הכנס נערך בבית ווהלין בגבעתיים במשך יומיים – היו פאנלים, סדנאות.
נכחו במהלך הכנס כ-800 איש -ניצולי שואה, דור שני, סטודנטים, מחנכים, שגרירים.
להלן מס' ציטוטים מהרצאות והפאנלים .
קטעים מדבריו של פרופסור יהודה באואר :
"האם שומר אחי אנוכי ?" כן, אני שומר – אבל האם אני שומר רק על אחי, המשפחה, השכונה, המדינה והעם שלי – ואינני שומר על מי שמחוץ לעם ? הוא לא אחי ?
ברוב התרבויות נוצרו אגדות על בסיס של עובדות, והעובדות הפכו לאגדה, והאגדה לאמת היסטורית. יציאת מצרים הפכה לאגדה שמשפיעה מכוונת ומכוננת…"(זכור) "כי גרים הייתם במצרים" גרים במובן של זרים.
ב-1208 לפני הספירה פרעה טען שאין כבר עם יהודי. הוא טעה. זה לא הצליח לו., כי הזיכרון שמר עלינו.
כל מה שאנחנו זוכרים אנחנו חייבים להיות מאוזנים – כי אף אחד לא יודע תמיד את כל האמת.
השומר אחי אנוכי ? יש מצוי ויש רצוי. עלינו לשמור לא רק על יהודים אלא אנחנו אחראים גם לאחרים . לאלמנה,לגר וליתום. אנחנו אחראים כי גרים הייהו בארץ מצרים. המסקנה הזאת קשה מאד.
יש היום ויכוח סוער על פולין. אבל אחד הדברים המעניינים עליהם לא חושבים הוא שבפולין קמות היום המון אנדרטאות, גם אם מסולפות: לא של פולנים שהצילו פולנים, אלא של פולנים שהצילו יהודים.
השואה היא ספציפית שלנו, אבל היא גם אוניברסלית ואין סתירה ביניהן.
השאלה היא האם אנחנו מוכנים ללמוד משהו מהעבר שלנו, לא רק מהשואה, אלא מהעבר כולו ומה בדיוק נלמד : את העידוד לרצח או את מסורת הנביאים ? על שאלה זו אין לו תשובה. ואולי שילוב של אחריות מוסרית עם ראיה ריאלית, מעשית. אולי זאת לא תשובה, אבל זו גישה."
ד"ר שמעון אזולאי
האם העבר בונה עתיד ? היו ניסיונות גם בעולם ההגות והתרבויות לחשוב שהאדם הוא יצור שמתחיל כל פעם מחדש, ללא היסטוריה, שההיסטוריה היא סרח עודף שצריך להיפטר ממנו. בכל המערכות הפוליטיות והחברתיות יש חזרה מוחלטת להיסטוריה, לעבר, לעיצוב הזהות האישית. זה לא נכון שאנחנו מתחילים מאפס. העבר תמיד שם. השאה היא רק איזה סוג דיאלוג. אנחנו מנהלים עם זה.
כל ניסיון היסטורי למחוק זהות של מישהו אחר הסתיימה באסון . המשמעות המעשית היא איך לתקן את הרעיונות שמוטמעים בתודעה שלנו שבתוכם טמון חומר נפץ……..
"הייתי רוצה שהשואה תהיה חלק ממרקם חיינו ומושגינו. אחת השאלות הגדולות בפילוסופיה היא מנין דברים מקבלים את התוקף המוסרי שלהם ? יש כאלה שיגידו שמקור המוסר הוא הפרט, יש שיגידו התבונה אנושית, אני רוצה לראות שמקור המוסר של האיש הזה היא השואה. זה הפך להיות המקור של המוסר. אחת התוצאות של השואה שמרגשות אותי היא שיש לנו שוב פעם מעמד מוסרי או מקור מוסרי לאחר משבר מוסרי מד גדול . הייתי רוצה לראות אותו כמקור פעיל בתודעה של הילד היהודי.
הסופר מוקי צור :
כשאנחנו שואלים את העבר אנחנו לוקחים אחריות עליו וזורעים זרעים ישנים בקרקע חדשה…מה שמעניין בחקר העבר הוא שבעבר טמונים זרעים שאפשר לזרוע בהווה ויצמחו לקראת עתיד חדש.
אבל ישנו גם ההיפך מהזיכרון : ישנה שכחה. השכחה היא דבר שחברות, מדינות ועמים מנסים להפעיל, כדי להיפטר מזיכרונות מסוימים. לדוגמא – המילה שואה הגיחה אצלנו כבר ב-1920 בפוגרומים שהיו
בעולם היהודי. אז קראו לזה שואה ושאלו איפה האלוהים והאם כצאן לטבח. מעטים יודעים זאת, כי היה אז צורך לשכוח. יש גם מדיניות של שכחה עצמית.
