דליה גביש – העדות המלאה

שמי דליה גביש. נולדתי בארץ ישראל, בפלשתינה, בחיפה, בשנת 1937 להורים חלוצים. לאבי קראו אברהם, לאמי – רחל. מוצאם מהעיר טרנוב בפולין. הם גרו באותו רחוב – רחוב האובה 49 באותו בית. הם היו שכנים.
אימא שלי הייתה אחת מחמישה. היו לה עוד שתי אחיות ושני אחים. אבא שלי היה אחד מארבעה. היה לו אח ושתי אחיות. כשאבי היה בשנות נעוריו הבוגרים, הוא חזר בשאלה. המשפחות היו חסידיות, אבל שעבדו והתפרנסו. העסקים שלהם היו עסקי טקסטיל.

אמי מהבית הייתה הוכנר, ואבא – קליינברג.
העסקים היו מול הבית, שם גרו חנויות. אני רוצה להדגיש שהחיים לפני השואה בפולין היו טובים, היו להם חיים טובים. טרנוב זאת לא 'שטייטל', זאת עיר. היו להם חיים טובים מאוד. אבי בשנות נעוריו הבוגרים חזר בשאלה והצטרף לתנועת נוער, לא זוכרת איזה. כנראה השומר הצעיר. ועם הקבוצה שלו הם נסעו לגרמניה ללמוד חקלאות אצל איכרים לאיזושהי תקופה. אחרי זה הוא בא לארץ ישראל עם הקבוצה שלו ב-1928. הם הגיעו לקיבוץ גבעת ברנר, כמה זמן הוא היה שם לא שאלתי אותו, ואני מצטערת על זה. במשך כל התקופה הוא היה מתכתב עם אימא שלי, עם רחל, שגם רצתה לבוא לארץ ישראל.

אחרי גבעת ברנר ועוד כל מיני עבודות של חלוצים הוא עבר לחיפה, והוא היה איש חיפה מאוד ותיק ועבד בחברת ספנות בשם 'עתיד נביגשיין' והיה מתכתב עם רחל. בשנת 1935 אברהם, אבא שלי, הפליג לאירופה והגיע לטרנוב, התחתן עם רחל, והם באו לארץ ישראל. אימא שלי ככלה צעירה הייתה בת 26. הוא היה בן 28. לקחה אתה בגדים ודברים ומזכרות והרבה מאוד תמונות. המון תמונות צילומים. נפרדו מהמשפחות.
יש דברים שאני מספרת מידע אישי, כי אני לא זוכרת את עצמי בת שנה וחצי אבל דברים שאני זוכרת מהמשפחה ודברים ששמעתי אחר כך.
אימא שלי נשאה כל חייה על לבה זיכרון – שהסבא שלה נסע לשאול את הרב מה לעשות שהבת רוצה לנסוע לארץ לישראל. זה היה מוקצה. אז הרב אמר לו ביידיש: תשב שבעה אחרי. ברור שהוא לא עשה את זה, אבל הקיצוניות – לי זה כואב. כי החסידות הנאורה, שאני מכבדת כל אחד שנשאר בחיים, הצליחה לשרוד, אבל הרבה חסידים של סבא שלי עם כל משפחתו – אחיה הגדול של אמי יהושע ואחותה שקראו לה חייקה והאח הצעיר יששכר דב – אינם.

ההורים שלי התחתנו והגיעו לחיפה. אבא שלי המשיך לעבוד בחברה 'עתיד נבגישיין', ואימא שלי עבדה בעבודות מזדמנות. אני נולדתי בחיפה בבית חולים מולדה בשדרות הנשיא בחיפה, ליד בית רוטנברג, וכולם שמחו מאוד בפולין שנולדתי כי הם המשיכו להתכתב – ועד היום יש לי מכתבים. המון מסמכים העברתי לארכיון ולמוזיאון של קיבוץ לוחמי הגטאות. אני עובדת שם כאשת עדות שלהם, והעברתי להם הרבה מאוד חומר. 
היו מכתבים מאימא שלי – היא הייתה צריכה לעבור איזה ניתוחון. סבתא שלי כתבה לה. הן התכתבו ביידיש ופולנית. גדלתי והייתי בת שנה פלוס, סבתא הציעה שנחזור, שנבוא הביתה לפולין, והם ישמרו על הילדה ויטפלו בה ואימא תעשה את הניתוח – וככה היה. בשנת 1939 בחודש מאי אימא ארזה אותי כנראה, לא ידעו (על המלחמה המתקרבת). הסבא אמר שזאת תהיה מלחמת בזק, לא התייחסו, שום דבר.

אימא לקחה אותי בת שנה וחצי לאנייה בשם הר ציון והפלגנו. אבא שלי נשאר בארץ ישראל. לא זוכרת את המסלול, החלפנו לרכבת אבל הגענו לטרנוב ונורא שמחו אתי ושאלו במכתבים מה פתאום דליה ואיזה מין שם זה, אבל אשכנזים לא נותנים שם שכולם בחיים, לא נותנים על שם. כל המשפחה הענפה. נתנו לי שם של חלוצים. כנראה שזה היה נורא באופנה.
טיפלו בי ואהבו אותי. ההורים של אבי ושל אמי גרו באותו בית, ואני אז כבר דיברתי עברית. ההורים של אבי, שקראו להם חיים ואיטה, שנספו – אני מרוצה שאני מזכירה אותם כי זה סוג של הנצחה – גרו בקומה השנייה, וקראתי להם סבא מלמעלה וסבתא מלמעלה.

