פרשנות זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון במקרים אחרים בעניין ניצולי השואה, הנותנת פרשנות מרחיבה וליבראלית לחוק, בהיותו חוק סוציאלי, על-מנת לקיים את מטרתו שהינה לזכות עד כמה שאפשר את הניצולים בזכויות המהותיות שהחוק מקנה להם ולהטיב עמם". בית המשפט התייחס גם להחלטת משרד האוצר להכרה אוטומטית בעקבות פס"ד טייר ולסיכון שלוקחים על עצמם ניצולים מלוב אשר יעדיפו להמשיך בהליכים בבית המשפט בכדי לקבל תשלום רטרואקטיבי ממועד תביעתם הראשונית ואשר עלולים לבסוף לא להיות זכאים לכל פיצויי במידה ובית המשפט ידחה אותם: "למעשה עומדת בפני התובע (יוצא לוב) האפשרות לבחור בין שתי חלופות: האחת – קבלת תגמולים מיום מתן פס"ד טייר [אפריל 2010] מכוח ההחלטה המנהלית הנ"ל. האחרת – ניהול הליך משפטי להוכיח את זכאותו, ובמידה וטענותיו תתקבלנה, קבלת תגמולים מיום הגשת תביעתו לראשונה.
לאחר בחירת החלופה הרצויה על ידי התובע, "אין דרך חזרה", במובן זה שבמידה והועדה תדחה את תביעתו להכרה מכוח "הלכת הפחד", ותקבע שהבריחה היתה מחמת הפצצות בלבד, הוא לא יהיה זכאי לתגמולים, גם לא מכוח ההחלטה המנהלית הנ"ל. שכן, ההחלטה המנהלית נועדה למנע דיונים פרטניים, ויוצרת למעשה חזקה שמדובר בבריחה מחמת הפחד, ולא מחמת ההפצצות אם הדבר נטען כך על ידי התובע. אך משקוים דיון פרטני לגופו של עניין ונסתרה חזקה זו, ונקבעו ממצאים שהבריחה הייתה מחמת ההפצצות ולא מפחד הגרמנים, הרי שממצאים אלה גוברים על ההחלטה המנהלית הנ"ל, ולא תהיה זכאות לפיצוי."