דב וייסברג – התמלול המלא

אני לא הייתי במחנה, חוץ ממחנה מעבר (סלקציה) במשך כמה ימים. הייתי בגטו לבוב. אחרי זה, עם תעודות מזויפות על שם פולני, חייתי בוורשה וניסיתי להעמיד פנים שאני אחד מהפולנים – נוצרי, גוי בשם יוזף בליצקי. הסתתרתי בוורשה במשך שנתיים. אחרי מרד ורשה – מרד פולני בוורשה, לא בגטו – ב-1944 העבירו אותי למחנה פליטים והייתי בצ'סטוחובה. סוף מרד ורשה זה אוקטובר, והייתי שם עד 17 בינואר, שאז המחנה שוחרר על ידי הצבא הסובייטי. ואז, אחרי כמה ימים נוספים, יצאתי לדרך לחפש את דודה שלי – אחות של אמי ששרדה את השואה. אנחנו לא היינו ביחד בזמן המלחמה, אבל היינו בקשר איזשהו. יצאתי ברגל. הייתי אחרי רעב ממושך במרד ורשה – בגיל 15 משקלי היה 28 קילוגרמים – אבל יצאתי ברגל עם כל הרכוש שלי ביד, ואחרי שבועיים הגעתי לוורשה ואיכשהו מצאתי את הדודה.
 
אמי נלקחה בזמן הפעולות הגדולות, שגרמנים נכנסו לגטו לקחת מספרים גדולים של יהודים – אקציה. אמי נלקחה יחד אתי ועם אחי באקציה הגדולה של אוגוסט 1942. אקציה ידועה, הגדולה ביותר, אז נלקחו למוות במחנה בלז'ץ 50 אלף יהודים, שזה כולל שתי סבתות, דודות, בני דודים, וגם אימא ואני נלקחנו. בזמן שהיינו במקום איסוף אומשץ פלאג, יותר ויותר יהודים נכנסים, ואימא ידעה שאנחנו נוסעים למוות, אח שלי היה צעיר בשנתיים ממני, והייתה שם כניסה דרך שער אחד, והתמונה נמצאת בספר. עמדנו שם, ואימא אמרה: תברחו, תברחו. אנחנו – עדיין ילדים – פחדנו, אני בן 13 ואחי 11, פחדנו ולא רצינו. ואימא אז השתמשה בטריק, אמרה: אני אברח אחריכם. היא ידעה טוב מאוד שהיא לא תוכל לברוח, אבל שהרבה אנשים נכנסו דרך השער לחצר שהייתה סגורה מכל הכיוונים, חצר של בית מגורים עם כמה מאות תושבים. היא אמרה: תברחו בין הרגליים של האנשים. שנינו היינו קטנים ורזים, אבל בין הרגליים והנעליים של קציני אס-אס ששמרו על כל האזור הזה ושוטרים אוקראינים, אנחנו שנינו יצאנו – ואנחנו ברחוב. 

היינו ברחוב, ואין עלינו שום סימן שאנחנו יהודים. הלכנו מהר, אבל לא בריצה, למקום העבודה של אבא בבית חרושת טקסטיל, זה היה מקום שבו אבא שלי עבד עוד מזמן הסובייטים. הפירמה לא הייתה קיימת לפני המלחמה. הגרמנים הפכו את זה לבית חרושת לאריגים בשביל מדי צבא גרמניים. אבא שלי לקח אותי בין העובדים, כולם היו שם יהודים, ואבא שלי השאיר אותי ואת אחי במשך מספר ימים עד שהאקציה תיגמר. אנחנו נשארנו שם והיה מעט מאוד לאכול אבל מספיק, היה מה לשתות מים ותה. עד שהאקציה הסתיימה. כשהיא נסתיימה חזרנו לגטו, הוא הוקטן בהרבה. אנחנו כבר לא היינו באותה הדירה שגרנו עם אימא, אנחנו כבר בלעדיה ובלי כל יתר המשפחה. 
גרנו אז מספר משפחות בדירה של שני חדרים, 26 אנשים, דירה של שני חדרים ומטבח. לא היו מים זורמים אלא איזה באר בחצר, לא היו שירותים עם מים אלא בוטקה בחצר עם חור ואדמה. ושם היו 26 אנשים, כל יום יוצאים לעבודה ואין זמן להתרחץ אז לא התרחצנו. המשכתי ללכת עם אבא לעבודה, ואבא שלי סידר עם פרוטקציה אצל האנשים שעבד אצלם, וקיבלו גם אותי לעבודה. הוא עשה אותי מבוגר יותר. התחלתי לעבוד כפועל בבית חרושת לטקסטיל. אח שלי, שנתיים צעיר ממני, הוא לא היה יכול – אותו אי אפשר היה לקבל לעבודה. אבל אבא שלי סידר עם עוזרת הבית שלנו מלפני המלחמה, היא לקחה את אחי להורים שלה שהיה להם משק, בית קטן בכפר, על יד עיר קטנה במרחק של 70 קילומטרים מלבוב – כאילו עוד בן אחד למשפחה שישמרו עליו עד סוף המלחמה, ואבא שלי שילם לה סכומי כסף גדולים.
 
