אתגרי עיצוב זיכרון השואה – כנס 31.12.2015

מאי 2016, מתוך חוברת מזכר 48.
לימוד, חינוך והנצחה הם שלושה נדבכים השלובים זה בזה בתהליך המתמשך של העיסוק בשואה בחברה הישראלית. יום עיון מיוחד (31.12.2015) שערך מרכז הארגונים של ניצולי השואה, בשיתוף יד ושם, עסק בהרחבה בסוגיות מורכבות ורגישות אלה

 

 

אתגרי עיצוב זיכרון השואה

לימוד, חינוך והנצחה הם שלושה נדבכים השלובים זה בזה בתהליך המתמשך של העיסוק בשואה בחברה הישראלית. יום עיון מיוחד שערך מרכז הארגונים של ניצולי השואה, בשיתוף יד ושם, עסק בהרחבה בסוגיות מורכבות ורגישות אלה

עמרי מריאן

כותרתו של יום העיון "אתגרי עיצוב זיכרון השואה", כמו עצם קיומו, מעידים לא רק שהסוגיה רחוקה מלבוא על פתרונה, אלא גם שהטיפול בנושא, על כל רבדיו, חשוב לעיצוב פני החברה הישראלית. אנשי חינוך, היסטוריונים, חוקרים, ראשי ארגונים ואנשי רוח ודת העלו במהלכו שאלות והציעו פתרונות – כל אחד על פי ניסיונו והשקפת עולמו. הדיון נערך במסגרת של שלושה פאנלים: הראשון – "מהי מורשת השואה" בהנחייתה של ד"ר בלה גוטרמן, השני – "בין עבר לעתיד – תפקידו של החינוך במורשת זיכרון השואה" בהנחייתה של לילי הבר והשלישי – "הדרכים המובילות לזיכרון" בהנחייתה של ד"ר נעמה שיק. את יום העיון פתחו קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה ואבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם.

קולט אביטל: "בכניסה לאתר ההנצחה במרכז הסחר העולמי בניו יורק, שנבנה על חורבות המגדלים שפוצצו בתשעה בספטמבר 2000, נקבע לוח זיכרון. ועליו כתוב באנגלית No day shall erase you from the memory of time - "שמך לא יימחק מזיכרון הימים". התכנסנו כאן כדי להתחיל במסע  שמטרתו לברר מהו זיכרון 70 שנה אחרי השואה. אין ספק שאנחנו לא רק עם הספר, אלא גם עם הזיכרון. חלק מאתנו עדיין אבלים ומתפללים על חורבן הבית. חלקנו עדיין מקיים את צום גדליהו. כולנו זוכרים את האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד. הזיכרון עובר מדור לדור. כולנו מסובים בליל הסדר, זוכרים את יציאת מצרים וקוראים את אותה ההגדה. הזיכרון בעצם מעצב אותנו. לא הבנתי עד כמה הדבר הזה נכון ועמוק, עד שלא נתקלתי בתופעת הפחד האינסטינקטיבי העמוק של האנוסים בפורטוגל. הם, מחשש שהאינקוויזיציה עוד תגיע אליהם, שנים רבות אחרי שכבר בוטלה, התמלאו אימה כל אימת שמישהו היה דופק בדלת.

"אני שייכת לדור ששרד את השואה, וחיה עם הציווי 'לזכור ולא לשכוח'. אבל השאלה היא, מה אנחנו זוכרים או רוצים לזכור? מה אנחנו רוצים שיזכרו בעתיד ובאיזה אופן? כיוון שאנחנו גם מעצבים את הנרטיב ואת הזיכרון, נשאלת השאלה מהי אחריותנו היום לסוג הזיכרון שננחיל לדורות הבאים. יש מי שחושש שבעוד 50 עד 100 שנה, רצח העם המתוכנן והגדול בהיסטריה האנושית ייזכר כעוד פרק בהיסטוריה היהודית. ישנה כמובן גם מערכת החינוך, ואנחנו מצווים לבדוק איזה ידע מועבר לדור הבא, והאופן שבו הוא נמסר. האם ההחלטה שהשואה לא תיכלל בבחינות הבגרות נכונה או לא נכונה? ומה האפקטיביות של המסעות לפולין במתכונתם הנוכחית?. יש מי שחושב שהכנסת צריכה לחוקק חוק כדי להבטיח שגם בעתיד, העתיד הרחוק, בתי הספר ומחנות צה"ל יקיימו טקסי זיכרון. לצערי, כמי שכיהנה בכנסת, אני יכולה להעיד שבערך 70 אחוז מהחוקים שמחוקקים בכנסת, אינם מיושמים. ויש בינינו מי שמאמין שאם אחרי 5,000 שנה, אנחנו עדיין חיים עם האתוס של יציאת מצרים, ויצרנו מסורת של קריאת הגדת הפסח, צריך ואפשר ליצור מסורת חדשה. במקום הטקסים הרשמיים, שרבים אינם נוטלים חלק בהם, ואולי בנוסף להם, נרצה שכל משפחה יהודית בעולם תתכנס, אחת לשנה, באותו תאריך ותקרא יחד טקסט, את הגדת השואה".         בתום דבריה הודתה אביטל ליד ושם על תרומתו לארגון יום העיון ובקשה להוקיר "תודה גדולה ומיוחדת לסגל המאוד מצומצם של מרכז הארגונים, המנכ"ל אבי רוזנטל ועדי ארמה שארגנה את הכנס.

