאו להורג על-ידי אנשי ה-SS.