בינתיים הגרמנים הוציאו חוק שבכל משפחה פולנית, משפחת איכרים, מותר שיישאר בן אחד שיעזור להורים בעבודה במשק. האחרים ייסעו לגרמניה לעבוד בתעשייה או בחקלאות, כי רוב הגרמנים היו בחזית במלחמה אז אין מי שיעבוד. ואז נעשתה בעיה: למשפחת יארוש יש בן אחד נוסף, הם החליטו לא למסור את הבן שלהם לגרמניה והחזירו את אחי לאבא. זושה, העוזרת, לקחה את אחי והחזירה אותו לאבא. אז הייתי כבר כמה חודשים בוורשה, אבל זה היה ב-16 במרץ 1943. יומיים לפני זה, ב-14, קבוצה קטנה של יהודים אחדים הצליחו לברוח ממחנה יאנובסקה, זה היה מחנה בלבוב, ובהזדמנות הזאת גרמני אחד נפצע ע"י אחד היהודים, והגרמנים החליטו להעניש את היהודים. אחי חזר לגטו ב-16, למחרת נכנסה קבוצה גדולה של אנשי אס-אס ולקחו 200 ילדים למוות, ביניהם את אחי ואת בנו של דוד שלי אח של אבי. הדוד נרצח הרבה יותר מוקדם, אבל הבן היה עם אבא שלי. כשלקחו מאבא שלי את בנו ואת בן אחיו והוא ידע לאן לוקחים אותם, הוא התנדב ללכת אִתם. הרשו לו ללכת, כל הקבוצה הזאת של 200 הילדים ואבא שלי הוצאו להורג ביריות במחנה יאנובסקה. 

לי זה נודע מספר שבועות מאוחר יותר, היו לי אז עוד בוורשה שני דודים ודודה, הם לא הגיעו עד סוף המלחמה, והדודים האלה היו בקשר עם היהודים בלבוב כך שהם ידעו מה קורה עם אבא שלי ולכן אני יודע את התאריכים. 
אני בינתיים נסעתי לוורשה. בהתחלה עוד לא הייתי לבד, בוורשה הסתתרו וחיו בתור פולנים נוצרים שני אחים של אימא שלי, והבריחה שלי לוורשה סודרה אִתם כך שאני הגעתי לוורשה, אני נפגשתי עם הדוד שלי במקום מסוים, והוא לקח אותי בהתחלה אצלו ואחר כך לאחיו שהייתה לו דירה במקום קצת יותר נוח. הוא מצא לי מקומות מסתור. במשך שנתיים שהייתי בוורשה הייתי בסך הכול ב-18 מקומות שונים. המקום הארוך הראשון דוד שלי מצא לי מקום במין פנסיון אצל דוקטור אוגרבצ'יק. הוא היה רופא זקן שכבר לא עבד, אבל בדירה שלו ששם היה גם חדר קבלת קהל הוא השכיר אותם, מעין מלון. הם גם נתנו ארוחת בוקר וזה נחשב פנסיון. גרתי בפנסיון של הדוקטור ברחוב נובודצקה בוורשה, ולארוחות צהריים יצאתי למסעדה זולה בסביבה, ואחרי זה טיילתי קצת וחזרתי למלון. הייתי שם בזמן שדודים שלי חיפשו בשבילי מקום קבוע לתקופה ארוכה יותר. 
ערב אחד באו שני אנשים מהמשטרה החשאית לבושים כמו אזרחים, משטרת מוסר. בתקופה הזאת היה חוק שזוג לא נשוי אסור לחיות ביחד באותו חדר במלון. ובכן, הם עשו חיפושים בבתי מלון, ואם מצאו זוג באותו חדר הם היו צריכים להוכיח שהם בעל ואישה. השוטרים האלו עשו מזה הרבה מאוד כסף – ולא רק מזוגות לא נשואים, אלא כי הם מצאו לא מעט יהודים. 

הם נכנסים לחדר, זה כבר היה ערב, זה היה בשבוע הראשון או השני של חודש ינואר, חורף, בשעה שש בערב כבר חושך. והם נכנסים עם הדוקטור ורואים נער לבד, פרצוף יהודי מובהק, מדבר אמנם פולנית בלי שום מבטא יהודי – אבל בהחלט מעורר חשד. ומבקשים ממני תעודות. היו לי. הייתה לי תעודת לידה, תעודת תלמיד בית ספר, תעודת לימודים ומה שאבא שלי הצליח לסדר לי בלבוב לפני שהוא נפרד ממני. הם ראו את זה וביקשו מהדוקטור לצאת מהחדר, ואז התחילו לשאול אותי כל מיני שאלות על הדת הנוצרית, ולזה אני הייתי לגמרי לא מוכן. אני לא ידעתי כלום, גם לא ידעתי הרבה על הדת היהודית כי אני מבית מתבולל – ההורים שלי הלכו לבית הכנסת בראש השנה וכיפור, אבל בענייני דת לא הייתה לי שום השכלה ושום ידע. ידעתי הרבה על היסטוריה וספרות פולנית, אבל לא על הדת של הנוצרים, וכל התשובות שאני נותן להם היו תשובות אבסורדיות, עד שהם שואלים אותי "אתה יהודי?" ואמרתי "מה פתאום!" אמרו לי "תפתח את המכנסיים", אז אני אמרתי: "כן, אני יהודי". לפתוח מכנסיים לא היה כבר מה. בפולין נוצרים אף פעם לא עוברים מילה, זה יהודים. באמריקה יש הרבה גויים שעברו, אבל לא בפולין. יש לי תעודת זהות במכנסיים שמוכיחה שאני יהודי ולא יכול להיות אחרת.
 
"אה, אתה יהודי. טוב, איפה גר הדוד? מי מטפל בך?" אמרתי "דוד". "איפה הוא גר?" המצאתי איזשהו רחוב ומספר. אמרו לי "תתלבש, אנחנו הולכים". ואז אני התחלתי לבכות דמעות אמיתיות, "דוד שלי יהרוג אותי אם הוא יראה שגיליתי את הכתובת שלו". חשבתי: מה יהיה אם הם ייקחו אותי לאותו מקום ושם לא יימצא הדוד שלי? משחק תיאטרון לא רע. בכיתי אני זוכר בדמעות אמיתיות, והם החליטו שהם ילכו עכשיו לכתובת לדוד שלי. הבכי שלי ואני מעכב אותם. אנחנו כבר קרובים לשעת העוצר – אחרי שמונה אסור לאזרח להימצא ברחוב. הם לא במדים גרמניים, גרמנים לפעמים רואים אזרח – קודם יורים, אחרי זה שואלים שאלות. הם לא יספיקו. הם אמרו: "טוב, אנחנו הולכים לדוד ואתה מחכה לנו". ברגע שהם יצאו מהחדר ארזתי את החבילונת שלי שהייתה לי והתלבשתי, וכמה דקות אחריהם יצאתי מהפנסיון למטה, הסתכלתי שהם לא מחכים לי במקרה, ידעתי איפה גר הדוד שלי ורצתי לשם. הייתי קרוב לשעה שמונה. כשהגעתי לדוד השעה הייתה שמונה ורבע, אבל איש לא תפס אותי. כמובן נשארתי אצל הדוד לאותו לילה, למלון אף פעם לא חזרתי. 