אבנר שלו: אנחנו נמצאים למעלה מ-70 שנה אחרי סיום המלחמה. בדרך הטבע, ציבור הניצולים וכן מחנכים וחוקרים, שואלים: לאן הדברים יתפתחו? האם לאורך הדורות יתקיים זיכרון? איזה סוג של זיכרון יהיה זה? האם הנכדים שלי ושלכם, והאם ילדיהם, יחושו בעוד 20 שנה את החובה לזכור את השואה? ואם כן, מה הם יזכרו וכיצד הזיכרון שלהם עשוי לבוא לביטוי? כשאנו בוחנים את ממצאי הסקרים ואת שלל ההתבטאויות של היסטוריונים, סוציולוגיים וחוקרי תרבות, בכל הקשור להנצחת זיכרון השואה בישראל, עולה כי התחום עליו אנו מופקדים נמצא במצב טוב, אולי אף מעודד. נראה כי התודעה של חיוב זיכרון השואה נעוצה ומושרשת עמוק בחברה הישראלית ומתקיימת אף במעגלים נרחבים שמחוץ לישראל. חשוב לעקוב בהקשר זה אחר התהליכים המתרחשים ברחבי העולם; אלה משפיעים ומושפעים ממערכות מקבילות כאן בארץ.

לגבי העיסוק בנושא השואה באירופה, אצטט מתוך ספרו של חוקר והוגה אירופי מעמיק חד-מחשבה, טוני ג'אדט, היסטוריון בריטי-אמריקאי. בספרו המרתק על ההיסטוריה של אירופה (2005) במחצית השנייה של המאה ה-20, ג'אדט מתייחס אל השואה, כדלהלן:

עבור היהודים, סיכם היינריך היינה, הטבילה היא כרטיס הכניסה לאירופה. אלא שהדברים האלה היו ב-1825, כאשר מחיר הכניסה אל העולם המודרני, היה ויתור על מורשת יהודית מעיקה. ואילו מחיר הכניסה לאירופה כיום, במחצית השנייה של המאה ה-20, שונה לחלוטין [...]  על המבקשים להיות אירופאים, במלוא מובן המילה, בשחר המאה ה-21 [...]  אלה המבקשים להיכנס לאירופה במאה ה-21 צריכים לקבל על עצמם בראש ובראשונה מורשת חדשה ומעיקה הרבה יותר. נקודת ההתייחסות הנכונה לאירופה כיום, איננה הטבילה. היא ההשמדה. ההכרה בשואה היא כרטיס הכניסה בין זמננו לאירופה.

ונשוב לישראל. בהקשר "הביתי" שלנו ראוי להכיר בין היתר את ממצאי המחקר של חוקר חשוב, פרופסור אריק כהן ז"ל, מאוניברסיטת בר-אילן, שהתמסר לחקר זיכרון השואה בקרב תלמידים, מורים ומערכות חינוכיות בישראל. מתוך מחקר שד"ר כהן פרסם ב-2009, עולה שבין 80 ל-90 אחוז מהתלמידים ומהמורים במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית בישראל סבורים שחשוב לזכור את השואה, שהשואה השפיעה על הווייתם, ושצריך ללמוד יותר את נושא השואה. כך, למשל 94 אחוז מהתלמידים הנסקרים הצהירו על מחויבותם לשימור זיכרון השואה. 83 אחוז מאותם תלמידים דיווחו כי הם מעוניינים ללמוד יותר על השואה. אין כמעט נושאים אשר לגביהם קיימת הסכמה כה גורפת.

בה בעת חל שינוי דרמטי ביחס הציבור הצעיר אל בני דור הניצולים. במשך שנים היו ילידי הארץ שהביעו תהיות שונות, לרבות השמעת המושג הטעון והמכאיב "כצאן לטבח". ראינו כיצד יחס זה משתנה בהדרגה ומתפתח מאז שנות ה-50. עד כדי כך חל מהפך ביחס של הציבור הישראלי אל שורדי השואה, עד שהיום הם נתפשים, ככלל, כגיבורי תרבות. הפכתם לגורם מושך הזדהות, ומוקדים לרצון עממי להאזין. מעניין ומשמעותי שמידת ההזדהות והעניין שמוצא הציבור הצעיר בזיכרון השואה, כמעט זהה בקרב צעירים יוצאי עדות המזרח ויוצאי אירופה. זה מוכח מתוך המחקר וגם מניסיוננו הרב והמגוון ביד ושם.                           

המחויבות לזכור את השואה קנתה לעצמה אחיזה רחבה ועמוקה. נראה כי תודעה רווחת זו תימשך בעתיד הקרוב. בהינתן שאלה היו, ועודם, פני הדברים בתחילת המאה ה-21, אזי לכאורה אין מקום לדאגה לגבי "עתיד זיכרון השואה". אולם, לצד העוצמות הניכרות הללו הפועלות להעצמת זיכרון משמעותי, יש גם כוחות נגד המעוררים דאגה. ראשית, עצם מעבר הזמן וההתרחקות הכרונולוגית מתקופת ההתרחשויות של השואה, מקהים את עוצמת הזיקה הרגשית כלפי מאורעות העבר. זהו פועל יוצא, בין היתר, מההתמעטות הבלתי-נמנעת של דור הניצולים.

