דב גנור – העדות המלאה

הייתי בהרבה מקומות. כשגורשנו מהבית הייתי בן 11. אני, הוריי ועוד אח אחד שהוא היה מוגבל גופנית. העלו אותנו על רכבות משא ממש כמו בהמות וסגרו עלינו ולקחו אותנו, אנחנו לא ידענו לאן לוקחים אותנו אבל בסופו של דבר הגענו לעיירה ששמה אטאקי על גדות הנייסטר. שם העבירו אותנו ברפסודות לצד השני של הנהר, והיו אנשים שגם זרקו אותם למים, הם לא רצו ללכת. אז אותנו העבירו, ואז הגענו לעיר הזאת שנקראת מוגילב פדולצקי. 

שם אחסנו אותנו באיזה בניין שהוא היה רעוע, ללא חלונות ודלתות, והיינו שם בסך הכול שבוע-שבועיים. כבר התחיל המועד הזה, זה היה בחודשי החורף 1941. באוקטובר 1941 יצאנו מהבית, ועד שהגענו זה לקח בערך חודש, אולי קצת יותר. בסופו של דבר הוציאו אותנו משם והתחילה צעדה. אני קראתי לזה צעדת התשה, כי לא הייתה לה שום מטרה. סתם ללכת בכפור, בבוץ, ללא נעליים, עם סמרטוטים על הרגליים. והגענו בסופו של דבר לכפר אוקראיני שקוראים לו פריפליצ'יניץ. מישהו שאל אותי שהוא מחפש היום את המקום הזה והוא לא מוצא אותו. יכול להיות שמחקו אותו מעל פני האדמה. 

בכל מקרה אחסנו אותנו בדיר של חזירים. ושם, כתוצאה מהיגיינה לקויה, אנשים חלו. חלו במחלות כמו טיפוס ראש, טיפוס בטן, כינמת, ולא היה רופא ולא שום דבר. וככה היינו שם אבא שלי, שהוא אז היה בערך בגיל 65, ואני – בסך הכול בן 11. ואני שכחתי לציין שהאח הזה, שהוא היה מוגבל, בצעדה הראשונה הוא לא יכול היה ללכת בתוך הבוץ, אז המלווים שלנו החיילים ירו בו לנגד עיניי. הם לא התביישו מאף אחד. והמיתו אותו. 

כתוצאה מהמחלות אבא שלי קיבל טיפוס ראש, זו מחלה שאתה יש לך כל הזמן נזלת מהאף ואתה מדבר לעצמך, אתה לא יודע מה אתה מדבר. והוא שכב, ואני שכבתי על ידו ובכלל לא ידעתי שהוא מת. רק אחרי שבוע התברר לי שהוא לא בחיים. מה עושים? לקחתי אותו אני ואח שלי, ששמו היה דוד, וסחבנו אותו לבד. במרחק של איזה מאתיים מטר מהמקום, מהדיר הזה, היה על יד יער, והתחלנו לחפור לנו שוחה להניח אותו. הצלחנו עם הידיים, היה קרח, מצאנו מקלות וככה חפרנו שוחה בעומק של אולי עשרים סנטימטר. הנחנו אותו שם, כיסינו אותו בטלית שלו שהייתה אתנו – וזהו. והוא, עד עצם היום הזה אין לו בכלל קבר. אני עשיתי לו, המצבה של אימא שלי שהיא ניצלה בסופו של דבר והיא קבורה היום בנהריה, על המצבה אני כתבתי דברי הנצחה לא רק לאבא שלי אלא לכל המשפחה. ואני רוצה לספר פה – היינו משפחה די ענפה. אבא שלי שמו היה וגנר, אברהם וגנר. והוא ממוצא גרמני. אבל מה, הוא גדל והתחנך בקימבורנוק. אימא שלי ילידת גליציה, בעיירה בשם טלוסטה. והיא הייתה נשואה עם בעל קודם שממנו היו לה שני ילדים, בת ובן. אז מצד אימא היו לי שני אחים, אח ואחות. לאבא שלי היו ארבעה ילדים, בת ושלושה בנים. כולם גרו באזורים שונים בבוקובינה, וחלק מהם גם היו נשואים ואבות לילדים שאני בכלל לא יודע כמה ולא הכרתי אותם בכלל. למה אני אומר את זה, בגלל שהם נספו בשואה. אני שלחתי על כל העניין הזה דפי עד ל'יד ושם'. 