אימא שלי עברה את הניתוח, ובפרוץ מלחמת העולם השנייה – 1 בספטמבר – אימא שלי הייתה עדיין בבית חולים, והרופאים ברחו. טיפלו בה פה ושם. היא הבריאה, אבל אנחנו לא יכולנו לחזור. אימא שלי ניסתה לנסוע לעיר אחרת, לגורליציז, שאחות של אבא שלי גרה שם, אבל היא לא יכלה. אבל מה, היא עדיין המשיכה להתכתב עם אבא שלי ולשלוח לו תמונות שלי, ומאחורי כל תמונה היא כתבה משהו, אבל לא יכולנו לחזור.

אבא שלי היה כותב בחזרה מכתבים עד שגם זה נפסק. פולין נכבשה מאוד מהר. הקשר עם אבא שלי נותק. אין. אני גדלתי, והייתי כבר בת שלוש וארבע בגטו. הזיכרונות שלי מהגטו – אנחנו גרנו ברחוב אראובע 49. אני זוכרת את הבית, איך הוא נראה. הזיכרון הראשון שלי זה שבאו גרמנים הביתה, עסקים כבר לא היו. הם לקחו הכול, הגרמנים. אבל לסבא שלי הייתה מכונת תפירה בבית, והוא ישב ותפר כשהם נכנסו לבית. גרמנים הגיעו והתחילו להתרוצץ בין החדרים. סבא שלי ישב בחדר פנימי, נתנו לו סטירה בפנים והוא נפל אחורה בכיסא וירד לו דם מהרקה ואני פחדתי אבל לא בכיתי והייתי בשקט.

הגרמנים לקחו אותו ואת הדוד הצעיר שלי דב יששכר, שהכינוי שלו היה בנץ' – שיבוש של בארי, דוב בפולנית, על שם רב חסידי – ואותו אני הכי זוכרת כי הוא היה משחק אתי, ואני אפילו זוכרת את המשחקים. הוא היה הופך כיסאות ושם שמיכה, והיינו זוחלים בפנים. הגרמנים לקחו אותם להמון שעות, ואחר כך בערב דודתי האהובה אלה, ששרדה את השואה, פתחה להם את הדלת, את השער, וכולם חזרו חזרה וכולם היו מרוצים. ואז התחילו ימים קשים. אף אחד לא ידע לקראת מה זה הולך, אבל יהודים התחילו לבוא לערים. אני יודעת את זה מבגרותי (בדיעבד), הוציאו את היהודים מהעיירות והערים הקטנות לערים הגדולות. המשפחה שלי, הם היו כולם מגליציה דורי דורות, והייתה לי משפחה בכל העיירות האלה מסביב, הביאו לטרנוב ולקרקוב.
היו המון אנשים והתחילו הגטאות. כשאני מספרת לנוער, אני מסבירה מה זה היה הגטו. כשהתחילו הגטאות היינו צריכים לעזוב את הבית, אבל לפני כן דיללו את האוכלוסייה כי כל כך הרבה אנשים מכל המקומות מסביב, הגרמנים היו עם מאוד מסודר. עשו הכול בסדר. איך מדללים אוכלוסייה? אתם ודאי יודעים.
דודתי אלה באה יום אחד לטרנוב, עוד לפני הגטו, ואמרה: "אוי מה שעושים – הורגים והורגים ודם נשפך ברחוב." ביום אחד חוסלו בטרנוב 15 אלף יהודים. בימים נורמליים, לפני המלחמה, היו בטרנוב 30 אלף יהודים שחיו טוב. היא הייתה מזועזעת. בה במקרה לא פגעו. 

אני לא יודעת אם לספר סיפור ביניים. יש אדם אחד בחיפה, אלי אבני, שהיה בין האירועים עם משפחתו ויצא מבין הגוויות – זה אני יודעת בדיעבד – וראה שהוא לבד. סיפרתי את הסיפור הזה פעם לגדוד שריון, ואני מזכירה את השם. ניגש אלי חייל ואומר שהוא הנכד שלו. הייתה לי התרגשות רצינית מאוד. מה שאני מדגישה זה שאני לא ספר היסטוריה.
נמשיך. התחילו הגטאות, והיינו צריכים לעזוב את הגטאות. דודה חייקה שלי, שהיא איננה, אחות של אימא שלי, שהייתה נשואה עם ילד, הייתה גרה במתחם הגטו והלכנו לשם. אני לא הרגשתי את זה, הייתי קטנה. אימא שלי התעסקה אתי ולימדה אותי תפילות וסיפרה סיפורי ילדים וסיפרה שאבא שלי מחכה לי בחיפה ושיהיה לי יותר טוב. והבטיחה לי צעצועים ודברים טובים. אני כבר לא זכרתי איך אבא שלי נראה. אמרה לי שפלשתינה מחכה לי. סיפרו לי בעברית על עמי ותמי ולכלוכית וכיפה אדומה. לכל הדברים האלה יש שמות בפולנית. אז אני לא הרגשתי את הזוועות. עברו לגור אצל חייקה, וזהו. אימא שלי הייתה אישה צעירה והייתה צריכה לעבוד. היה גטו A וגטו B. בגטו אחד היו יותר אנשים זקנים וחולים, ובשני היו יותר צעירים – אנשים שעוד הועילו. מאוד חשוב אצל הגרמנים.