בנוסף לכך, מתחוללים בישראל ובעולם תהליכים מאתגרים, חלקם עלולים להחליש את זיכרון השואה. יש בעולם המערבי, וגם בישראל, הסבורים שהשואה בולטת מדי בשיח הציבורי ובתודעה הקולקטיבית. מדובר בכוחות אקדמיים ופוליטיים, חלקם אנטי-ישראליים, אחרים אף אנטישמיים, השואפים כביכול להגיע ל"מידתיות של זיכרון". הם מביעים התנגדות, גלויה או סמויה, לעיסוק בשואה כתופעה אנושית מרכזית וייחודית. כמו כן, מתקיימים גורמים פוליטיים, מימין ומשמאל, קיצוניים יותר ופחות, העושים שימוש אינסטרומנטלי בשואה לצורכיהם. זאת, כדי לחדד טיעונים בסוגיות עכשוויות, כדי לשכנע, כדי לבלוט בכלי התקשורת, כדי לסתור בהפגנתיות עמדות של יריבים. שימושים כאלה בזיכרון השואה מגבירים את הרתיעה ואת הציניות של הציבור, ובמיוחד של הצעירים, כלפי הזיכרון. ההסתייגות והרתיעה מפני הפוליטיזציה של השואה גוברות במיוחד בחברה שסועה ורווית קונפליקטים, כשלנו. על רקע זה, אני חושש לגבי זיקתו העתידית של הנכד הקטן שלי אל זיכרון העבר. בעוד עשר שנים  הוא יהיה בר מצווה, ולא תהיה לו אפשרות לקיים מגע ישיר עם ניצול שואה, ועם ההוויה הבלתי-אמצעית שקשורה באבל אישי על אודות השואה. מה יקיים אצלו את הזיכרון באופן מעשי ומשמעותי?כפי שהנכם יודעים, העם היהודי הוא עם זוכר. הוא ידע לבנות לאורך תולדותיו כלים לקיום הזיכרון הקבוצתי. כך למשל לגבי מחזור המועדים פסח ויתר חגי ישראל, ט' באב ויתר התעניות והצומות. למה לא עוצבו או התפתחו עד כה כלים מקבילים כדי לקיים זיכרון קנוני של השואה? אני סבור שהתשובה הולכת ומתבהרת, ודורשת יתר עיון, הבנה והתייחסות. לדעתי, לא יכולנו מיד אחרי השואה לגשת כעם או כמדינה אל משימת פיתוח "כלי זיכרון" קולקטיביים אוטנטיים. תהליכי ההתפתחות של הכלים לקיום מורשת בקרב העם היהודי נועדו לשמור על האמונה, על המסורת ועל דרך החיים המשותפת של העם היהודי. ההגדה של פסח, הטקסטים והמנהגים של חגינו האחרים, של מחזור החיים היהודי, כולם כוונו אל המטרה של חיזוק האמונה באלוהים, קיום תורה ומצוות, והעצמת המערכת הערכית המסורתית של העם היהודי במשך הדורות.

אולם, בניגוד לחגים ולאירועים לאומיים אחרים, לא עלה על הדעת שבעקבות השואה     ניתן או ראוי להוביל את העם היהודי כולו לחיזוק הפן האמוני-דתי. אחרי השואה גברה ההכרה, והיא הורגשה ע"י כמעט כולם, שאירע שבר קשה ועמוק ב"זרימה" של ההיסטוריה היהודית, ואף הכלל-אנושית. שבר זה בא בהמשך לתהליכי חילון בחברה המודרנית המערבית לפני השואה והעמיק את השאלות הקשורות באמונה באלוהים. במקביל, התפיסה ההומניסטית, שהציבה את האדם במרכז, הועמדה במהלך השואה ובעקבותיה בסימן שאלה. זאת, בשל אבדן האמון באדם ולנוכח ההכרה בשבריריות של הערכים האנושיים שקיימו במשך דורות רבים את היכולת של האדם ליצור, להתקיים, לתפקד, ולחיות ביחד בתוך ציוויליזציה שנתפשה כמתוקנת ומתקדמת.

כיצד מתמודדים עם שבר קיומי שכזה? מה יכול לחבר אותנו לנוכח השבר? אילו אירועים וחוויות עשויים לשמש לנו כבסיס משותף? מה יכול להביא לחיבור טקסטים אשר ילכדו סביבם את המעגלים של העם היהודי? מי מאתנו יידע לאסוף טקסטים שכאלה, אשר יהפכו, אולי, במהלך הזמן לקנוניים? המשימה מורכבת. אף שיש צורך ורצון להתמודד עמה, ואני צופה שיהיו ניסיונות לעשות זאת, להערכתי היא אינה עומדת להיפתר בתקופה הקרובה. במקביל לכך, זיכרון השואה התפתח ועוצב על ידי גורמים, כוחות ומגמות שונים, בראש ובראשונה על ידי ציבור הניצולים. תהליכי עיצוב אלו התרחשו במשך עשרות שנים, רובם ככולם, במרחב הציבורי. הם כמעט ולא עברו אל המרחב המשפחתי, הגרעיני, האישי. אותו מרחב שהעם היהודי דווקא ידע לשמר בו, באופן מסורתי, את זיכרונותיו. היו אמנם ניצולים, כגון אבא קובנר ואחרים, שניסו לעשות זאת. אך מאמציהם הכנים כמעט ולא הותירו את רישומם בתודעה החברתית והתרבותית הרווחת של מדינת ישראל.

אנו ניצבים היום בפני שאלה גדולה, המתחברת לדעתי עם סוגיה תרבותית-ערכית יסודית שעמה התמודד לפני כ-30 שנה פרופסור חיים יוסף ירושלמי המנוח, במסתו הנודעת "זכור". ירושלמי, שהיה כידוע היסטוריון מעמיק, הבין לאחר שנים רבות של מחקר וכתיבה היסטוריוגרפית שיטתית, שדווקא הרובד הספרותי-האנושי המתבטא בנרטיב של הזיכרון הוא זה שבכוחו לחולל שינויים משמעותיים, מעצבי היסטוריה. ירושלמי הסביר שהאחיזה העמוקה והאמיתית שהתנועה הציונית קנתה בנפשות ובלבבות של שדרות רחבות בעם היהודי החל מסוף המאה ה-19, לרבות הביטויים האינטלקטואליים של אחיזה זו, נבעה, לא רק מהרובד המחקרי-שכלתני של החשיבה הציונית, אלא מהרובד האנושי-ספרותי, שהתבטא במעין "מדרש ציוני" מתהווה.

הקשר שלנו, רובד מדרשי זה של נרטיב השואה הוא שמרתק, מעסיק ומדרבן אותי כיום לחשיבה ולעשייה. אני מאמין שקיימת יכולת בחברה הישראלית והנושאים במלאכה בקרבה, בעיקר המחנכים, להתרכז באדם בשואה ובעקבותיה, בסיפור שלו, בלבטים שלו, בדילמות שלו. אני מאמין שיכולת זו עשויה לחולל בחברה הישראלית היווצרות דינמית של נכס ערכי-תרבותי בר קיימא. חשוב להדגיש שבוודאי נחוצה תשתית איתנה, רחבה ומדויקת של ידע היסטורי. ללא הבנה מושכלת של רצף האירועים והמגמות שגרמו לשואה והרכיבו את מהלכיה, אנו נידונים לדלדול החשיבה לגביה, לסיסמאות ריקות מתוכן, ולפגיעה בזכרה ובקורבנותיה. ואכן ממצאי המחקר אודות השואה מהווים בסיס הכרחי להוראת השואה. אבל הידע החיוני הזה, כשלעצמו, אין בכוחו לחולל תהליכים מעמיקים של מתן משמעויות המגבשות זהות פרטית וציבורית.