במשך השבועות הראשונים זה כבר מקום שלישי – לילה אחד אצל דוד לורנס, לילה אחד אצל דוד יוסף, אחר כך שבוע או שבועיים בפנסיון, ועכשיו שוב אצל אחד מהדודים שלי. הייתי בינתיים אצל אחד מהדודים והוא התעניין במהירות איפה למצוא מקום בשבילי, וכעבור יום הוא מצא מקום. שני הדודים שלי היו בארמיה קרדובה, המחתרת הפולנית, ולכן היו להם קשרים עם כל מיני אנשים. והם הכירו מישהי, גברת מרישה, שמצאה לי מקום ששם אוכל להיות עד סוף המלחמה. 
זה היה בעיר העתיקה בוורשה, אינני זוכר את שם הרחוב. זה יכול להיות מראיינשטט, אבל אני לא בטוח. בכל אופן לקחו אותי לשם, למשפחת מהנדס סטרהובסקי. אדון סטרהובסקי כפי שהספקתי להכיר אותו בשבועות הבאים כנראה לא היה מהנדס, זה היה תואר כבוד שהוענק לו על ידי חברים שלו. אולי הוא רצה ללמוד פעם בטכניון, אבל הוא לא התעסק בהנדסה אלא עם כל מיני עסקים. ביידיש אומרים מיידצס, מסתובבים. אשתו הייתה מורה ועבדה בבית ספר. היה להם חדר אחד ומטבח, בחדר הזה הם ישנו ושם העמידו גם מיטה מתקפלת בשבילי, וחוץ מזה מטבח. במשך הלילות אני ישנתי באותו חדר שהם, ובימים ישבתי באותו חדר. 
הם עשו מאמצים שלא אהיה הרבה במטבח, כי אם נכנסו אורחים – שלא יראו אותי. ואני יצאתי מדי פעם – אז עוד היה מותר לצאת לרחוב לטייל קצת. עברו כשבועיים שאני נמצא אצל משפחת סטרהובסקי, כשבערב יש דפיקה בדלת ונכנס דוד שלי. אחד היה לורנס, האח המבוגר יותר בין שני האחים ופיקח יותר, והוא ראש המשפחה – כל ההחלטות שלו. השני פחות פיקח, יותר אינטלקטואל, הוא היה רופא כירורג, והוא בא – רוצה לדבר אתי בארבע עיניים. אז הוא ואני עברנו לחדר, כשהוא נכנס היינו באמצע ארוחת ערב. הוא סיפר לי בחדר שקרו שני דברים: אחד, הייתה להם עוד אחות – דודה סטלה, היא היחידה ששרדה את השואה חוץ ממני, זאת הייתה הדודה שחיפשתי – היא שלחה על פי הסכמתם בן שלה, צעיר ממני בשנתיים שלוש, היה אז בן 10, מהעיירה בגליציה המזרחית גם עם תעודות מזויפות לטיפול של הדודים, והם יבואו יותר מאוחר. והבן דוד הזה מאיר נמצא אצל אחד הדודים, ובעלי הבית לא יודעים את זה שהוא ישן שם מתחת למיטה. הדבר השני היה שלורנס, האח הבכור, ראש המשפחה, נעצר על ידי הגסטפו ונמצא בבית סוהר. לא חשדו בו שהוא יהודי אבל חשדו בו שהוא – וגם בצדק – שהוא חבר בתנועת מחתרת אנטי-גרמנית.
 
לדוד יוסף יש מספר בעיות. הוא עושה מאמצים להוציא את לורנס מבית הסוהר, שזה דבר לא אפשרי, והוא אחראי עליי ועל מאיר שהגיע זה עתה. הוא אומר לי לכן: "בזמן שאתה פה, לך יש פה מקום מובטח, אתה לא צריך אותי כל יום. אני לא אגיע במשך זמן כי אני עסוק בדברים אחרים, תדע רק שהכול בסדר ואני אשתדל להוציא את לורנס מבית הסוהר", והוא יצא מהדירה. עוברות כ-15 דקות, אולי 20, ויש דפיקה חזקה בדלת. נכנסים שני גברים במדים של הצבא הגרמני, והם מעוניינים לדבר אתי בלי לראות את התעודות שלי. ואני הראיתי להם תעודות והיו שאלות: "מה אתה עושה פה?" אמרתי שבאתי לבקר את המשפחה בחג המולד. הם רצו לפגוש את הדוד שלי, ברור היה שהם רצו לסחוט כסף ממנו. עד היום אני חושד שאלו היו שותפים של סטרהובסקי, כי איש אחר לא ידע שאני מסתתר אצלו. זה חשד שלי שאף פעם לא הוכח. אז הם רוצים לראות את הדוד שלי. "בסדר, אז אני אסדר שהוא יהיה פה מחר בערב". אמרו: "אתה תהיה פה מחר ודוד שלך, אנחנו חוזרים מחר בערב", ושני הגרמנים האלה דיברו פולנית רהוטה לגמרי, הם לא היו גרמנים באמת – לא היה להם מבטא. המדים האלה עושים רושם על מישהו שהם רוצים לסחוט ממנו כסף. והם יצאו, וסטרהובסקי אומר לי: "תן לי את הכתובת של דוד שלך, אני מוכרח להודיע לו". 
– "הדוד שהביא אותי לכאן, לורנס, נעצר על ידי הגרמנים ונמצא בפרייק, בית הסוהר. אם כן אי אפשר להביא אותו" 
– "ואיפה גר דוד יוסף?"
– "אני לא יודע!" 
אני ידעתי טוב מאוד כי הסתתרתי אצלו, אבל אמרתי שאינני יודע. ואז סטרהובסקי תפס: הוא לא יוכל להביא אחד מהדודים כי אחד בבית הסוהר ואחד איני יודע. מחר יבואו הגרמנים או השותפים שלו ומה הוא יעשה? והוא הלך לאותה מרישה שהביאה אותי אליו והיא מצאה לי מקום אחר. 