עכשיו, קרה מה שקרה, שכשהיינו בפרפלצ'ינץ, הכפר הזה שציינתי מקודם, הפרידו ביני ובין אימא שלי. אח שלי הבינוני נעלם ולא ידעתי בכלל לאן, זה שעזר לי לקבור את אבא. ואימא שלי גירשו אותה חזרה למוגיליב. אותי גייסו לבד בהיותי בן 11 לקופייגורות, מחנה ריכוז שם בשטח פתוח, והיה מין מקום שהיה שדה תעופה, ושם הייתי לבד שנתיים. איך הצלחתי לשרוד? הייתי מסתלק בלילות, ביום אי אפשר היה, אחרת היו יורים בי. בלילות זחלתי מתחת לגדר והלכתי ברגל למזבלות, נכנס גם לכפרים ומבקש משהו. אז היו שם אוקראינים שהיו רחמנים, התברר לי גם למה הם היו רחמניים. הם סיפרו. התברר שבשנת 1933 הייתה מגפת רעב באוקראינה – והם, כדי לשרוד בחיים, הם היו שוחטים את ילדיהם ומבשלים את הבשר ואוכלים אותו. עד כדי כך. אני לא יודע אם יש אמת בסיפור הזה, אבל ככה הם היו מספרים. בקיצור אני ניזונתי ממה שהם נתנו לי והייתי אוסף קליפות של תפוחי אדמה, מבשל אותם בחוץ, בשלג, וככה הצלחתי במשך שנתיים להישאר בחיים.

 קרה מקרה לפני כן, כשהיינו עוד במוגיליב, שאימא שלי לקחה קליפות תפוחי אדמה ושמה איזו פלטה של ברזל – עושים חור בשלג, מפעילים פתילייה ופלטה חמה וזה מתבשל. מפעילים אש. והגיעו שני חיילים אוקראינים, אחד מהם היה רומני, וכשהם ראו שהיא מבשלת הם פשוט דחפו אותה והיא נפלה עם ידיה על הפלטה הזאת שהייתה חמה, והיא נכוותה. לא ידעתי מה לעשות, לקחנו סמרטוטים ועטפנו לה את הידיים, והיא נשארה נכה עד יום מותה כאשר שני האגרופים שלה סגורים. יש לי תמונה אם אתם רוצים לראות אותה. אני חושב שגם שם יש תמונה כזאת היא שוכבת במיטה.

בגמר המלחמה, ב-1945, כאשר הצבא הרוסי הצליח להדוף את הגרמנים מהאזור שלהם, כמובן שהיינו כבר חופשיים וכל אחד התחיל ללכת. ואני בכוחות עצמי הלכתי לחפש את אימא. ידעתי שהיא נשארה במוגיליב. ואמנם מצאתי אותה – ולא רק אותה אלא גם את אחותי מהנישואין הקודמים שלה ובעלה ובן אחד שהיה להם, בן קטן. ונשארתי במוגיליב יחד אתם, והייתי צריך להתפרנס, להביא אוכל. ואז מישהו הציע לי למכור וללכת לשוק ולמכור עוגות. היה קצין יהודי והוא הציע לי למכור עוגות שהייתה להן קונפיטורה. והרווחתי משהו, אבל זה לא הספיק שום דבר.

בסופו של דבר ראיתי שיש מצחצחי נעליים, אז רכשתי ארגז כזה עם שתי מברשות והתחלתי לצחצח נעליים לחיילים הרוסים ולקצינים שלהם. ועשיתי להם בהתחלה ללא תשלום, והם במשך הזמן אמרו שהם רוצים בכל זאת לתת לי משהו, נתנו לי את הנעליים שלהם מתנה. אלו נעליים אמריקאיות של הצנחנים, זה שווה הרבה כסף. אבל אני לא יכולתי למכור אותן במוגליב. התגנבתי לאטאקי בחזרה. איך עברתי? הגשר של הולכי הרגל היה מפוצץ כי הפרטיזנים פוצצו אותו, והיה גשר שהרכבת עברה, אז אני התגנבתי דרך הגשר של הרכבת והגעתי לאטאקי. שם, בשביל זוג נעליים קיבלתי 50 רובל. ועשיתי את זה מספר פעמים, עד שבפעם האחרונה תפסה אותי שם המשטרה, החרימה לי את הארגז והנעליים והכניסו אותי לכלא. שאלו אותי מאיפה אני, אמרתי שבאתי ממוגליב. אז הייתי בן 14-15 אולי. ועצרו אותי. ואז הם התקשרו למשטרה במוגליב, והם דיברו בדיוק עם אותו קצין יהודי שהוא שהתחיל להעסיק אותי בהתחלה במכירת עוגות. ואז הוא ביקש מהם לשחרר אותי ולקחת הכול. לא נשאר לי רובל אחד, וחזרתי למוגליב. 