עלינו לעבור מהישענות על ראיה היסטוריוגרפית שברובה מתייחסת אל תהליכים ועובדות "אובייקטיביים" כביכול, ולהדגיש יותר את האדם ואת הפרט העומד במרכז הסיפור. נדרש מאתנו לברר לעצמנו שאלות מעמיקות שמעצם הדיון הפתוח והחופשי בהן מבהירות ומחדדות עבור היחיד את המשמעויות של מלאכת הזיכרון. ללא מגע ישיר עם האדם הפרטי, הסתכלות המתמקדת בו ובנקודות ראותו האישית, לא נצליח לפתח את היכולת להתחבר אל הדורות הבאים. אני חושב שאנחנו עומדים היום בצומת, שבו אנו צריכים לבחון ולהכריע כיצד ננחיל את מורשת הניצולים. עלינו לעודד תהליכים עמוקים של מתן משמעות לזיכרון השואה, עכשיו ובעתיד. כוונתי לניסיונות רציניים להתמודד עם  השאלה: "לשם מה עליי להכיר את סיפור השואה ולנסות להתחבר אליו?"

אני מבחין בתהליך של שינוי מגמה בעיצוב הזיכרון הישראלי: מעשייה מכוונת בתוך מרחב ציבורי אל יצירה במארג של מרחבים פרטיים, משפחתיים וקהילתיים. אני מברך על מגמות אלה. זאת, מתוך הבנה שהתהליך יהיה כרוך בהבניית עקרונות ומודלים המשלבים דיוק היסטורי ורגישות כלפי ההקשר והנרטיבים הנכללים בזיכרון המשותף. כיצד מקיימים תהליך זה? למשל, בבחירת עדות של ניצול: על פי אילו שיקולים ייבחרו קטעי עדות? באילו תכנים ותימות של הנרטיב הרחב של השואה יעסקו במרחבים השונים? באילו שיטות ואמצעים יעבדו ויטפלו בתכנים? אלו שאלות חשובות. לכן טבעי וראוי שהן תעלנה במהלך היווצרותו של "מדרש השואה". מדרש זה חייב להישען קודם כל על ידע היסטורי מבוסס. על יסוד זה, יש מקום להוסיף יצירה חדשה, הגותית ופרשנית, המתייחסת אל המציאות העכשווית שלנו, דרך פריזמה של מקורות משם. ביצירה זו ישולבו תעודות וטקסטים כגון עדויות, יומנים וסיפורים אישיים של נספים ושל שורדים, לצד יצירות ספרותיות ואמנותיות מתקופת השואה.

תהליך זה יימשך לאורך זמן. אם הוא יתקיים בעוצמה, אם הוא ייטמע בקרב ציבורים נרחבים בחברה הישראלית, נצליח לבנות משהו שמעניק ומעביר משמעות, שיהיה מוסכם על יותר ויותר מעגלים בחברה הישראלית. אז, אולי, תגיע העת שבה נוכל להתייחס אל טקסטים  קנוניים - חלקם כבר מקובלים כקנוניים - המתייחסים אל שאלות יסודיות כגון אבדן האמון באדם, לנוכח השבר הגדול בשואה. מדובר בתהליך מורכב ורב-חשיבות. אני מאמין שעלינו לעודד אותו, לסייע לו, להמשיך בפיתוחו. זה תפקידנו. אנחנו נפעל כדי שהתהליך הזה של מתן משמעות מחודשת ורלוונטית לדור הצעיר, יתחולל לעומק. בזכות תהליך זה נוכל להתקבץ סביב טקסטים והיגדים שיבטאו מסרים ראויים לנו ולצאצאינו, שיעוררו שאלות נוקבות ובונות, טקסטים והיגדים שנוכל להזדהות אתם, להתמודד עימם ולבנות באמצעותם חלק מהזהות העצמית והקולקטיבית החדשה שלנו. זה האתגר. 

 

 

פאנל ראשון:  מהי מורשת השואה

מנחה ד"ר בלה גוטרמן

משתתפים: ד"ר בלה גוטרמן, בוגרת לימודי היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1996 קיבלה תואר ד"ר בפילוסופיה. זכתה בפרסים על מחקריה –  פרס ראול ולנברג, פרס ע"ש רפאל למקין, מלגת יד ושם ופרס מטעם הקרן לזיכרון ע"ש ליאון לוסטיג. הייתה המנהלת והעורכת הראשית של מחלקת ההוצאה לאור של יד ושם בין 1998 ועד 2007. כיום היא מנהלת את המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם.

פרופסור חנוך גוטפרוינד, יליד קראקוב פולין, לשעבר רקטור ונשיא האוניברסיטה העברית, מנהל את מרכז איינשטיין, יו"ר עמותת "בשער", קהילה אקדמית למען החברה בישראל.

נח קליגר, יליד שטרסבורג שגורש בינואר 43 לאושוויץ משם הוצא בצעדת המוות ושחורר במחנה רבנסבריק. לאחר המלחמה פעל במסגרת תנועת הבריחה ועלה ארצה באוניה אקסודוס. עיתונאי בידיעות אחרונות המרבה לכתוב על נושאים הקשורים בשואה, וליווה עשרות ויותר משלחות לסיור במחנות.

 צבי גיל, יליד סדונסקבולה, פולין. אחרי חיסול הגטו בעיר, עבר לגטו לודז', שם הצטרף לנוער הציוני. מגטו לודג' הועבר למחנות עבודה בגרמניה ושם שוחרר, עלה ארצה והשתתף במלחמת העצמאות. עיתונאי, סופר, תסריטאי, במאי ומפיק סרטי תעודה. היה ממייסדי הטלוויזיה הישראלית, יוזם פרויקט תרומת ניצולי השואה למדינת ישראל, והנצחת פועלם.