ובמשך החודש וחצי הבאים הוא לקח אותי מדירה לדירה בפיקודו והשגחתו והייתי בשמונה מקומות שונים. הערב הראשון ישר מהדירה שלו הוא לקח אותי לכנסייה בעיר העתיקה, קרובה לבית שלו, ושם לקח אותי, על כל כנסיה יש מגדל עם שפיץ והוא לקח אותי לשם, והייתה דירה מיקרוסקופית של מנגן עוגב. הוא יסתיר אותי במשך שנה אחת. זה ברור שהוא יודע שאני יהודי אבל תמורת כסף הוא עושה את זה. סטרהובסקי שילם. אני חושב שהוא עשה הרבה מאוד בשבילי במשך החודש וחצי-חודשיים הבאים, ינואר עד סוף פברואר, כשלקח אותי ממקום למקום. שם נתנו לי לישון על מזרן עשוי קש זרוק על הרצפה. היו שם שלושה או ארבעה אנשים, גברים צעירים, שכל הלילה עבדו על יד איזושהי מכונה מסובכת שלא הבנתי מה היא. אש ונוזל רותח בתוך בקבוקים וכל מיני צינורות מסולסלים. איזושהי מעבדה כימית בתוך הכנסייה. ואני מסתכל על זה ואחד מהם שואל אותי: אתה לא יודע מה זה? פה עושים וודקה. זאת הייתה תעשיית וודקה בלתי לגלית. וודקה, גם לפני המלחמה בפולין היה מונופול של הממשלה, שרק לה היה מותר לעשות את זה. שם עשו וודקה בלתי לגלית. אני ישנתי שם. 

במשך הימים הבאים בכל מקום לילה או שניים עד שבוע מקום אחר, סטרהובסקי לקח אותי, והוא משלם בכל המקומות באמונה שדוד שלי יחזיר לו. כך גם היה: דוד שלי יצא מבית הסוהר ושילם לו הכול. הוא לקח אותי לזוג, דירה במרתף, חדר ארוך וצר מאוד, מיטה על יד מיטה. בשתי המיטות האלו ישנו שלושה אנשים. במיטה היותר רחוקה מהכניסה והקרובה לקיר זוג צעיר, שניהם בשנות העשרים לחייהם, אני אפילו לא יודע אם היו נשואים או לא, כנראה שכן. ובמיטה הראשונה החותנת, אמו של הצעיר. ואני צריך לבלות אִתם מספר לילות. איפה אני ישנתי? ישנתי עם הזוג הצעיר במיטה צרה מאוד, אולי קצת יותר רחבה מהכיסא שאני יושב בו. במיטה הזאת הוא והיא ראש וראש, ואותי שמו עם הרגליים ליד הראש שלהם. איך אנחנו ישנו, אני לא יודע. אם היינו צריכים להסתובב אז כולם היו זזים על צד אחד. אני עם הזוג הצעיר, והם קיבלו על זה הרבה כסף. שם הייתי שניים או שלושה לילות, ואז סטרהובסקי לקח אותי שוב למקום אחר. 

לא ניכנס לפרטים של כל דירה ודירה, אבל יש עוד דירה אחת מעניינת. דירה של פועל רכבת קרוב לאחת מתחנות הרכבת. הם יודעים שאני יהודי ושונאים את היהודים ולא מתביישים לומר לי שכל מה שקורה ליהודים מגיע להם, כל הצרות שהם עשו לפולנים במשך כל השנים – זה העונש שלהם. אבל הם מסתירים אותי כי הם מקבלים על זה כסף. היו להם כמה ספרים ועיתונים, קראתי אותם. הייתי כל הזמן רעב, כמעט לא היה מה לאכול, וזה היה כבר המחבוא האחרון שסטרהובסקי סידר לי, מספר 8. אנחנו התחלנו בערך במחצית הראשונה של ינואר, אנחנו כבר בסוף פברואר, ויום אחד בא סטרהובסקי עם הדוד שלי לורנס, הוא יצא מבית הסוהר. הוא סידר לעצמו בין התעודות גם תעודה שמאשרת שהוא עבר מילה מסיבות רפואיות בגיל יותר צעיר, על סמך התעודה הזאת בדקו אותו ולא גילו שהוא יהודי. הוא הצליח להוכיח להם, הוא היה מאוד פיקח וידע להתווכח ולשכנע על כל דבר, והוא שכנע את הגרמנים בבית הסוהר שהוא לא חבר במחתרת – ושחררו אותו. הוא שילם לסטרהובסקי כמה שהיה מגיע לו, גם אם הוא אשם. הוא עשה בשבילי הרבה והציל לי את החיים, אני לא יודע אם הייתי מסוגל להסתדר בלעדיו. 
הוא לקח אותי לבד הביתה, ועכשיו צריך למצוא בשבילי מקום – אז הדוד שלי שוב מצא בשבילי, פה שבוע, שם יום. יש מקומות יותר חשובים ופחות. הוא לקח אותי למשפחת גורנסקי, זה בעל ואישה, אנשים בשנות השישים שלהם. הם גרים ברחוב מורה נובסקה, רחוב על הגבול עם חומת הגטו שעוברת דרכו. הבתים הבלתי זוגיים נמצאים בתוך הגטו, המספרים הזוגיים מחוץ. ואני גר ברחוב הזה מספר 4. בספר יש מפה שמראה את הבית. אני גר אצל משפחה של גויים ברחוב מחוץ לגטו. אני גוי, אבל אני רואה את הגטו. החלונות שלנו יוצאים על הגטו. למשפחת גורנסקי הייתה עוד משפחה יהודית בבית – אישה בשנות החמישים ושתי בנותיה בשנות העשרים. אחת נשואה אבל בעלה לא היה. הן גרות בחדר אחד, ואני ביום נמצא יחד אִתן באותו החדר ובלילות אני ישן בסלון על ספה. ארבעה יהודים מסתתרים אצלה ומקבלים אוכל שהוא באופן יחסי אוכל טוב משאר המקומות בוורשה, היה להם די הרבה כסף מארבעת היהודים, הדוד שלי משלם עבורי ושלוש הנשים האלה משלמות. 

