אחרי סגירת גטו לודז' הובלתי לאושוויץ. בקרונות אף אחד לא יודע לאן אנחנו מגיעים ומה קורה שם ומה יש שם. הגעתי עם אחות תאומה ואחות בכירה יותר, בלי ההורים. את ההורים כבר חיסלו לפני זה. אנחנו מגיעות לאושוויץ – מורידים את כולם מהקרונות האלה, ואז מתחילה סלקציה. מורידים אותנו. אחותי הצילה אותי בעצם, מנגלה קבע שאני צריכה ללכת למיתה מידית ולא למחנה, והוא שלח אותי באותו מִפקד לכיוון הקרמטוריום.
ככה הם עשו – left ,right. שמאל, ימין. ואני הייתי שמאלה, והתחלתי ללכת ולא ידעתי לאן אני הולכת מפני שגטו לודז' היה מאוד סגור ולא הייתה לנו אינפורמציה על מה שקרה בעולם, לא ידענו. ואני מתחילה ללכת עם השיירה ומתקרבת, ואני כבר רואה את האש שיוצאת מהארובות ואני מתחילה להרגיש, להריח בשר שרוף, ואז התחלתי להבין לאן אני הולכת. אבל המשכתי ללכת, כי פקודה היא פקודה ואין דרך חזרה, ובינתיים אחותי הבכירה היא לא יכלה להשלים עם זה, והיא השתחוותה ארצה למנגלה – הוא פקד על המִפקד הזה – והתחננה לפניו שהיות ואנחנו תאומות (את התאומה שלי הפנו למחנה) היא ביקשה שהוא לא יפריד בינינו היות ואנחנו תאומות שלא יפריד בינינו כי תמיד היינו יחד.
וכשהוא שמע שאני תאומה, מנגלה היה מעוניין בי כי הוא היה מעוניין בתאומים לערוך עליהם את הניסויים. ואז הוא שלח, ואני כבר הייתי רחוק-רחוק משם, קרוב לקרמטוריום, הוא שלח חייל גרמני להוציא אותי מהשורה והחזיר אותי לכניסה למחנה.
האנשים האלה שהיו מיועדים לכניסה למחנה הם עברו פרוצדורה מסוימת – ניקיון, גילוח ראש, המספרים על היד וכך הלאה. אני הגעתי כשהם כבר גמרו את כל הפעולות האלה, זאת אומרת שאני נשארתי עם השערות שלי ולכן זה כל כך חשוב. לכן אומרים שהייתי ילדה יפה, היות והייתי היחידה עם שיער שלי, אז אולי אפילו בולטת (מראה תמונה). את זה אני מראה ומספרת כי אני רוצה לדבר על ההמשך של זה.
הוא צירף אותנו לבירקנאו, לכניסה לבירקנאו. כעבור יומיים מנגלה בא ואסף את השלל, את החומר האנושי שהוא רצה בהם למטרה הזו. הוא לקח אותנו ואז התחילה באמת מסכת הניסויים הרפואיים, שהם באמת היו בלתי אנושיים. וכך היינו, במחנה. התכנית, מה שקרה שם בעצם, זה שבאו שלוש פעמים ביום, מנגלה בא כל בוקר אל הבניינים האלה, זה יותר אוהלים שהיינו בהם, והוא אסף לו את החומר שהיה מעוניין בו בניסויים של אותו יום. אגב, אני מספרת, היינו מתחבאים שהוא לא יצליח לראות אותנו ולא יתפוס אותנו. בבוקר היה מפקד. סלקציה. ספירה – אפל. ככה זה קרה מדי יום, כמו בבתי סוהר רגילים. לפנות בוקר מוציאים את כל האסירים וישנה ספירה. באפל היינו עומדים לפעמים שעות על גבי שעות עד שהתאים להם, עד שהספירה נגמרה לפי מספרי אסירים. בקור הגדול הזה של פולין, ללא בגדים וללא נעליים וללא אוכל. בשביל לתאר את המצב צריך לציין שבירקנאו או המחנה בכלל באושוויץ, המחנות האלו, היו שורות-שורות וביניהן הפרידה גדר תיל חשמלית. על כל השטח היו גדרות חשמליות וניתן היה לראות אחד את השני. המחנה הזה שאנחנו הובאנו אליו קראו לזה ציגונייה לאגר, ציגונייה זה צוענים. למעשה, הבאראקים האלו היו מאוכלסים בצוענים טרם שהובאו היהודים מפולין לשם. חיסלו את הצוענים, ולכן השם הזה נשאר.
היות והיו גם גברים וגם נשים, הגברים היו בנפרד והנשים היו בנפרד. וליד השורה שלי היה הבניין של הגברים עם הגדר החשמלית, בינינו היה גדר תיל. שם היה בחור גבוה, מפותח, יפה עם עיניים תכלת, בלונדיני, בדיוק כפי שהגרמנים רצו להבהיר שכל האנושות בעולם תהיה באותה צורה. הבחור הזה שם לב אליי, התאהב בי כפי הנראה. הוא הוכיח את זה עשרות פעמים. היו ימים שלא יכולתי להגיע בבוקר לאפל עקב הרגשה מאוד לא טובה אחרי הניסויים הרפואיים, והוא היה מביא לי לחם וזורק מעל הגדר ושולח לי. כל מה שהיה באפשרותו הוא היה מנסה להעביר אליי בשביל להקל לי על הסבל. אני לא כל כך הבנתי, בראשי בכלל לא הייתה מחשבה. הייתי בת 13 וחצי, 14, ראשי כמובן לא היה מכוון לדברים כאלה ולא שמתי לב אפילו, אבל כל פעם אנשים היו מעירים לי: "החבר שלך בא היום?" – ועל זה אפילו התביישתי ולא ידעתי מה לענות. אמרתי: "חבר? למי יש חבר פה?"