ברוך שוב, יליד ווילנה, ליטא. לאחר פלישת גרמניה הנאצית ביוני 1941 נכלא בגטו, נמלט ממנו ושב לווילנה, להיות לצד אמו. לאחר חיסול הגטו, יצא ליערות רוזניצי, הצטרף ליחידת צנחנים רוסית ועסק בפעולות חבלה. ביולי 1944 לחם בשורות הצבא האדום. עלה ארצה במסגרת ההעפלה, לחם במלחמת העצמאות ולאחר שחרורו היה למהנדס טיס באל על. ברוך פעיל במוסדות רבים להנחלת זיכרון השואה, ומשמש יושב ראש ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל.

                        =======================================================

 

ד"ר בלה גוטרמן: לפני מספר שנים פורסם מנשר הניצולים - מסמך חשוב ומרגש. באחת האמירות החשובות בו נכתב: "אנו לא הפכנו לא לשונאים ולא לשוחרי נקם על דם נקיים". זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. הדברים נכתבו לפני כעשר שנים, ומאז העולם והמדינה ראו הרבה שינויים. השאלה היא, האם אותם ערכי מוסר שמנשר הניצולים פירט, אותם ערכים אוניברסאליים שטמונים בהם, כמו שהם טמונים בחוקות דמוקרטיות, ערכים של שוויון בין בני אדם וזכויות בין בני אדם, ללא הבדל לאום ודת וגזע ומין - האם הם באמת השפיעו? והאם הפנמנו את הדברים הללו? ואיך נדע שהדברים יופנמו לעתיד לבוא?

לנוכח גילויי הגזענות וחוסר הסובלנות שקיימים בעולמנו, ושאין להם מקום בחברה מתוקנת, השאלה מה תהיה המורשת של ניצולי השואה שלאורה יתחנכו ילדינו ונכדינו, היא מאוד רלוונטית. יש לנו שתי שאלות להציג: השאלה הראשונה - מה צריכה להיות המורשת לעתיד, והשנייה - איך אפשר להביא להפנמת של המורשת הזאת.

 צבי גיל: לפני שנתיים, לקראת יום הזיכרון לשואה, התקשרו אלי מערוץ 22 וביקשו לדעת אם אסכים לבוא לשוחח על השואה. אמרתי שאסכים לבוא ולדבר על לקחי השואה. על השואה, לי אין מה לחדש. טוב, אמרה התחקירנית, נהיה בקשר. מאז הקשר נותק. אני מניח שהסיבה שייכת למה שניתן לכנות "תקינות המדיה". לגבי השואה יש בארץ קונצנזוס, מה שאין כן לגבי לקחי השואה. השואה היא שלנו, של העם היהודי, בעוד שהלקחים שייכים לגויים. אבל יש עוד אלמנט ששייך לא רק לאולפן טלוויזיה אלא לכול אירוע שקשור בשואה - והוא השריד עצמו. מעין "מוצג", מבין המוהיקנים האחרונים. מה שקורה באולפן זה שמביאים ניצולים והם חוזרים שוב ושוב על מה שסיפרו לפני שנה ושנתיים, שכן מה יש פה לחדש. ערוצי הטלוויזיה, גם המסחריים, רוצים להיות ממלכתיים. אם כך מה יהיה כאשר אותם שרידים אחרונים ילכו בדרך כל הארץ? יהיו טקסים ועצרות זיכרון, תהיה דקת דומיה ואולי זה  יהיה יום בחירה ואנשים ילכו לבניאס או למצפה רמון, מראות יפים באביב. ואין בכך שום דבר רע, אבל גם אין  זיכרון השואה.

אני מודע לכך שאני לא היחיד שחושב שצריך לעשות  משהו לשינוי הנרטיב של יום הזיכרון. בהקשר זה הוקמה עמותה ל"הגדת השואה והתקומה", וכי גם הרב פירון עוסק בכך. עם כול ההבנה לניסיונות אלה - אני קצת מסויג מהפורמט. הגדה לדידי ישנה אחת - הגדת יציאת מצרים שבה מספרים על יציאה מעבדות לחרות. בכול הקשור בחורבן אין אגדות. אני חש גם אי נוחות מהיבט אחר, והוא השימוש בנאמר "שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". בכול הנוגע לשואה משתמשים בזה אצלנו בצורה של זילות. כול מבנה לא חוקי שנהרס - זאת שואה, כול איש ביטחון שמנסה לפזר פורעי חוק הוא קצין אס.אס וכל חוקר של השב"כ הוא גסטפו. אבל אני כן בעד החלק האחר - "והגדת לבנך". כאן מדובר לא רק באירוע העבר, אלא בלקחי האירוע שכן את הבן מלמדים, מחנכים. ואם ביום הזיכרון, לצד הטקסים המרשימים והמרטיטים את הלב ילמדו את הלקחים, ידברו עליהם בהקשר הרחב, יציגו זאת בטלוויזיה ישמיעו זאת ברדיו, אז תהיה לזה משמעות רבה, גם תכנית וגם דידקטית.

כאשר שמעתי בפעם הראשונה, את המונח "עתיד הזיכרון" זה תפס אותי. מה יכול להיות הולם יותר - גם הזיכרון ההיסטורי וגם העתיד - שאיפה לתקן דברים. להיבט הזה הייתי קורא אקטואליזציה של סוגיית השואה. ויש לדעתי עוד היבט והוא האוניברסאליזציה שלה. כמו שנכתב במנשר ניצולי השואה: "השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני התרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים לדמוקרטיה לזכויות אדם לסובלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות".