ואז מחדש במוגליב עשיתי שוב ארגז לנעליים וצחצוח. אימא שלי דיברה פולנית, אני במשך הזמן שם למדתי אוקראינית וגם רוסית. היום אם תשאל אותי משהו אני מבין אבל אני לא יכול לדבר, כל כך הרבה שנים לא השתמשתי. ואז לאט-לאט הרווחנו קצת כסף כדי שנוכל לעזוב ולחזור חזרה לביתנו. ואמנם ב-1945 אני ואימא שלי הגענו לקימפלוק – ומצאנו את הבית שלנו תפוס ע"י זרים, ע"י תושבים מקומיים שסירבו בתוקף לפנות אותו, לא רצו לתת אותו. פנינו שם למשטרה, והם בסופו של דבר פינו את הבית – ואני ראיתי שאני שם לא יכול להישאר. ממש לא יכול. שנאה איפה שאתה הולך, זורקים עליך אבנים. פגשתי חבר והוא אמר לי ככה – תשמע, בעיירה דורנה יש הכשרה, בוא תצטרף יחד אתי להכשרה מטעם תנועת העובד הציוני ותנועת הנוער – נקראה הנוער הציוני – והלכתי. 

שם התחלתי קצת ללמוד עברית, הייתי בערך חודשיים שם. כעבור חודשיים הודיעו לנו שאנחנו נוסעים במטרה לעלות ארצה. נוסעים ברכבת. אז אני עכשיו הייתי בדילמה, לא ידעתי איך אני אסע מבלי להגיד את זה לאימא שלי. אחותי בקימפלוק. אז בפרק זמן שהרכבת עמדה בתחנה בדורנה אני עזבתי את החבר'ה שלי ורצתי על פסי הרכבת שלושה קילומטר. הבית שלי בקימפלוק, יש לי תמונות, הגעתי לבית נכנסתי בפנים. אימא שלי ראתה אותי והתחילה לבכות. אמרתי לה: אימא, אני עולה לישראל. נפרדנו, והיא רצה אחריי עד לתחנת הרכבת כדי להיפרד. הגענו לתחנת הרכבת, הרכבת בדיוק נכנסה לתחנה, ועליתי לרכבת – וככה נסענו משם ברכבת. נסענו דרך טרנסילבניה, דרך העיר קלוש, ובסופו של דבר הגענו ליוגוסלביה. 

ביוגוסלביה היה מחנה מעפילים בעיר זרקרב. עכשיו שם היו צריכים לחכות, לא ידענו כמה זמן, אני והקבוצה שלי חיכינו בערך ארבעה חודשים. והמדריכים שלנו רצו להעסיק אותנו, אז גם המשכנו ללמוד עברית וגם לקחו אותנו לטיול לפראג. עשיתי טיול לפראג, חזרנו, ומשם חיכתה אנייה שהייתה בעברה אניית מלחמה קנדית. שמה היה באקר, והיא כבר עשתה סיבוב אחד עם מעפילים, וזה הסיבוב השני. הסבו את שמה להגנה. אניית ההגנה, לא אקסודוס הידועה. ובאותו יום שעמדנו להפליג לקחו אותנו לנמל ספילט והעלו אותנו. לכל אחד נתנו סנדוויץ' ובקבוק מים, אסור היה לקחת מטען. מדוע? מכיוון שקיבולת האנייה הייתה בערך 700 איש, והעלו מעל 2,700. 