אימא שלי הייתה צריכה ללכת לעבודה ולקחה אותי אתה לעבודה, כי היא לא סמכה על אף אחד. היו מלבישים אותי מוקדם בבוקר והולכים לכיכר העצמאות, ושם היה איש אחד – קראו לו אדון קונגרייך, והוא שרד. הוא ואלה, שהייתה אחת מהמצילים שלי, היו מאוד משמעותיים בהצלת החיים שלי. הם נפטרו לפני שנתיים וחצי בהפרש שבוע. הייתי מגיעה עם האנשים, ואדון קונגרייך היה מכסה אותי עם המעיל שלו, הייתי הולכת עם כולם לצד הארי מחוץ לגטו והיינו הולכים ברגל, הולכים הרבה. היה חורף, והיה קר וקשה ללכת, וקראו למפעל הזה לאואר. סיפרו לי שזה היה בית ספר, והיו מרימים אותי – מכניסים אותי דרך איזה חלון קטן. אני זוכרת ברזייה. הייתי בת ארבע. הייתי נכנסת לאולם הגדול, ובאולם הזה היו שולחנות, ומתחת לכל שולחן היה מדף, והייתי מתיישבת במדף והמעילים, זה היה מפעל מדים לגרמנים. היו מכסים אותי, ואימא שלי ישבה לא רחוק ממני ותפרה. הבנתי את תחושותיה רק אחרי שנהייתי אימא בעצמי, שאם הילדה תתעטש ויבוא המפקח היא תמות.

הייתי מציצה מהסדקים ורואה את הרגליים של המפקח. אני זוכרת מגפיים חומים, מכנסי רכיבה כאלה ושוט ביד. יותר לא הייתי רואה. את הפרצוף שלו לא ראתי אף פעם. הוא היה מסתובב ויוצא. אימא הייתה מצליחה לתת לי משהו לפה במשך היום, אבל הייתי שקטה ולא בכיתי או צרחתי. אסור היה להגיד גרמני טוב, אבל הייתה גרמניה אחת שידעה שרחל מביאה ילדה אבל היא הייתה בסדר. ואותו הדבר אחר כך בחזרה (בסוף היום) – שוב להרים אותי ולכסות ולהוציא אותי.

יום אחד הייתי חולה כנראה, חום. גרנו במקום אחר. הסבתא אמרה שזה יום ראשון, בימי ראשון בדרך כלל לא היו אקציות, שבתות לנוצרים. זה היה כנראה יום ראשון. מה שלי זכור זה שאלה, האחות הצעירה של אימא שלי, ויהושע הבכור ובנצ'ו הצעיר – אלה תפסה אותי על הידיים, הספיקה לנעול לי נעל אחת והכניסה אותי למסדרון, מקום מסתור. לא בונקר, מין חדרון צר וארוך, וסגרו את הדלת מהר והיו שם גם סבא וסבתא שלי ובנצ'ו ואלה ועוד כמה אנשים. אבל אימא שלי הייתה בעבודה. וכעבור כמה זמן – בעיטות בדלת שאני זוכרת באוזניים שלי בגרמנית – "יש מישהו בפנים?" שקט דממה, ואני לא בוכה. הרגשתי מוגנת. אף אחד לא ענה, אז להגיד שזה גורל לא יודעת איך לקרוא לזה. הם יכלו לפרוץ את הדלת אבל הם לא. כנראה הם מיהרו מאוד. אם הם היו פורצים את הדלת לא הייתי כאן. באותו יום אימא שלי חזרה בערב עם עיניים נפוחות מבכי, כי שם הפולנים רצו וסיפרו מה שעושים ליהודים בגטו שהורגים ויש אקציה. אימא שלי חשבה שאין אותנו. אותה אישה גרמנייה אמרה לה שהיא עוד תמצא את דליה ויהיה בסדר. אימא שלי חזרה הביתה עם עיניים נפוחות מבכי ושמחה אתנו. אבל מאז היה לה מכר בגטו שקראו לו פיינדר, רוקח, ידיד המשפחה. היא ביקשה ממנו משהו והיא נשאה אותו על גופה כמעט עד סוף המלחמה. זה היה איזה סוג של רעל שאינני יודעת איך נראה ושמעתי על קיומו רק שנים רבות אחרי המלחמה. זה נודע לי אחרי הרבה מאוד זמן.