ברצוני לציין את התופעה האניגמאטית, שכול המאמצים של שרידי השואה להפיץ את מנשר ניצולי השואה בעולם, ובעיקר ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה כשלו. אין לי לזה הסבר אחר מאשר החשש "מה יאמרו הגויים". זאת לא שאלה רטורית. זאת שאלה ששואלים: "אתם היהודים, הקרבן של השואה הנוראה, האם אתם הפקתם את הלקחים המוסריים והאתיים של אותו אירוע נורא בהיסטוריה שאירע לעמכם ?". מכאן נגזר הצורך בשינוי הנראטיב של יום הזיכרון לשואה. השואה תיזכר אצל מי שיגלו בה עניין. היא עתידה להיות מקור למחקרים אין סופיים, לעובדות על פרטיהן, לשאלות ולתהיות. אבל בהיעדר אקטואליזציה לסוגיה העיונית, סופה עלול להיות דומה לתשעה באב. חלק קטן מן העם צם ומתענה על חורבן הבית, אף שבפועל העם הקים את ביתו הלאומי מחדש, וחלק גדול הולך למסעדות ולחוף הים.

בכול הקשור בהווה, בצד הטקסים והמעמדים הלאומיים והקהילתיים לזיכרון השואה, המערכת החינוכית צריכה לשים את הדגש על לקחי השואה היהודיים והאוניברסאליים ויישומם כחלק מערכי היסוד של העם היהודי בארצו ובפזורה. לדעתי, כול המעמדים שחוזרים על עצמם ושבהם מובאים שרידי השואה לספר את סיפורם, הערך שלהם בעיני הנוער הוא עצם הופעת שרידים חיים שעוד מעט ייעלמו. את הסיפורים הם מכירים מלפני שנה, שנתיים, שלוש ויותר - וכל המרבה בעניין זה אינו משובח. אני אומר זאת כשריד השואה, וכמי שהופיע במעמדים כאלה עשרות פעמים בפני מבוגרים, וצעירים. אני מעדיף לדבר על הפן האחר של ניצולי השואה - על פן התקומה במדינת ישראל. על אותם "עופות החול" אשר שיקמו את משפחותיהם, ורבים משרידי השואה היו פעילים בהקמת המדינה החל במלחמת העצמאות. אני מדבר על "קדושת החיים" כלקח מכונן של השואה .ולא רק על ערך החיים, אלא חיים ערכיים.

ראוי לציין כי הדור הצעיר בעולם, אשר יש לו זיקה לנושא השואה מחפש שיטות חדשות, עדכניות, לעתים ניתן להגדיר אותם כ"גירויים" כדי להעביר את המסר. אחרי עשרות שנים, ניתן לחשוב על משהו אחר. בצד לקחי השואה שנוגעים לזכויות אנוש ישנם גם מעמדים סמליים. מעמד "מצעד החיים" באושוויץ, עם כול חשיבותו הסמלית, מאבד מערכו לדעתי. והפולנים טוענים, במידה רבה של צדק, מדוע הישראלים לא מבקרים בפולין אלא בנתיב הייסורים בלבד. הם מעוניינים שישראלים יכירו את פולין הגדולה על צבעיה, יערותיה, ואגמיה. מבחינתי יש לכך ערך מוסף והוא היכרות מקרוב של מקומות שבהם חיו ,פעלו ושגשגו מאות קהילות יהודיות במשך אלף שנים, קהילות שלהם אין זכר, למעט זכר סמלי בבקעת הקהילות ובמוזיאון יד ושם, וכמובן במוזיאון היהודי החדש והמפואר שהוקם בוורשה.

במקביל ל "מצעד החיים" שהפך ל"מאין ממלכתי", אנו, קבוצת שרידים שעוסקים בנושא התקומה, הצענו שתתקיים "צעדת התקומה". צעדה זאת תתחיל בהר הזיכרון ב"יד ושם" ותסתיים בכנסת ישראל, סמל לתקומה של המדינה ששרידי השואה נמנו בין מקימיה. עד כה לא הצלחנו. וזה הרי הלקח המרכזי של השואה - כינון העם היהודי בארצו ההיסטורית. עם שערכיו יונקים מן העבר, בין היתר מן האסון הנורא של השואה. רק אם יילמדו לקחי השואה גם במדינת היהודים נדע אנו, שרידיה האחרונים של השואה, שהמסר שלנו עבר וייצרב בתודעה של העם ושל העולם גם בעתיד.

ברשותכם אקרא עוד קטע ממנשר הניצולים: "על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאובדן צלם אנוש המאיימים על כול ערך אנושי, אנו הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות  הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים, אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרינו מסר חיובי לעמנו ולעולם- מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות."

ד"ר גוטרמן: ואכן נשאלת כאן השאלה - האם מורשת השואה וזיכרונה צריכים להתמקד בסיפורים אישיים, בפרט, באדם כפי שהוא, או שצריך להדגיש מסרים כוללים יותר. וגם כאן, האם אלה יהיו מופנים אל עצמנו, אל העם היהודי, או שצריך גם  לפנות אל העולם ולדאוג שיפנימו את המסרים האוניברסאליים. הסופר מרטין ולזר  קורא לגרמנים כבר שנים להפסיק להרגיש אשמים, אך לדבריו, לאחרונה, לאחר שקרא את מנדלה מוכר ספרים, הוא חושב שהיהודים לא היו רק מספרים אלא גם בני אדם. אז אולי באמת המסרים האוניברסאליים המופנים לעולם כולו חשובים לא פחות וזו משימתם של הדורות הבאים, כאשר לא יהיו עוד שרידי שואה.

ברוך שוב: אחרי דברי המלומדים לפני, קטונתי מלהביע דעה על השאלה מה יקרה עם הזיכרון בעתיד, כי אין לי עליה תשובה. אני מבקש לדבר על הקיים. אצלנו בבית לא מנענו מהילדים את הסיפור על השואה. אשתי ואני עברנו את השואה, נשארנו יחידים. יש לי שני בנים, אחד מהם מאוד נלהב, ומחפש איך לשמר הו את זיכרון השואה והן את הגבורה. השני מתייחס לזה בצורה הרבה יותר פרוזאית. הוא מעוניין לדעת יותר על העבר שלנו, על ההורים ועל הסבים. השואה עבורו היא דבר משני. וכך גם אני רואה את העם שלנו. אנחנו לא מסוגלים היום לקבוע בדיוק איך נשמר את השואה.