ואמנם היו לנו בעיות בדרך. בדרך כבו המנועים ומים חדרו פנימה, ורב החובל יהושע רבינוביץ' מהפלי"ם, איכשהו הוא העלה את כולם לסיפון ושברו חלק מהקירות בבטן האנייה כדי שיהיה להם עצים להסקה, וככה הצליחו להפעיל את המנועים והתחלנו לשוט. הים היה מאוד סוער, והיה עוד פנצ'ר, שוב פעם נכבה. הם לא רצו לקרוא לעזרה, כדי שלא יגלו אותנו הבריטים. ככה שטנו עד שהגענו לפתח נמל חיפה. בנמל חיפה חג מעלינו פייפר אנגלי, וראיתי שתי משחתות בריטיות מתקרבות אלינו. בשלב מסוים הם ירו פגז לתוך חדר המכונות כדי להשתיק את המנועים, ואז שתי המשחתות נצמדו לדפנות וקשרו אותה בחבלים ועלו. לא הייתה התנגדות פיזית. ההתנגדות הייתה שכולם התחילו לשיר את שירת התקווה. ואז לקחו אותנו, תפסו אותנו והעבירו אותנו לאניות אחרות שעגנו בנמל שהיו גם מהעפלות קודמות. שם היינו כמה ימים. אותי ואת הקבוצה שלי העבירו לעתלית, ושם כלאו אותנו. הייתי כלוא בערך חודשיים. תוך כדי כליאה – היום יש שם מוזיאון – אפשר לראות בצריף אחד שם, אני חרטתי את השם הקודם שלי, ברל וגנר. וככה היינו בעתלית. 

בעתלית באו אנשים, חברי פלמ"ח, והבריחו כל יום כמה. איך אני ברחתי? התנדבתי לפרוק משאיות שמביאות מזון למחנה. עליתי למשאית ונתנו לי ארגזים ריקים, נכנסתי פנימה וכיסיתי את עצמי עם ארגזים, וככה הצלחתי להישאר בתוך האוטו. הנהגים היו ערבים ולא ידעו על זה. כשהגענו למסעף בית אורן, על יד כלא עתלית, המשאית עצרה – ושוב פעם, בעזרת חברת פלמ"ח אני קפצתי, ומשם לקחו אותנו לקיבוץ בית אורן למנוחה קצרה, ומשם העבירו אותי למגדיאל. במגדיאל היה בית ספר לחקלאות, היום זו מכללה טכנולוגית. המגמה שלו הייתה ללמד את הנערים חקלאות. 
הייתי שם בערך שנתיים במסגרת קבוצתית, למדתי חקלאות וגם למדתי בתיכון בעיר, 'כרמיאל', במושבה. בסוף 47' בא לשם בחורצ'יק שקראו לו אריק שניירמן, והוא היה מדריך של הגדנ"ע, והוא התלבש עלינו והתחיל להדריך אותנו הדרכה צבאית. לקח אותנו לפרדס בכפר מלל על יד הבית שלו ולימד אותנו להשתמש בנשק, באקדח בעיקר. הוא נשא לאישה בחורה שהייתה בקבוצה שלי, אני מתכוון לאשתו הראשונה מרגלית צימרמן. גם השנייה הייתה, אבל היא הייתה בקבוצת ילדים. ויש אחות שלישית בשם אולגה שגם כן הייתה בקבוצה שלנו. בסופו של דבר, כשסיימנו את הלימודים חלק מהחבר'ה החליטו להתגייס לפלמ"ח וחלק הלכו ועיבדו יישוב בשם תימורים. 

אחרי הסיפור הזה אני התגייסתי לפלמ"ח, ושלחו אותי לאימונים בגבעת עדה ובכפר גליקסון. ואחרי תקופה קצרה של אימונים כבר צורפתי לפלוגה ב', שהמפקד שלה היה פוזה. חיים פוזננסקי מבית קשת. וחיכינו להזדמנות לעלות לירושלים. בסופו של דבר כשעלינו לירושלים היה שם קרב ונאלצנו לסגת. למחרת עלינו לירושלים והתבססנו בקיבוץ קריית ענבים. אחר כך בירושלים הייתי עד להפוגה הראשונה, לקחתי חלק פעיל בפעילות של הגדוד, קראו לו גדוד הפורצים שמפקדו היה דדו אלעזר ומפקד החטיבה היה יצחק רבין. לפניו היה יוסקה טבנקין מעין חרוד. 