החיים נמשכו בצורה קשה. לגרמנים היו פטנטים. באותה אקציה אז הלך בן הדוד שלי איז'ו שהייתי משחקת אתו. ההורים של אבי כבר לא היו, הם הלכו באחת האקציות הראשונות. שילוח. יש לזה בפולנית וגרמנית מילים שמשמעותן – one way ticket. הגרמנים עשו הכול 'באיזי' כדי לא להמריד. ככה הלכו ההורים של אבי ואחיו. אחות אחת ברחה לרוסיה עם בת דודה שלי, והן שרדו. שם לא היו גטאות. האחות השנייה סאלה עם הבן שלה הייתה אתנו בגטו.
היו להם פטנטים לגרמנים. פתאום הם הודיעו כשגרנו כבר שם שהגטו קטן. מה צריכים היהודים לעשות? לברוח? מה עושים שבורחים? תופסים, זו אקציה. אימא שלי קפצה אתי, בטח לא מכזה גובה, אבל היא התחילה לרוץ אתי ברחוב. והיא רצה אתי על הידיים, ואחריה בנצ'ו האח הצעיר. אלה בינתיים נישאה בגטו. זה לא מחנה ריכוז, חיי היום-יום נמשכו. החבר שלה היה מקרקוב. אני לא זוכרת אותה ביום הזה, אבל בנצ'ו וסבתא של אימא וסבא שלי רצו ברחוב, ובנו במקרה לא פגעו ולא תפסו. 

הגענו לדירה של האח הבכור של אימא שלי, יהושע. עם שלושה ילדים שמאוד אהבתי לשחק אתם. הגענו לרחוב בוז'ניק, והם כבר לא היו שם. אני זוכרת מבני הדודים שלי את הקשת היפהפייה של בת דודתי אלושה. הייתה לה קשת מקונכיות של ים, ואני זוכרת כי נורא התפעלתי מזה כנראה. וזה היה זרוק. כמובן שבגיל ארבע וחצי לא הבנתי את גודל הזוועה שהם אינם. אנחנו המשכנו להתגורר, להיות, במקום הזה. ואז באו לשם עוד המון אנשים, ואימא שלי נורא פחדה שאני אדבק בטיפוס. נכון שהבוגרים ממני, הנוער, כמובן שהם ידעו מה קורה ברחובות הגטו, ונכון שאנשים מתו ברחובות, אני לא ראיתי את זה בעיניים שלי, עליי גוננו. 
בחצר הזו שם, איפה שהתגוררנו, זה היה מתחם של כמה בתים באמצע חצר, והיו שם עוד ילדים, והיו משחקים לפעמים. אני זוכרת איזה ילד שהיה לו מקל, שאמר שזה רובה. אבל שם בתוך המתחם הזה היה בונקר תת קרקעי מתחת לאיזה ביוב, שהבונקר הוא מקום מסתור טוב שאפשר לשהות בו הרבה מאוד זמן. אבל ילדים לא הורשו להיות בבונקר, אתם מבינים למה. הם לא ידעו שדליה ילדה טובה שלא בוכה, ולכן לא רצו לקחת את רחל לשום בונקר. את חייקה ואברום כן לקחו לבונקר הזה הטוב. 

סבא וסבתא שלי ובנצ'ו לא השאירו את רחל לבד עם דליה. אז הסבא שלי, שהיה איש מאמין והיה לו תמיד תרמיל על הכתפיים עם התפילין שלו והטלית ומשהו קטן לאכול, אמר: "אנחנו נעלה לבוידעם, עליית הגג". עלינו לשם ואני הסתכלתי דרך החלונות המשופעים והיו צעקות בחצר וצרחות, ולא עלו למעלה. ואימא שלי, עד סוף ימיה זכרה את הצרחות של אחותה חייקה. את הבונקר הטוב הזה גילו, זה אני יודעת בדיעבד – היו הרי יודנראט, מועצת יהודים. אני זוכרת מבנה שזה היה הבית של היודנראט. אם זה היה טוב או לא, אני לא יודעת. היו עוד שוטרים יהודים שהיו צריכים לעשות את העבודה של הגרמנים. אחד מהם ידע אודות הבונקר איפה שהדודים שלי היו, והמשפחה שלו נלקחה באקציה הזאת. והוא התחנן שלא ייקחו את המשפחה שלו, והגרמנים אמרו שאם הוא יביא מספר מסוים של יהודים, הם יסכימו. אני לא שופטת, אי אפשר לשפוט אדם לפני שמגיעים למקומו. ואז אימא שלי זכרה את הצרחות של אחותה – "אל תרביצו לו כל כך". אני יודעת שאת כל האנשים באותה אקציה, הם נספו בבלז'שץ. בלז'שץ היה רק מחנה השמדה. 
באותו יום לא היו יותר חייקה ואברום וילדיהם. אנחנו נשארנו בחיים וירדנו לבית למטה. היו להם (לגרמנים) פטנטים – מי שהיה להם מאוד חשוב קיבל חותמת שהוא חיוני ולא צריך להתחבא. במתחם הזה היה אופה לחם, ובאו גרמנים שמאוד מיהרו, אני זוכרת שלושה צבעים של מדים – החאקי, אפור כזה כחול, ואני זוכרת שחור של הגסטאפו. מאלה הכי פחדתי כי היה להם על הכובע גולגולת ועצמות. שאלו את האופה אם יש מישהו למעלה, והוא אמר שאין למעלה אף אחד למרות שהוא ידע שהיינו שם. הם יכלו בהחלט לא להאמין לו, ואז לא הייתי פה היום. והשנה כבר הייתה 1943. 