אוכל רק להשתמש במה שאני זוכר ויודע ממה שהתרחש בווילנה עיר הולדתי, כדי להסביר מה ואיך לטעמי אנחנו צריכים לשמר את הזיכרון. באחד הימים הופיע אבא קובנר בפני חברי המחתרת בגטו וילנה וקרא את המנשר שלו בו נטבעו המילים: "אל נלך כצאן לטבח". ומאז אלה שעברו את השואה, ואני בתוכם, שואלים מה היה חשוב יותר לעשות ומה חשוב יותר לזכור. מצד אחד אנשי הגטו שהובלו ומצד שני האנשים שיצאו ליערות הקימו מחתרת ונלחמו. עד היום אני עצמי אינני בטוח מה ראוי יותר לשמר. מבחינה היסטורית אנחנו יודעים שאיפה שהייתה הלחימה שם אנחנו זוכרים. זוכרים את חשמונאים וזוכרים את בר כוכבא. כל עם זוכר את מלחמותיו. ובכל זאת אני לא יודע איך לבטא את הזיכרון או לעצב את זיכרון השואה. דעתי היא שאנחנו צריכים לספר לילדים ולנכדים שלנו על אלה שנטבחו בשואה בצורה הכי פשוטה שאפשר. ומצד שני, גם לא להזניח את סיפורם של אלה שהתנגדו בכוח, ואולי לא רק בכוח, לגרמנים. ההיסטוריה דורשת שכך נעשה.  

חנוך גוטפרוינד:   אני לא כתבתי שום דבר על הנושא ולא עסקתי בו עד לפני מספר שנים, אפילו לא ברמה האישית. זה פשוט לא עניין אותי. לכן לא אתייחס למגמות במחקרים ההיסטוריים. כל מה שאומר יהיה הרבה יותר אישי. אני מתבונן במה שקורה בשנים האחרונות ומגלה שיש עניין רב בהעברת העיסוק בזיכרון השואה למישור האישי והמשפחתי. אני לא יודע אם הוא מכוון מלמעלה, ואם אפשר לכוון אותו, למרות "שיד ושם" עשה הרבה מאוד לעידודה של מגמה זאת, כדוגמת המפעל "לכל איש יש שם", או המחקרים שנעשו ושלל הפעילויות של בית ספר ללימוד השואה. אלה דברים חשובים.

 ההזדהות שלי עם השואה היא קצת אחרת. אני לא מתייחס לשואה כאירוע נפרד. פה אני מסכים לטענותיהם של ידידי ישראל גוטמן עליו השלום, וייבדל לחיים ארוכים, יהודה באואר. אני חושב שלזיכרון השואה יש ערך חינוכי חשוב במסרים האוניברסאליים שצריך ללמוד ממנה, אבל אני לא מפריד אותם מכל מה שקדם לשואה. בשבילי השואה זה לא אירוע נפרד. וכשלומדים את מה קדם לה ומשלבים את הדברים זה בזה – העניין אפילו גדל, מפני שאז רואים מה נהרס, מה הפסדנו, מה הלך. פעם אי אפשר היה להגיד שואה בלי לומר "שישה מיליונים". המספר חשוב – אבל הוא לא העיקר. העיקר זה כל מה שהלך לאיבוד וכבר לא יהיה. כאשר לקחתי את בני או חברים לטיול בפולין אמרתי להם - אני לא עושה תיירות שואה. אם תיסעו איתי תלמדו את זה אחרת. ואני אומר להם תמיד, כשאנחנו נוסעים לגרמניה, לפולין או אפילו לצרפת שבה היהודים נשלחו למחנות על ידי צרפתים, בכל מקום שכזה צריך לחשוב על כך. אנחנו צריכים לבקר באושוויץ ופולין, אבל יש דבר אחד שהוא בעיני גרוע יותר מאשר לא לבקר באושוויץ, וזה לבקר רק באושוויץ. העדות על עוצמתו וגדולתו של העם היהודי נמצאת לא רק בפולין. לטעמי, המעבר לעניין המשפחתי הוא מאוד מבורך. הוא מאפשר להרבה יותר אנשים להזדהות.

בני אדם אינם מסוגלים שלא לחשוב במטאפורות או באסוציאציות. האסוציאציות הן חלק מהעולם התרבותי שלנו. כשאנחנו מתעצבים כחברה, יש לנו עולם אסוציאציות משותף. אני לא מופתע מזה שאירוע כל כך דרמטי כמו השואה, הוסיף רבדים רבים לאסוציאציות שלנו ואנחנו מתפתים מדי פעם לעשות השוואות בין השואה למה שקורה היום - אבל צריך להיזהר מזה. ובגלל שזה קורה אני לא הולך לטקסי יום השואה; מפני שמדברים שם פוליטיקאים. אני לא הולך לשם, מפני שאני לא מסוגל לשמוע ביום השואה הרצאה על איראן, שאני לא מסכים גם לה.  ואומר עוד משהו - למרות שאני אב שכול מעולם לא הייתי בטקס זיכרון ממלכתי. אני הולך לטקסים של ילדים. שם יש תום. בטקסים הרשמיים מדברים פוליטיקאים והם מדברים בפאתוס, דברים נבובים בעיני, דברים שאני לא מסכים להם. אנחנו צריכים למצוא איזושהי דרך אחרת לציין את יום השואה, שונה מאותו הטקס שהפך לשבלוני שאני יודע כי תמיד יהיה בו מסר פוליטי.

 נח קליגר: אבקש מראש מבקש את סליחת כולכם. אני אינני פרופסור וגם לא פילוסוף. אני אדם פשוט. אפילו בגרות אין לי. אני בסך הכול עיתונאי, ולמעשה ירשתי את המקצוע מאבי, שהוא כמוני, שריד מאושוויץ. גם אמי עליה השלום, שרדה את אושוויץ. אנחנו ככל הנראה המשפחה היחידה ששלושת מרכיביה היו באושוויץ, ושלושתם חזרו משם.