זה מקור חשוב של הכנסה, אבל יותר מזה גורנסקי זה לא חסידי אומות עולם. הבן שלהם, איש בשנות ה-30, הוא אחד הקצינים הבכירים ביותר במשטרה הפולנית, ומכאן האוכל. ואין פחד כי ההורים של קצין בכיר גורנסקי, לא יודע מה הייתה הדרגה שלו במשטרה הפולנית, הם מרגישים די בטוחים. אני זוכר אותו כי הוא ביקר אצל ההורים. אני הייתי שם בסך הכול שבועיים והוא ביקר שם כמה פעמים. גבר נאה, גבוה, ואשתו גם אישה יפה. אבל הוא משתף פעולה עם הנאצים. המשטרה הפולנית זאת משטרה שהוקמה על ידי הנאצים ומשתפת פעולה עם הנאצים. גורנסקי קצין בכיר, יש לו דם על הידיים. לא יודע אם דם של יהודים בהכרח, אבל של אנשי המחתרת בוודאות. 
באחד הימים כשאני נמצא אצלם, ביום אחד באמצע חודש אפריל, מישהו מחכה לקצין גורנסקי עם אקדח ביד ויורה לו בראש, הוא היה על הכוונת של המחתרת וחיסלו אותו. הוא בן יחיד למשפחת גורנסקי, והוא נהרג. הוא לא נהרג כגיבור אלא כמשתף פעולה עם הנאצים. האווירה שם בבית הייתה קשה. אני לא העזתי לפתוח את הפה, ישבתי עם שלוש הנשים האלה בחדר שלהן וכמעט לא ראיתי את המשפחה. הם שקועים לגמרי באבל, ילד יחיד שלהם נרצח. הם אנשים בשנות השישים. אנחנו מתקרבים ל-19 באפריל, המרד של גטו וורשה. החלונות שלנו יוצאים על הגטו. אנחנו שומעים יריות, פיצוצים, משהו קורה בגטו – אבל לא רואים שום דבר. שמענו ורואים שמשהו קורה בגטו. יריות זה לא היה דבר נדיר, אבל היריות לא נפסקו לא היום ולא מחר. עד שמגיעות שמועות דרך שכנים ויודעים שפרץ מרד בגטו וורשה. 

ימים אחדים אחרי ה-19 באפריל, אולי 23 או 25, קבוצה של יהודים בגטו הצליחה לפרוץ חור בחומה עם חומר נפץ וברחו החוצה, וזה כמעט קרה מול הבית שלנו. הגרמנים עוקפים את הבית שלנו, את כל הבלוק, ומתחילים לחפש שם יהודים. אבל כשנמצאו יהודים שלא בהכרח ברחו – מה, הם ישאירו במקום? לא. ופה אצלנו יש שלוש נשים אבל הן לא נימולות ואין להן תעודת זהות, הן באו לבקר אצל גורנסקי, אין אצלן בעיה. אבל אני פרצוף יהודי טיפוסי. ומה אני עושה ילד אצל זוג זקנים שהם לא סבא וסבתא שלי? אני מסכן את כל המשפחה. אם ימצאו שם נער יהודי או שרק חשוד שהוא יהודי שנמצא אצל המשפחה כמובן זה מעורר חשד, ואם יש חשד אין דבר יותר קל מאשר לבדוק אם אני יהודי. אז מה לעשות אתי? להשאיר אותי קורא ספר בסלון שהגרמנים או האוקראינים ייכנסו? ברגע שיראו אותי הם יבדקו. ובכן להשאיר אותי בסלון זה מסוכן מאוד, לגברת גורנסקי צץ רעיון גאוני – במטבח מתחת לאדן החלון יש ארון קיר, מדף. מעליו צלחות וספלים ומתחת בקבוקים ריקים וסמרטוטים. היא הוציאה את הדברים האלה והכניסה אותי. הייתי קטן ורזה וגמיש. גורנסקי הכניס אותי מתחת למדף לקומה התחתונה, לעליונה הוא החזיר את כל יתר הציוד כדי שאם מישהו יפתח את הדלת הוא לא יראה אותי. הכניס סמרטוטים שלא יראו אותי וסגר את הדלת. כמה שאני קטן ורזה, הארון היה עוד יותר קטן ואני מכווץ כולי, הברכיים והכתפיים כואבות. אבל על כאב אפשר להתגבר. אני מאוד מבוהל, אבל אין לי אוויר לנשום, האוויר סגור וגם בפנים אין הרבה מקום. ואני מתחיל לנשום עכשיו בכוונה לאט יותר כדי לא לנצל את החמצן מהר, אבל אני מרגיש שזה חסר לי. כמה זמן ייקח עד שאני איחנק? לא יודע איך לנשום. 
בינתיים למשפחת גורנסקי יש דאגות אחרות בחוץ – מה אם הגרמנים יחפשו בארון? אם אני יושב וקורא ספר אפשר לספר להם סיפורים, אבל אם אני מסתתר זה ברור שמנסים לרמות אותם, ואז כולם יקבלו כדור בראש. פותחים את הדלת ומוציאים אותי, אני סוף סוף יכול לנשום עמוק וליישר את הגפיים. גורנסקי אומר לי "תתלבש", אני לוקח כובע והוא לוקח מהמטבח חתיכת חבל עבה בעובי של אצבע, ואנחנו עולים במדרגות לקומה העליונה, לעליית הגג, ששם אז עוד לא היו מכונות ייבוש אלא שם תלו כביסה רטובה שתתייבש. אנחנו בעליית הגג. בגג עצמו יש חור, גורנסקי מגדיל את החור ומוציא כמה רעפים ושנינו מסתכלים החוצה. מסתבר שהבית שעל ידינו הוא קומה אחת נמוכה יותר, של שתי קומות. גורנסקי אומר לי שהוא יוריד אותי על הגג. "תעשה שם חור ותברח החוצה". אבל גורנסקי לא סיפר לי מה שהוא ידע טוב מאוד: אי אפשר לעקוף רק בית אחד. בפולין אין מרחקים, בית צמוד לבית. קיר של בית אחד הוא צמוד, כל הבלוק מוקף בחיילים. אבל הוא רצה להיפטר ממני בלי שאני ארגיש שהוא נותן לי בעיטה בישבן. הוא עוטף אותי בחבל ולאט לאט מוריד אותי – אני לא הייתי כבד – עד לגג של הבית הנמוך יותר. אני מוריד את החבל, הוא מושך את החבל ואני מנפנף לו ביד לשלום ויותר לא רואה אותו. 