אחת השאלות הגדולות היא בהקשר של השואה. יש תקופות שזה חשוב ונותן עוצמות לאנשים מסוימים ויש תקופות של שכחה אקטיבית. אחד הדברים החשובים ביותר בעיני הוא שהנאצים רצו להביא את האנשים למוות מבלי שתהיה להם תחושה עצמית של אנשים, ובזה הם נכשלו . זה היה הכישלון הנאצי הכי גדול. הם לא הצליחו להדביר את הזיכרון ואת הסיפור.
…יש לי סיסמה : אני מקווה שבעוד 50 שנה יהיה אפשר לשכנע את האנשים תווה היא עיקרון . תקווה ואשליה נראים דומים אבל יש ביניהם הבדל עמוק ויש לכך הרבה אילוסטרציות בשואה. התקווה תמיד פותחת מכניסה אותך לאזור של חוסר ודאות, שואלת שאלות. האשליה נועלת, סוגרת, מכניסה אותך למסגרת שאין בה חלונות. "
אבנר שלו, יושב ראש הנהלת יד ושם:
" יש לנו מאבק כמעט אלים על זיכרון השואה. איננני רוצה להתייחס למה שקורה באירופה על עיצוב זיכרון השואה. אנחנו נצטרך להיות ערים ופעילים בו. יש לנו שוב מעמד מוסרי, אחרי מה שקרה לעמנו.
יש לנו מקור מוסרי חדש. הייתי רוצה לראות אותו כמקור הפעיל של העולם היהודי."
הרב דניאל הרטמן :
"בתרבות שלנו מושתתת התובנה שעבר הוא בסיס ועוגן שמעצב את זהותנו בהווה ובעתד. באקט הזיכרון יש החלטה מה לזכור.
כשמדברים על זיכרון השואה, לאקט הזיכרון ולתוכן הזיכרון יש מורכבות מובנית לא בגלל מאורעות העבר אלא כתוצאה ממציאות ההווה.
אנחנו נמצאים בדור מעבר . יש שזוכרים מאורעות שחוו על בשרם או זוכרים על בשרם תיאור המאורע על ידי הוריהם, סביהם ובסתותיהם. אבל יש דור שלישי שלא ידע את יוסף, ושבשבילם השואה היא משהו שקרא למישהו אחר. אם לא נעצב זיכרון לדורות אלו, זיכרון השואה וחשיבותה ילכו לאיבוד."
זיכרון הושאה צריך למצוא אותנו בדיאלוג עם שתי בריתות : ברית עם, וברית יעוד.הזיכרון של ברית עם הוא לזכור את מה שקרה לעמנו ולומר די. השואה היא קטסטרופה יהודית ומצווה עלינו להתעלות מעל לזמן ומעל למחיצות בין-אישיות ולהתחבר לקולקטיב היהודי. בזיכרון עם יש לנו חופש להשוות בין השואה לבין אירועים טרגיים אחרים פוקדים אותנו – מתקפות טרור, הסכנה האירנית ולומר לא עוד. אנחנו צריכים להתוות את זיכרון היעוד כך שלא נתייחס רק לאנמירה לא עוד, אלא זיכרון השואה צריך לדרבן אותנו להיות חברת מופת."
פרופסור יאן גרבוסקי ( הפרופסור הפולני שגר באוטבה וכתב את הספר "ציד היהודים"):
"פולין אמנם חברה באיחוד האירופאי אבל יש לה ממשלה לאומנית ובלתי דמוקרטית. לאור ההתבטאויות האנטישמיות האחרונות , על ממשלת ישראל לא לקיים משא ומתן או דיאלוג כלשהוא על הממשל הפולני החדש. הדבר האחרון שצריך לעשות הוא להיכנס לסוג כלשהו של דיאלוג עם אנשים אלה. (החוק) הוא בעיה של פולין שהיא צריכה לפתור בתוך עצמה".
החוק החדש נועד לרצות את התומכים במפלגה השלטת והוא עלול להשפיע הרבה מעבר לתחום המשפטי , על רבים כמו עיתונאים וחוקרים שיחששו לעסוק בחומרים ובנושאים אסורים לפי החוק.
גרבובסקי גם דיבר על מעורבות ושותפות החברה הפולנית ברצח יהודי פולין. עבור רבים הכפייה של הגרמנים הייתה הזדמנות לפגוע או לשדוד יהודים, והנרטיב הפולני העכשווי הוא עיוות של המציאות.