ב-19 בינואר 1945 מחנה אושוויץ רוקן שוב בהגיעם של הרוסים, ואז הגרמנים יצאו מהשדה והודיעו ברמקולים שכל מי שיכול ללכת שיעזוב מיד את המחנה, וכך נוצר מצב שכולם יצאו למארש המוות. ואז ביציאה מכל עבר באו אליי ואמרו "לכי תחפשי את החבר שלך, הוא יעזור לך, הוא אוהב אותך," וכך ידעתי שהיה לי חבר במחנה אושוויץ. אפשר עוד להמשיך ולספר על זה. שם לא מצאתי אותו (אבל אח"כ כן). אבל מה שכן חשוב להוסיף זה שאותו בחור נבחר לד"ר מנגלה כ"לאופר", עוזר שלו. מנגלה בחר באמת אנשים בריאים וצעירים. והוא היה, אותו בחור, לאופר למנגלה, ובתור שכזה הוא שמע שם במשרדים שלהם מה שמתרחש ושמע מה הולך לקרות ונודע לו שעומדים להוציא את האנשים למארש המוות.
לילה לפני זה הוא התגנב למחנה שלי, חיפש אותי – הייתי בקומה שלישית – וניגש אליי ונתן לי נשיקה, ואני כמובן לא ידעתי. לאותו בחור, הסיבה שהוא היה כל כך מפותח ויפה, אני חייבת לציין את זה, הוא היה מצ'כוסלובקיה, הונגריה, ושם המלחמה התחילה ב-1943, ולכן הוא הספיק לגדול ולצמוח. אני כבר הייתי במלחמה מספטמבר 1939 תחת השלטון הגרמני בגטו אכזרי נוראי, כך שבאמת הייתי רזה ומצומקת ולא מפותחת, וכך נוצר המצב הזה של ההבדל שבינינו.
לאותו בחור הייתה אחות תאומה, שכמובן הייתה בצד שלנו והוא היה שם. אז הוא בא להיפרד ממני ומאחותו. הוא ניגש לאחותו והיא שאלה: "היית כבר אצל חברה שלך?" הוא אמר לה: "כן, הייתי אצלה, היא ישנה, אבל דמעות גדולות יוצאות מעיניה" – זה בדיוק מה שהוא סיפר לה, היא עדיין בחיים והיא סיפרה לי את זה. מאז לא ראיתי את הבחור הזה יותר. אבל ברגע ששם ב'וויילד אוף היסטוריה' הראו את הסרט הזה באסטוניה והוא פנה אליהם, ונוצר קשר כמובן, ואני בזמנו הבאתי אותו לפה ל'יד ושם', הוא ציוני גדול מאוד ואדם מאוד משכיל כיום, ושוב פעם נוצר איזה נתק.
אחרי שנוצר הקשר בינינו, הילדים שלי, אני רוצה לומר, היו מאוד מעורים עד היום הזה בכל נושא השואה. אצלי בבית באו הרבה עיתונאים ועשו סרטים והייתי פעילה, ובחוץ לארץ, והופעתי בכל מיני דברים. הם עקבו אחרי זה ושמעו את הסיפור הזה של אותו חבר וזה מאוד עניין אותם. אחרי שקיבלתי את השיחה הטלפונית מההפקה של הסרט חיכיתי שהבחור הזה יתקשר אתי, אני רוצה לומר לכם שזאת הייתה בתקופה כזאת שפה בארץ עוד לא היו טלפונים בבתים. המפיק הוא נתן לי את הכתובת שלו, ובעלי הציע שאני אכתוב לו מכתב. אמרתי "אני לא אכתוב, אני לא יכולה".
שאלה – מה סיפר לך המפיק?
המפיק פנה אליי ואמר לי: "יונה, Something extraordinary happened today," ואני שואלת "מה, מה קרה?" והוא מספר לי: "ברגע שהקרנתי את הסרט, והקטע שלך הועלה בסרט בחושך כשהאולם מעלה, קם מישהו בצעקה, בשאגה, ואומר: אני החבר של אותה בחורה", וכך נוצר הקשר. הוא ביקש ממנו שייגש לטלפון והוא נתן את הפרטים שלו. בעלי לחץ עליי לכתוב אליו, אמרתי "לא, אני לא רוצה להיות הראשונה, הוא הגבר הוא צריך לכתוב קודם," וכל יום בעלי הגיע הביתה ואמר "נו, לא הגיע? נו, תכתבי," אפילו הילדים חיכו לדוור כל יום כשהם שיחקו למטה. ויום אחד הבן שלי מגיע ואומר "ישנו מכתב מארצות הברית!" ואמרתי להם "נחכה שאבא יבוא," ובעלי מגיע הביתה ופותח את המכתב ומתחיל לקרוא אותו, ומסתבר שאת המכתב כותבת אשתו של הבחור – והיא אומרת "אני כותבת את המכתב במקום מארק כי הוא לא יכול היה לאסוף אנרגיה מספקת בשביל להתיישב ולכתוב לך את המכתב". מסתבר שאני מצד זה מחכה שהוא יכתוב, והוא לא יכול היה בגלל ההתרגשות של המצב הזה.
יש לי הכתובת שלו, אבל אני כבר הרבה זמן לא הייתי בארצות הברית. היה בינינו מפגש. הבאתי אותו לפה ל'יד ושם', והוא הגיע לפה עם אבן ענקית, ציוני גדול, ושם אנחנו נפגשנו. כמובן שהיה מפגש.