והיה להם עוד פטנט – סאלה, אחות של אבא שלי, באה ואמרה לרחל שנותנים תעודות כאלה ואז נצא עם הילדים לטייל. אימא שלי לא הסכימה לצאת לשום מקום. סאלה ומונש יצאו לטייל ונתפסו. ולזה קוראים אקציית הילדים של טרנוב. הגרמנים נתנו להם ברירה להשאיר את הילדים ולהציל את עצמם, אבל הורים לא הסכימו. באקציה הזאת הלכו סאלה ומונש בנה. 
מפעם לפעם אני מצטרפת למסעות נוער, ולפני כמה שנים הייתי ליד טרנוב, איפה נספו לא ידעתי, אבל כשהייתי בזבילובסטקה גורה, יש בורות הריגה גם של לא יהודים. גרמנים הרגו שם 800 ילדים. וכשאני הייתי שם, נדלקו לי כל הפיוזים והבנתי שיכולתי להיות שם אם אימא שלי הייתה יוצאת אתי לטייל באותו יום.
זה כבר היה 43'. מה שעוד זכור לי שזה שסבא שלי הדתי נתן לי מזלג ועשה איזה בצק ואמר לי לדקור. כנראה שעשה מצות. אי אפשר היה לקיים ליל סדר, אבל זה היה פסח של 43', והיה לי כוסית קטנה של יין בשביל משהו ואני זוכרת את הצורה שלה, ידית קטנה עם פרחים, פרח תכלת שקוראים לו זכרני, ויש על זה שיר. ועכשיו אני אדגיש שאז בכלל לא ידעתי ולא הבנתי, אבל אז אני יודעת מההיסטוריה שבליל הסדר התחילה ההתקוממות של גטו ורשה. אז לא הבנתי את הלחשושים, אבל כנראה תנועות הנוער היו רצות עם הודעות, וזה כנראה הגיע המידע הזה. אצלנו בטרנוב לא היה מרד, זה היה פסח. כמה זמן אחרי הפסח הזה – זה היה אפריל – היה לי מכר אחד שנפטר, וכל שנה היה מתקשר באפריל בתאריך שעזבנו את הגטו.
ניתנה הוראה מטעם היודנראט שלמי שיש פספורט אמיתי של הבריטים – אמיתי כי היו הרבה זיופים, אבל מעט אנשים היה להם את הדרכון הפלסטיני הבריטי – שיבואו ליודנראט. אימא שלי שמעה את זה ולא האמינה, כי טרנספורט לפנינו, של נתיני חוץ, חוסל בדרך. אבל סבתא רבקה וסבא אליעזר אמרו לה ש"הגטו הולך לחיסול ושם זה רק למות – לך יש סיכוי כי יש לך בעל בארץ ישראל". אימא תמיד סיפרה על האח הצעיר שלה בנצ'ו שכל כך רצה לחיות אבל אי אפשר. ואז הלכנו ליודנראט, והרבה שנים אחרי דודתי האהובה אלה ששרדה סיפרה לי מה היה באותו מעמד. אני הלכתי עם אימא שלי והתיק ברגל לבית הזה. וסבתא שאלה את אלה ביידיש – "אני עוד אראה אי פעם את הילדה הזו? לעולם לא". לא הבנתי את המעמד הזה והלכתי ליודנראט. היו שם הרבה אנשים שבאו להיפרד. 

הצטרפה אלינו ילדה בשם לאה רוזנפלד שהייתה מבוגרת ממני בחמש שנים, והיא הייתה אמורה לחזור אתנו כעבור שלושה חודשים. האימהות היו חברות. בימים ההם היו בארץ מאורעות תרצ"ח, והרבה אנשים נסעו לנפוש באירופה ולהביא את הילדים לסבא וסבתא. לאה נשארה אצל סביה, וההורים שלה חזרו לעבוד בארץ ישראל. התכנית הייתה אחרי שלושה חודשים שלאה אמורה להצטרף אלי ואל אימא ולחזור לחיפה. תכנית מצוינת, אבל קרה מה שקרה. ולה היה פספורט. באותו זמן הסבים שלה כבר לא היו, אבל הסבתא שלה תפרה לה שקית עם הדרכון ואמרה לה להצמיד אותו אליה. הדודות הצעירות שלה הביאו אותה ליודנראט. אנחנו עד היום אחיות. 
לכאורה לי היה טוב כי כל הזמן הייתי עם אימא שלי, אבל בשבילה היינו זרות. לאימא שלי היו עכשיו שתי ילדות. נפרדנו מכולם, העלו אותנו על פלטפורמה עם סוס והלכנו לתחנת הרכבת של טרנוב. ואז עלינו לרכבת. היינו אולי עשרה אנשים מלבדנו. כולם נתיני חוץ. למה דווקא רצו את הפלשתינים? רצו לעשות חילופי אוכלוסין עם הטמפלרים. אני יודעת את זה בדיעבד כי התעניינתי כשבגרתי למה רצו דווקא אותנו. מישהו מגדולי היישוב היה לו דיבור. גם לשחרר נתינים בריטים יהודים. עד אז, מי שלא הספיק לחזור באנייה האחרונה נספה. 