כשהייתה הפוגה ראשונה החליטו להוריד אותנו לצריפין. זה סיפור בפני עצמו, כשמצאו דרך שנקראה דרך בורמה, ובסופו של דבר הגענו לצריפין. שם התחיל סיפור אחר לגמרי, לא כל כך נעים. הסיפור של אלטלנה. חלק מהחבר'ה לא רצו למסור את הנשק. אני לא השתתפתי בחינגה הזאת, אף אחד לא הכריח אותי ואף אחד לא אמר לי שום דבר. בכל מקרה בהפוגה הראשונה המפקד שלי החליט לשלוח אותי לקורס סיירים בקיבוץ אלונים. הקורס הזה נמשך בערך שלושה חודשים. מה אתה לומד בקורס סיירים? בעיקר ניווט עם אזימוט, מפות, תשקיפים. ויש תרגיל אם הצלחת או לא. התרגיל, לקחו והושיבו אותי ועוד שני חבר'ה והתחילו לנסוע. הם לא נסעו מרחק, הסתובבו במקום על מנת שלא נדע איפה אנחנו נמצאים. אח"כ הורידו אותנו, היינו קשורים בעיניים ואמרו לנו: עליכם להגיע מפה עם המפות והמצפנים לירושלים. ועלינו לעבור בנקודות מסוימות, שם יהיו טמונים כל מיני דברים על מנת שנביא הוכחות שעברנו דרכם. והתחלנו ללכת במשך שלושה ימים רק בלילות – והגענו לירושלים. הצלחנו בתרגיל הזה, ומאז השתייכתי למחלקת הסיירים. 

אחרי שפירקו את הפלמ"ח השתתפתי בעוד מבצע שקראו לו מבצע חורב או מבצע העין בנגב. הייתי גם במצרים באבו עגל. עברתי לחטיבת גולני לגדוד 13, ובגדוד 13 הייתי בקורס מ"כים ואח"כ הייתי מדריך בבית ספר למ"כים בספינס ליד עכו, על יד מחנה בן עמי. במסגרת הפעילות לקחו אותנו, את כל בית הספר, לקרב שהיה בשפך הירדן – תל מוטילה – ושם היה 'ברוך'. היו לנו הרבה הרוגים. אבל הצבא למד מזה לקח, לפחות זה הרוויחו. 
אחרי כל העסק הזה אימא שלי באה ארצה. מה עשו אתה? שלחו אותה למעברת חלצה, בקריית שמונה של היום. על ההר היו צריפים, שיכנו אותה בצריף ואמרו לה שלום. כאשר נודע לי באתי אליה, לא יכולתי להשאיר אותה שם לבד, אישה נכה. הורדתי אותה והבאתי אותה לעכו. כמובן שהתפטרתי מהצבא, גמרתי את הסיפור שלי עם הצבא, ושכרתי איזה כוך. הכוכים האלה של הערבים אפשר היה גם לגור שם על מחצלת ולישון על הרצפה. אחרי העסק הזה הלכתי לעבוד, היה בית מפעל קטן במפרץ בשם כרמא למשקאות קלים. הטילו עליי תפקיד לא פשוט: לבשל את המיץ הממותק, להוסיף עליו מים, לרדת לבור בעומק של שלושים מטר – שם הטמפ' 80 מעלות. וזו הייתה העבודה שלי עד שקיבלתי אקזמה בפנים, וזה היה דבר נוראי ונאלצתי להתפטר.

ככה הסתובבתי ולא ידעתי מה אני אעשה. פגשתי חבר בשם אברהם פופר שהוא היה גם בקבוצה שלי וסיפרתי לו מה שקורה אתי, והוא אמר לי: יש לי רעיון. הוא התגייס למשטרת ישראל. הוא היה אופנוען בלשכת הנוער בעכו. אמר לי: בוא תתגייס למשטרה, מה שתהיה תהיה. לא הייתה לי ברירה, נסעתי לחיפה ללשכת הגיוס, קיבלו אותי ושאלו אותי: מה אתה יודע? אמרתי: אני יודע לנהוג מכונית. חוץ מזה אני לא יודע. הוא שואל אם יש לי רישיון, אמרתי: לא. אמרו לי: תוציא רישיון. 