אנחנו כבר כמה שנים במלחמה. פה ושם יש פיצוצים, בכל גג יש פה ושם חור, כמו שמצאנו חור בעליית הגג במרונבסקה 4, וגם בבית הזה במרונבסקה 2 מצאתי. אני מוציא כמה רעפים, נכנס דרך החור לתוך עליית הגג ומעליית הגג לחדר המדרגות, ואני חופשי. רץ בשמחה למדרגות למטה – סטופ: בקומה ראשונה שני שוטרים אוקראינים עם רובים מכוונים נגדי. 
אני זיהיתי אותם מיד כשוטרים אוקראינים. בוורשה, המשטרה המשתפת פעולה עם הנאצים הייתה משטרה פולנית. הפולנים לא רצו להכיר בזה, האזרחים הפולנים קראו לזה משטרה בכחול כהה. אבל זאת הייתה משטרה מורכבת מפולנים. בלבוב, שמשם אני באתי, הייתה משטרה אוקראינית שעליה הגרמנים סמכו הרבה. הייתה משטרה אוקראינית, גרמנים סמכו עליהם יותר מאשר פולנים, הם כבשו את פולין אבל ללבוב הם נכנסו כמשחררים. האוקראינים דמיינו לעצמם שהגרמנים יקימו שם אוקראינה חופשית, הם שמחו לשתף אִתם פעולה, והרבה מהם השתתפו בפעולות בגטו שהיה צריך למצוא יהודים. 
ושני רובים מכוונים אליי. בלבוב היה מיעוט אוקראיני אבל גדול, והחל מכיתה ב' למדנו את השפה הזאת בבית הספר, ובלבוב הכרתי כל מיני אנשים והייתי רגיל לדבר אוקראינית. והשפה שלי אז לא הייתה כל כך עשירה, אבל היא הייתה שוטפת. אני פונה אליהם בשפה שלהם: "אני נכנסתי לבית הזה בטעות, אינני מכיר פה אף אחד ואין לי פה מה לחפש, אנא תנו לי לצאת". הם לא היו רגילים לשמוע את השפה שלהם בוורשה, שם אין אוקראינים. אמרתי שאני מלבוב ובאתי לפה לכמה שבועות לחופשה ובטעות נכנסתי לבית הזה. הם לא העלו על דעתם שאני יהודי. הרובים לא מכוונים בכלל אלא לאדמה, אבל הם לא יכולים להרשות לי ללכת, אסור להם לתת לצאת לאף אחד. אם כן הם מרשים לי להסתובב אבל לא לצאת. אני מסתובב בתוך הבניין וקצת מחוץ, אבל לצאת לא. 