אז הורשינו לצאת מהגטו, מהגיהינום. בגלל זה הפכנו להיות למעשה קלף מיקוח, שבויים כאלה בידי הגרמנים. יכלו לעשות אתנו הכול. נסענו שעות ברכבת רגילה לחלוטין, לא רכבת בקר, נסענו שעה והגענו לקרקוב. קרקוב היא עיר יפהפייה כיום, והייתה שם יהדות מפוארת. קרקוב שלי זה בית סוהר מונטה לופי, שהוא עד היום בית סוהר, והרגו שם הרבה אנשים וביניהם יהודים, מתנגדי משטר ופרטיזנים. אני ביליתי במונטה לופי שלושה חודשים איומים. שם הפרידו גברים ונשים. אני זוכרת קור אימים, ישנו על הרצפה על איזה קש, בצד עמד דלי בשביל צרכים. הסוהרים היו אוקראינים נורא אכזריים, והם אמרו: "מה אתם חושבים, שייקחו אתכם לפלשתינה או אמריקה? יהרגו את כולכם". 
אז הרגשתי בפעם הראשונה מה זה להיות רעבה. אז דיברתי רק פולנית. הייתי מאוד רעבה, עמדתי ליד הרגל של אימא שלי ואמרתי: "ממוש, אני רוצה משהו לפה". היינו מקבלים קצת לחם, סוכר. היא הייתה לוקחת את הקליפה של הלחם, מפזרת על זה סוכר ונותנת לנו לפה. 

אני זוכרת שהיו מחלות והיה נורא-נורא קשה. לא היה אור אלא היו מין כאלה חורים קטנים, ולא ידענו אם זה יום או לילה, והיו שם צעקות נוראיות כי בלילות היו הורגים שם אנשים. כשאני נוסעת עם קבוצת נוער לקרקוב היפהפייה אנחנו גם עוברים ליד מונטי לופי. שם הצטרפו עוד קצת נתיני חוץ, ביניהם חברה שלי עליזה ואמה, שהיו להם דרכונים מארצות אחרות, לא בריטיים. אני ועליזה עד היום חברות. אימא שלה הייתה לדעתי ממש גיבורה, כי פעם נפתחה הדלת של חדר האסירים, לי הוא נדמה כחדר גדול. נכנסו שלושה אנשי גסטפו עם מדים שחורים מבהילים, וקמה האימא של עליזה, אישה קטנה וחמודה שידעה טוב מאוד גרמנית, והיא אומרת לגרמני הזה בגרמנית צחה: "אנחנו כאן כולנו האוס לנדר". נתיני חוץ. הם באו כנראה סתם להפחיד אותנו, והם הסתלקו והדלת נסגרה. אני זוכרת את איש הגסטפו נכנס עם אקדח שלוף, ואני נצמדתי לאימא שלי ואני אומרת לה בפולנית ש"עם האקדח הזה הוא יהרוג אותנו". לא ידעו מה זה טוהר הנשק. הוא בסוף בא סתם להפחיד. מה יש סתם להפחיד? ואנחנו נשארנו בחיים. המשכנו להיות שם, אחרי כמה ימים באו עוד קבוצות של נשים. הייתה אישה שהייתה משמעותית בחיים שלי, אחר כך היא באה לבד ומוציאה דברים, ואני לוטשת עיניים ומסתכלת עליה – והיא קוראת לי ושמה לי על הידיים רוגלעך. התיישבתי ואכלתי אותו, והיא לא הבינה לאן היא הגיעה, היא באה מגטו פמשביל. לא הבינה את הרעב שלנו. מה שהיה לה היא הביאה לנו, והייתה חגיגה של אוכל. אותה אישה קראו לה בילה (בלהה). 

היא התיידדה מאוד עם אימא שלי ואמרה שהיא תהיה אתנו. הסיפור שלה היה שהיא הרבה לפני המלחמה באה לארץ ישראל עם ההורים והמשפחה והייתה אזרחית פלשתינית, אבל החבר שלה יאנק נשאר בפמשביל. היא נסעה אליו ונשארה לגור שם. יאנק אמר לה: "את תצאי מהגטו, אני אסתדר". הוא הצליח לקפוץ מרכבת לאושוויץ ונשאר בחיים. הוא ייסד מפעל גדול בהרצליה, אלבה, אבל זה כבר עניין אחר. הוציאו אותנו ממונטי לופי ונסענו המון-המון שעות ברכבת רגילה, ויש לי כל מיני זיכרונות משם. שאלתי אישה לא מזמן: "רק תגידי לי, כשנסענו ממונטי לופי לברגן בלזן עברנו גם את ברלין?" היא אומרת: "בטח, כי אני זוכרת שלקחו אותנו לאיזה מין מקום ועוד פעם רכבת". הגענו לברגן בלזן. זאת גם לא הייתה בדיוק קייטנה. שם גרנו, שרדנו. ברגן בלזן היה מאוד גדול והיה מחולק גם למחנות משנה. אנחנו היינו בחלקה רק של 'האוס לנדר', נתיני חוץ מכל העולם. אחר כך היו שם עוד אנשים שסבלו הרבה יותר מאתנו. לא העבידו אותנו בפרך, לא התעמרו בנו גופנית ולא הרביצו. אבל הכול היה מחושמל מסביב. אני הכי פחדתי מהסמל של הגולגולת על הגדר. החיים שם היו מאוד רעים. 