בזמן שהייתי בצבא למדתי נהיגה ללא מורה ולא הדרכה על מכוניות צבאיות שאני נוהג בשדה. בסופו של דבר השגתי רישיון צבאי, והרישיון הצבאי קיבלתי גם אזרחי. במשטרה עשו לי טסט, ועברתי וקיבלתי רישיון. 
אמרו לי: אתה תהיה נהג. תוביל מים לנקודות משטרה מבודדות כמו סאסא, בירנית. הובלתי מים, גם לתחנת יגור איפה שג'למה היום, בית כלא. שם יש שדרת אקליפטוסים, אותם אני שתלתי. טוב, במשטרה אני לא רציתי לדרוך במקום. התחלתי לבקש שישלחו אותי לקורסים. שלחו אותי קודם כל לקורס טירונות, גמרתי בהצטיינות קורס טירונות בשנת 55'. בשנת 56' עברתי לקורס סמלים, וב-57' עברתי קורס קצינים, ככה שמבחינה זאת הגעתי לדרגת קצונה. למדתי עוד משהו. שלחו אותי במשטרה, עוד כשהייתי שוטר רגיל, לקורס ערבית בבית הספר למדעי המדינה בירושלים. שם בבית הספר הזה למדו רק אנשי ביטחון. אנשי מוסד, שב"כ ומשטרת ישראל, והיו גם קציני צבא מהמשטרה הצבאית. שם הייתי בערך שנה. היו לוקחים אותי מהבית עם מונית, כל השבוע שם, הילדים שלי לא ראו אותי כל השבוע. סיימתי את הקורס הזה עם תעודה וכאשר אני יודע לקרוא ולכתוב ערבית, וזה עזר לי אחר כך בהמשך הקידום. בהתחלה מוניתי למפקד תחנות, הייתי מפקד תחנת נהריה, תחנת עכו ובסופו של דבר הגעתי להיות ראש לשכת החקירות במרחב הגליל בדרגת רב פקד, והשתחררתי מהמשטרה כשהגיע גיל הגמלאות בשנת 1984. אבל המשטרה, אחרי שהייתי בחופשת פרישה, היה מקרה בחיפה, אירוע שבו נרצח נער יהודי בשם דני כץ, ולא היה מישהו יותר מתאים ממני, אז קראו לי לחזור.

ואז מוניתי לראש צוות החקירה – ואמנם במאמצים לא קלים הצלחנו לעצור חמישייה של בני דודים. שניים מוואדי אל עין על יד טירת הכרמל, בדואים, ושלושה סחנינים – כאשר הם בסופו של דבר, שניים הודו גם ברצח נוסף של חיילת בשם דפנה כרמון. ואת הגופה של דני כץ הם השליכו לתוך מערה ליד מושב יעד, בדרך לסחנין. כשגילינו את המערה, כמובן תהליך חקירה הוא לא פשוט, שם הייתה מערת זבל, והתחלתי לחטט בזבל – מצאתי מעטפה של בנק לאומי והיה כתוב לכבוד סמיר רניי, סחנין. סמיר רניי זרק מעטפה לזבל, והזבל הגיע לפה. איך מביאים זבל מסחנין לשם? יש מכונית שהיא אוספת זבלים בכפרים וזורקים את זה בכל מקום אפשרי, כולל המקום הזה. על הגופה של דני כץ נמצאו שני עלים, העלים האלה לקחנו אותם לפרופסורית לבוטניקה, והיא קבעה שהעלים האלה מקורם בכרמל. ואז התחלנו לחטט בכרמל עד שמצאנו את המקום איפה שהצמח הזה גדל. טוב, אנחנו עצרנו את החבר'ה האלה, הם היו זמן רב בחקירה. בשלב מסוים נאלצנו לשחרר אותם. זה היה שחרור מקצועי, בסופו של דבר הם נעצרו שנית והייתה חקירה, והם הודו ושחזרו. 

טוב, הסיפור אחר כך שהם הכחישו בבית המשפט ואמרו שהשתמשנו באמצעי אלימות נגדם, שברנו להם שיניים. זה על השיניים סיפור מעניין – אחד שאלו אותו איזו שן שברו, הוא הראה שן ואמר ששמר אותה בפה בזמן שאכל. התברר בבדיקה של רופא שיניים שיש לו שיניים רקובות וזה הצביע על הרקע (המניע), והרקע היה פח"עי (פעילות חבלנית עוינת) לאומני, אבל אחד מהם ששמו אחמד קוזלי הוא היה הומו, והוא בעל את אימא שלו ואת אחותו בניגוד לרצונן, עכשיו בבדיקת הנער כץ התברר שהוא בעל אותו אחרי שהוא כבר לא היה בחיים. 

אני במסגרת המשטרה היו לי עוד הרבה הצלחות ופענוח, בעיקר התעסקתי בחקירות ביטחוניות. אני הכרתי את אשתי בשנת 1953, ואחרי זמן קצר התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. הבן שלי קובי ובת בשם אתי. היום היא נשואה גם. יש לי שישה נכדים – נכד אחד וחמש נכדות, ועכשיו יש לי גם נינה, קוראים לה הדר. קובי היה קצין בצבא, שירת בחיל האוויר. הוא לא היה טייס, אבל טס באף 16.