בינתיים הגרמנים החליטו להוציא את כל תושבי הבלוק שבסביבה, להוציא את כל האנשים מהדירות, ואח"כ לחפש בדירות מי נשאר שם ומסתתר. ומעמידים את כולנו על יד חומת הגטו עם הגב אל החומה. אני עומד בשורה ארוכה של אנשים, מאות אנשים שגרים באותו הבלוק עם הגב מאחורה, וכעבור זמן מה מגיע ג'יפ צבאי עם שלושה קציני אס-אס, מומחים לענייני גזע, והם עוברים על כל שורה – מסתכלים לכל אדם בפרצוף, ומי שחשוד יוציאו אותו וייקחו אותו על המשאית ומשם יסיעו למקום אחר מרוחק, ושם תיעשה בדיקה מדויקת. והבדיקה מתקרבת אליי, השורה ארוכה מאוד, ואני מסתכל על האנשים שהם מוציאים מהשורה והם באמת יודעים את העבודה שלהם, אלו אנשים שבאמת נראים יהודים. והם בצורה מאוד גסה עם מכות של קתות הרובים מעלים אותם למשאית. והם מתקרבים אליי, ואני מכוסה בזיעה קרה – זה ברור לי שהם לא יכולים לטעות. כבר שלושה אנשים לפניי, שני אנשים לפניי, בן אדם אחד לפניי. שלושת הקצינים עומדים מולי, מסתכלים לי בפרצוף, ועוברים לבן אדם הבא. אף פעם לא האמנתי בנסים, אבל אני חושב שמה שקרה אז היה לא פחות מנס – לא זיהו אותי כיהודי. 
אחר כך זה היה עניין של שעות. אחרי שסיימו – זה לקח כל הבוקר – אחרי שסיימו את הבדיקה אחד מהם, דובר פולנית לא טובה, דובר גרמנית שידע גם פולנית – אולי הוא משלזיה, שם גרמנים ידעו גם פולנית – פנה לאנשים שאסור להסתיר יהודים, על הסתרת יהודים יש עונש מוות וזה לטובתם שגרמנים מחסלים את כל היהודים, ולכן אם שומעים על איזה יהודי מיד להודיע לשלטונות הגרמניים,  והרשו לאנשים להתפזר. 
אני לא חזרתי לגורנסקי, אני ידעתי שזה מסוכן להיות גם בקרבת הגטו, ואני הלכתי לדוד שלי לורנס והוא התחיל שוב לחפש בשבילי מקום מסתור. לפני מקום מסתור קבוע היו עוד כמה מקומות ששם הסתיר אותי, הסתתרתי ותמיד ידעתי שזה משהו זמני ושזה ייגמר. בסופו של דבר אנחנו בהתחלת חודש מאי. הזמן עובר, עד שיום אחד דוד שלי אומר: מצאתי בשבילך מקום קבוע, שם תוכל להיות כנראה עד סוף המלחמה. אני חשבתי: מה הוא מדבר? כי חשבתי שבמקרה הטוב זה יהיה שבועיים ובמקרה הלא טוב לילה אחד, אבל אני לא אמרתי לו שום דבר. הוא לקח אותי ברחוב הראשי של ורשה, כיכר המושיע עם כנסיית המושיע מול הבית שלנו, אנחנו עולים לקומה שנייה, והוא הכניס אותי, הכיר לי את הזוג שגר שם – משפחת באייר – וכשנכנסתי לדירה הזאת לא העליתי על דעתי שאני לא אצא מהבית הזה אפילו לא לחדר מדרגות במשך קרוב לשנתיים. זה מקום מספר 18 בוורשה, דודה שלי אחות של אימא ששרדה את המלחמה והייתה אישה דתייה טענה תמיד שאני שרדתי את השואה כי הייתי ב-18 מקומות, ח"י מקומות.

עליתי לארץ ב-1950 ואני מתגורר ברחובות. אני גר שם כבר ארבעים ושלוש שנים. נכנסנו לדירה שבה אנחנו גרים היום שבועיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. עבדתי בבית חולים וולפסון ושמואל הרופא. שם הייתי מנהל מחלקה כירורגית. היום זה בית חולים גריאטרי. אחר כך עברתי לבית חולים וולפסון.
כל המשפחה שלי נרצחה בשואה חוץ מדודה אחת, אבל אני התחתנתי, לאשתי ולי יש ארבעה ילדים ו-12 נכדים. אולי זהו הניצחון שלנו על הנאצים. הנכד הגדול ביותר בן 14 והקטנה בת שלוש. אני יודע שיש הרבה ניצולי שואה שלא רוצים לספר, אבל אני חושב שזה לא נכון ושצריכים וחייבים לספר ולכן כתבתי ספר ואני נותן הרצאות לעתים קרובות במסגרת יד ושם ובמסגרת בתי ספר שונים. 
חזרתי לפולין פעם ראשונה בשנת 1989. היה אז כנס כירורגים בין-לאומי בקראקוב. בתור מנהל המחלקה הכירורגית, לכנס כירורגים זה מאוד משך אותי בגלל שזה היה בפולין. אז עוד לא הייתי פרופסור, זה קיבלתי יותר מאוחר. הכנס היה ארבעה ימים, אבל אני רציתי לבקר בכל המקומות האלה ונסעתי לחודש. חלק מהמקומות נהרסו. הבית האחרון עומד עד עצם היום הזה.
במשך השנתיים שהייתי שם, ממאי 1943 עד אוקטובר 1944, יותר משנה וחצי גרנו בחדר אחד. לפני הדלת לחדר היה ארון שהיה אפשר להזיז אותו כאילו החדר לא היה. יצאנו משם רק לשירותים והיינו צריכים להגביל את עצמנו למעט פעמים ביום. או למטבח. מקלחת לא הייתה – היינו שוטפים כל איבר לחוד. שם היינו במשך שנתיים, בית סוהר למעשה שהציל את החיים שלי. לא ראיתי את השמים והשמש. היו לי אז עוד שני דודים, אחים של אימא, ודודה סטלה הגיעה לוורשה עם בעלה. בעלה היה אתי והיא באה לבקר לפעמים אותנו. הם היו בקשר והם שילמו עבורנו.
אינני יודע מה קרה עם משפחת באייר אחרי המלחמה. כשבאתי לשם מישהי אחרת שגרה שם אמרה שהם כבר מזמן לא בין החיים.
אחרי מרד ורשה, מי שהיה מסוגל לעבוד נסע לגרמניה לעבוד ומי שלא נשלח למקומות עבודה. אני הייתי אחרי חודשיים בדירה של באייר כשלא ירדנו, כל מי שהיה במקלטים בזמן מרד ורשה קיבל משהו לאכול, לא מספיק. הרעב היה גדול, אבל אנחנו בדירה לא רצינו להתגלות והיינו רעבים, צום מוחלט במשך חודשיים. 