גרנו בבארקים שבכל אחד היו הרבה מאוד אנשים, ישנו על פריצ'ה, דרגשים. פעמיים ביום היה צל-אפל, ספרו אותנו כאילו שהיה לאן לברוח. השפלה. אני זוכרת את שני הקומנדנטים. לאחד קראו האס, הוא היה כזה נמוך ושמן עם גבות כאלה ולפעמים הוא היה מחייך לילדים, והשני קראו לו זיידל, היה לו מראה ארי, כזה גבוה עם עיני תכלת קרות. היו לו מדים כחלחלים והיה לו כלב זאב, ואני לא ידעתי אם אני פוחדת ממנו יותר או מהכלב. ומי שלא יצא החוצה למסדר, לאפל, הוא היה נכנס ובודק עם הכלב, והכלב היה קופץ ואנחנו מחכים בשלג. היה לי מזל שלי היו נעליים, כי לאחרים לא היו והם קיבלו נעליים הולנדיות. היה צריף אחד לטרינה, בשפה הפשוטה שירותים. בור. מסביב לבור היה ספסל עץ עם מעקה עץ. מלאו לי שש שנים. וכולם בצוותא – גברים, נשים ילדים. אני לא ידעתי שקיים משהו אחר. הייתי קופצת ומשחקת שם בברגן. הבחורות הגדולות יותר עשו לנו לפעמים מפגשים כאלה, מלמדות אותנו אותיות, ושם למדתי לעשות. היינו משחקים בחוטים כאלה. 
לפני שנה וחצי עשו הצגה על הסיפור שלי ושל עוד שתיים – והיא שעמדה. ככה תבינו על המשחק הזה. זה בחיפה, במכון ללימודי השואה. שם עשיתי את הדוגמה של מה שלמדתי.
אני לא כל כך הרגשתי את הרעב, אבל הייתי נפוחה מתת-תזונה והיו לי בעיות בחניכיים ובאוזניים. הייתה לי מוגלה מהאוזניים. אימא שלי הייתה מחליפה את הדייסה שלה בלחם כדי לתת ללאה. היא הייתה מאוד שדופה, אימא שלי. היו הרבה אנשים, והיו מעסיקים את הילדים במשחקים כאלה. 

היינו מתרחצים פעם בכמה זמן. היו לוקחים אותנו מהמחנה לעשות טוש. הם (הגרמנים) פחדו ממגפות כדי שהם לא יידבקו גם. היינו צריכים ללכת ברגל לטוש. ברגן בלזן לא היה מחנה השמדה אלא עבודה. היו מחלקים לנו פעם בכמה זמן ריף, סבון מגעיל וירוק שהיה כתוב עליו ריף. יש ויכוח מה כתוב עליו, אבל אני מדגישה שיש ויכוח מה זה אמר. זה היה מגעיל אבל רוחץ. עם זה היינו הולכים לטושים האלה שהיו רחוקים, ושם אימא שלי נורא פחדה עליי – גברים ונשים וכו'. הגרמנים באמצע צעקו "שנל, שנל" – מהר מהר. אני לא ידעתי להתלבש לבד. לא היו מגבות כמובן, אז נכנסנו למין חדר ייבוש, היינו מתייבשים, ואימא שלי הייתה מהר מלבישה אותי. והיא לא סגרה לי איזה יום אחד את השרוך כמו שצריך, ואני כל הדרך חזרה התלוננתי לה. הייתי ילדה בת שש. הגיבורה הייתה אימא שלי. היא לא סגרה לי את השרוך והיה לי קשה להגיע. הגענו עוד פעם למגורים האלה, ותוך איזה פרק זמן קוראים עשרה שמות, ביניהם בלהה ולאה ורחל ודליה ומשפחת רבינוביץ', ודחסו אותנו. וחברתי רותי, שגם ילידת הארץ, ואימא שלה, איפשהו בגטו שהן היו היה יודנראט, ונשרף הדרכון, היה לה רק סרטיפיקט והגרמנים לא קיבלו את זה – והיא לא באה אתנו, וגם לא עליזה. 
מה שהיה שם אנחנו ידענו רק אחרי שנפגשנו בארץ. דחסו אותנו למכונית, אימא שלי הורידה את טבעת הנישואין שלה תמורת רבע כיכר לחם. שיהיה לה בשביל לאה ובשבילי. דחסו אותנו לתוך האוטו והיה לי רע במכונית והקאתי. נסענו המון-המון שעות והגענו למקום מדהים – לפרנק רייש, צרפת הכבושה, לעיר יפהפייה בשם ויטל, vitel. בוויטל היה מצוין, זאת עיר קיט עד היום. היו שם המון נזירות מאיזה מסדר אנגלי שנתקעו באירופה, ואת כל הנתינים הבריטים מאירופה הכבושה ריכזו בוויטל, גם את היהודים. הנזירות הכינו שולחנות עם לחם וחמאה, ולאה אכלה בבת אחת שלוש פרוסות לחם עם חמאה. לי נתנו איזו דייסה ואמרו לי לאכול מהר. קוויקלי. הנזירות היו טובות אלינו. 

שאלתי את אימא שלי על כל דבר אם זה אמיתי – הבתים שנתנו לגור שם היו בתי מלון. על כל דבר שאלתי את מאמא, אימא שלי, אם זה אמיתי. בלהה עלתה אתנו. ראיתי ברז עם מים זורמים, מיטות עם מזרנים, חדר רחצה. היה לנו למעשה עדיין מלחמת העולם והכיבוש הגרמני, אבל לנו היה טוב. היה אוכל ולחם, אבל – מוויטל הייתה אקציה. הייתה לי חברה שקראו לה אביבה קדיש, שאני חושבת שמלבדי אף אחד בעולם לא זוכר אותה. אימא שלה הייתה באותו יום בבית חולים והיא שרדה, אבל אביבה ואביה הלכו באותה אקציה. היו שם באקציה גם יצחק כצנלסון עם בנו. עכשיו מה שאני יודעת אחרי הרבה שנים – זה שבוויטל יש שלט על אחד הבתים לזכרם של יצחק כצנלסון ובנו, כי הוא המשורר הלאומי. וחלק גדול של בית לוחמי הגטאות נקרא על שמו. ככה שהצרות עוד לא נגמרו. הם (הגרמנים) כל כך 'יפה' ידעו למי שיש פספורט אמיתי ולמי לא. כנראה שלכצנלסון היה איזה סרטיפיקט לא מספיק מוצלח. אשתו ובתו כבר הלכו מגטו ורשה ולא היו, והוא ובנו הגיעו לוויטל איכשהו. אבל הייתה אקציה.

לא צריך לשכוח שזה היה קרוב כבר למבצע נורמנדי, לא ידענו שום דבר אבל היינו קרובים לשם. 
ויטל זאת עיר בצפון צרפת. פתאום לקחו אותנו, רק את היהודים, לעיירה שכוחת אל בדרום צרפת –  לה-בור-בול. La bur bul. עיר קיט יפהפייה שנמצאת קרוב למרסיי. יופי של מקום, גם מקום קיט שאפשר לעשות שם סקי נהדר. גם שם גרנו במוטל כזה, 'לטרם'. יש לי תמונות משם כי היינו מצטלמים. בקיצור, היינו שם כמה חודשים – ושם נגמרה המלחמה. בחודש מאי 1945 הפעמונים צלצלו והכול היה פתאום שמח והגרמנים נעלמו והתחילה ההתכתבות. כל הגופים הוולונטריים התחילו לפעול, וקיבלנו מכתב מאבא שלי שנודע לו שאנחנו בחיים. להורים של לאה נודע שהבת שלהם בחיים. קיבלנו מידע שהבעל של בלהה חי. השמחה הייתה גדולה והתחילו להתכתב, ואימא שלי לימדה אותי לכתוב, וכתבתי לאבא שלי שלא זכרתי איך הוא נראה. לקחו אותנו משם למרסיי, ואני מגיעה למרסיי ומתחילה לצרוח כמו משוגעת כי הביאו אותנו למחנה עם גדרות ורובים. ואני אומרת לאימא שלי בפולנית שהחייל עם הרובה יהרוג אותנו. לוקחת אותי אישה עם מדים לבנים ומעמידה אותי מול תמונה ארוכה ואומרת לי שזה דה גול, רצתה להרגיע אותי ושזה טוב. בלהה אמרה לאחות: "תראי מה שעשו לילדים האלה". זה היה מחנה מעבר ונרגעתי. שם היינו כמה שבועות, ומשם לקחו אותנו לטולון. עלינו על האנייה מאטה הורה, היא עשתה שתי נגלות. ביולי הגיע הרב לאו, ואני הגעתי עם לאה ובלהה ואימא שלי. בראש השנה 1945, בספטמבר, הגענו לנמל חיפה אחרי כמה ימי הפלגה. בנמל כולם נראו אותו דבר בבגדי חאקי. אבא שלי חיכה לנו בנמל, ההורים של לאה חיכו לה והאחיות של בלהה.

יש לי טופס מעתלית – אנחנו החוזרים. יתר האנשים נלקחו למחנה המעפילים בעתלית. אני התחלתי את חיי כילדה בחיפה. הייתי גאה על זה שאני צברית, ורשמו אותי לכיתה ב' ולא לכיתה ג'. העברית חזרה לי מהר, ורציתי להיות כמו כולם והתאמנתי על ר' ועל ח' כדי לא להישמע פולנית. השתלבתי בחברה וגרתי את חיי הבוגרים בחדרה. בהשכלתי אני גננת, בוגרת סמינר מורים וגננות. 
הניצחון הגדול שלי – אני בת יחידה, אימא שלי לא רצתה יותר ילדים. עשו לי חגיגה גדולה כל הידידים של הוריי, וקיבלתי במתנה בובה, קראתי לה שושנה ואהבתי אותה. הייתי עוד פעם ילדה ישראלית ולא סיפרתי כלום. עם אימא שלי המשכתי כל חייה לדבר פולנית, עם אבא – עברית. הוריי ביניהם היו מתכתבים בגרמנית ומדברים ביניהם בעברית או יידיש. יש לי תודה לאל בן עם חמישה בנים, ויש לי שתי בנות. בן אילן, בת אסנת עם שלוש בנות ובת אורית עם שני בנים. יש לי עשרה נכדים, ארבעה חיילי צה"ל, אחת ש"שית (שנת שירות). וזה הניצחון שלנו, של השורדים, של הניצולים.

זה הסיפור שלי. כל הילדים שלי גרים בגליל ואני בחיפה, וזה הניצחון. והם חייבים להמשיך ולספר אחריי. תודה רבה.