אחרי מרד ורשה הגרמנים מפנים את כל תושבי ורשה. אני נשלחתי למחנה מעבר בפרושקוב ששם נעשתה סלקציה מי מסוגל ומי לא לעבוד, ואני אחרי חודשיים צום. בזמן המרד שקלתי בגיל 15 28 קילוגרמים. שקלו אותי שם, ואני לא הייתי מסוגל לעבוד ושלחו אותי לצ'סטוחובה. הנסיעה לשם הייתה ברכבת בהמות נעולה, אי אפשר לצאת, ולפני שעולים עליה כל אחד קיבל כיכר אחת של לחם וצנצנת של חלב מרוכז. טעמתי קצת וזה היה לחם נהדר וטרי. הרעב היה כל כך גדול שלא יכולתי להפסיק, ותוך 15 דקות שום דבר לא היה – ועל זה שילמתי בשלשול רצחני שנמשך כל הלילה. 
הנסיעה הזאת של 260 קילומטרים הייתה מאוד אטית ולא היה לי איפה לשבת, ועל הרצפה לא היה מספיק מקום, כי קרון הבהמות היה צפוף. עמדנו כמו סרדינים. הכול היה בעמידה וכל הזמן שלשול, והכול לתוך המכנסיים כי אין שום מקום, והשלשול שלי זה בעיקר מים, דם וריר עם צריבה עצומה של העור. כשהגענו לצ'סטוחובה אחרי 12 או 14 שעות של נסיעה אני הייתי חצי מת. אנשים נסעו במשאיות מהרכבת למחנה פליטים, אבל אותי לקחו, הורידו מהמשאית על יד בית חולים ולקחו אותי לבית החולים. 
בבית החולים קודם כל קיבלתי אמבטיה במים חמים, שזה במשך שנים לא עשיתי, עם כמות איזו שאני רוצה של סבון, ואחר כך מיטה עם סדינים נקיים ולבוש נקי, פיג'מה של המחלקה ושלוש ארוחות נורמליות ליום, משהו שאני מזמן לא אכלתי. תוך כמה ימים התחלתי להרגיש יותר טוב, השלשול נפסק, התחלתי לעלות במשקל – ושלחו אותי למחנה הפליטים שלשם אני בעצם שייך. 
זה צריף גדול, שטח בנוי מקרשים בשלוש קומות, אין הפרדה בין אדם לאדם. כמו במחנות ריכוז, אבל מותר לצאת ומי שיש לו משפחה או מספיק כסף לשכור דירה – שיעזוב. מותר היה לעזוב. שלוש ארוחות רעב כל יום, ביקור של כומר כל יום, פעם או פעמיים בשבוע בא רופא לבדוק, ובאים גם אנשים טובים תושבי המקום לעזור לפליטים הרעבים והמסכנים. ובאה משפחת ויצ'ורק והחליטו לקחת אותי אליהם הביתה. לא סיפרתי להם שההורים שלי נרצחו אלא שהלכתי לאיבוד להורים שלי במרד ורשה. הם לא יודעים איפה אני, אני לא יודע איפה הם. "אז תבוא, תהיה אצלנו", ואני הייתי אצלם במשך ארבעה-חמישה חודשים עד השחרור בינואר. 

לפני זה, אחרי שלושה שבועות שאני אצלם בבית ומתנהג כמו כולם – מתפלל לפני אוכל, ולפני שאני הולך לישון כורע ברך. בערב אחד היו להם שלושה ילדים מבוגרים בבית, הוא פועל האבא, שגרים באותו חדר. הם היו עניים. זה בית שהאבא בעצמו בנה עם פטיש ביד ומסמרים בין השיניים, חדר אחד ומטבח בלי שירותים ובלי מים זורמים. יש באר לפני הכניסה לבית, והם חושבים שאני נוצרי. וערב אחד, כשרק אני וגברת ויצ'ורק בבית, היא נכנסת כשאני כורע ברך ומתפלל, היא נכנסת ואומרת לי בלחש "כשאתה מתפלל אתה צריך לכרוע ברך לפני צלב או לפני תמונה של ישו, לא לפני תמונה של משפחה". היא ידעה אבל לא אמרה מילה ולא שאלה על ההורים שלי, אבל נתנה לי עצה איך להתפלל כדי שלא אעשה רושם לא נכון על הילדים שלה שהיא לא סיפרה להם כלום. בכמה הזדמנויות בחודשים הבאים היא שוב התערבה ועזרה בשיחה כדי להציל אותי. אני החלטתי שצריך להחזיר על זה, עוד לפני שיצאתי מוורשה כדי שאוכל לתפוס טרמפים הם עוד קנו בשבילי שני בקבוקי וודקה כדי שאוכל לתת לנהגים. 
כשנסעתי בפעם הראשונה לפולין אחרי המלחמה באתי לבקר אותם, אבל הרחוב שלהם כבר לא היה קיים. בארץ התקשרתי עם יד ושם ואמרתי שאני מחפש את המשפחה הזאת, אמרו לי שלהם יש דרכים משלהם. עבר הרבה זמן אבל יום אחד קיבלתי טלפון – שנמצאה נכדה של המשפחה שגרה באזור הזה. נתנו לי את מספר הטלפון שלה ואני מחייג. מסתבר שהיא נכדה של שניהם, וסבא וסבתא שלה כבר מזמן מתו, דודה יאשה אז הייתה בת 25 – מזמן מתה. הבן שלהם, בן 20, שפחדתי ממנו פחד מוות והיה אנטישמי, מת. אבל הבת הצעירה ביותר, שהייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, נמצאת בבית אצל הנכדה. ביקשתי לדבר אתה, הצגתי לה את עצמי – והתרגשות בצד השני שלא תיאמן. היא זכרה אותי מצוין, כל מיני פרטים עליי שיכולתי להיות בטוח שזאת היא. הודיתי לה על מה שההורים עשו עבורי והיא אמרה: "רק ישנת אצלנו, ארוחות אכלת במשפחת פלצ'ק". ובאמת כך היה, זו הייתה משפחה אמידה, והבת של ויצ'ורק עבדה אצלם כמנקה וסיפרה להם עליי. אמרתי לאשתי: אנחנו נוסעים לצ'סטוחובה, וכעבור כמה שבועות נפגשתי אתה והיא לקחה אותנו לראות את הבית והבאר שעדיין אפשר להשתמש בו ואת השירותים. שבוע אחרי שחזרנו לארץ הנכדה מתקשרת אליי ומספרת לי שאימא שלה מתה.