כעיתונאי אני אדם הרבה יותר פרקטי, ככה חושבים על כל פנים. אני כותב את הדברים שאני חושב שצריכים להיכתב. אני כותב דברים שאני חושב שאנשים צריכים לקרוא אותם, את השואה אי אפשר להסביר, לכן אין מה להבין. איש לא הבין, לא מבין ולא יבין לעולם את השואה. היא הייתה אירוע בו בפעם ראשונה בתולדות האנושות עם אחד, העם הגרמני, שהיה אז העם המפותח והמתקדם ביותר בעולם, יחליט לחסל עם אחר, את העם היהודי. ולא מדובר על היהודים באירופה, מדובר על היהודים בעולם כולו. כי הגרמנים חשבו לנצח במלחמה. החיילים שלהם שרו את זה במרשים שלהם - "היום אנחנו בעלים של גרמניה, מחר של העולם כולו". ולו ניצחה גרמניה במלחמה, לא היה היום יהודי אחד בעולם. אני מנסה כבר הרבה זמן להסביר שאנחנו לא ניצולי שואה, אנחנו שורדי שואה. ניצולי שואה, הם אלה שלא היו תחת השלטון הגרמני. אלה ניצלו מהשואה. אנחנו לא ניצלנו, אנחנו שרדנו אותה. מעט מאוד מאתנו.

אני חושב לא על מה יהיה בעוד עשר שנים. אז עוד יחיו בני הדור השני, אלא מה יהיה בעוד 30 שנה. גם אלה כבר לא יהיו כאן. מי יזכור אז את הקורבנות? מי יזכור או ידע שלא רק את כל יהדות אירופה  הגרמנים ועוזריהם חיסלו אלא גם את התרבות היהודית שהייתה מרוכזת בפולין, באוקראינה, בליטא ובחלק מרוסיה, זו לא קיימת יותר. מי יזכור ואיך יזכרו - אם בכלל? פעם חשבתי שאולי יש להפוך את יום השואה ליום צום, אבל אז הבנתי שזה לא הפתרון כי חוץ מאנשים דתיים מי יודע מהו צום גדליה, או מה זה עשרה בטבת? רבים גם לא יודעים בדיוק מי היה בר כוכבא. ואז הגעתי למסקנה כי האפשרות היחידה להזכיר גם בעוד 50 או 60 שנה את השואה היא "להכריח" את בתי הספר ואת יחידות צהל לציין את יום השואה על פי חוק. אם יהיה חוק כזה, אני מקווה שגם בעוד 50 שנה יהיו מנהלי בתי ספר ומפקדים בצבא שידעו על מה מדברים. זו האפשרות היחידה.

נדמה לי שאני שריד השואה הראשון שהתחיל לדבר עליה בפומבי כבר לפני 60 וכמה שנים. אני מופיע פעמיים, שלוש בשבוע על הנושא. ואני נוסע לפחות תריסר פעמים בשנה לכל מיני מדינות בעולם, כולל גרמניה. יש הרבה שכותבים על הדברים בצורה מדעית. יש כל מיני סופרים ופרופסורים וחוקרים, שמנסים להסביר, אבל אני אומר שאין מה להסביר. יש רק לספר.

דר' גוטרמן: במאמר בביטאון "מזכר", פרי עטו של ד"ר משה שנר, הוא כותב שהעולם היהודי הוא עולם הנסתר במידה רבה מעיני הדורות הצעירים בישראל. לתודעתם של בני הדור השני והשלישי, הוא לא הגיע ויש יש לחשוף אותו בפניהם. יש ללמוד ולהכיר מי היה העם היהודי לפני השואה. ומכאן עולה שאלה חדשה - האם לא צריך לשקול במסגרת הנחלת מורשת זיכרון השואה לדורות הבאים את לימוד והכרת העולם היהודי כפי שהיה לפני השואה.

=========================================================

פאנל שני: "בין עבר לעתיד – תפקידו של החינוך במורשת זיכרון השואה"

מנחה: לילי הבר

משתתפים: אריה ברנע, מחנך, מנהל וחוקר שואה, בן לניצולי שואה. ב-1986 הקים את "לפיד – התנועה להנחלת לקחי השואה", שעסקה עד 1994 בהסברה וחינוך בקשר למשמעות השואה עבור החברה הישראלית. בעשור האחרון מנהל בית הספר התיכון האזורי בבאר טוביה. ב-2004 נבחר ע"י עיתון "הארץ" כאחד מ-50 אנשי החינוך המשפיעים בישראל. מאז שנת 2007 הוא עומד בראש ארגון "עמך" לרווחתם הנפשית והחברתית של ניצולי השואה, ובראש ועדת החינוך של מרכז רבין.

מרדכי רוזנר, בן ללאה ומנשה רוזנר, ילידי טרנסילבניה, שניהם משארית הפליטה שעלו לארץ ב-1946. היה מנהל "מליץ – המכונים לחינוך יהודי", וב-15 השנים האחרונות עובד במשרד החינוך. בתפקידו האחרון משמש כמנהל האגף לפיתוח מקצועי של עובדי הוראה, וסגן מנהל מִינהל  עובדי ההוראה במשרד החינוך. בעל תואר ראשון מאוניברסיטת בר אילן בפסיכולוגיה וחינוך, ותואר שני בחינוך מהאוניברסיטה העברית.ד"ר גילה מצליח-ליברמן, פסיכולוגית בכירה, מנהלת את השירות הפסיכולוגי החינוכי באזור. חברה בוועדה המייעצת של משרד החינוך להוראת השואה. מרצה וחוקרת בתחום הוראת השואה מגיל הצעיר. הפוסט-דוקטורט שלה בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה עוסק בחקר הגורמים המקדמים והמעכבים בקרב אנשי חינוך באשר לתיווך נושא השואה בגילאים הצעירים.

ד"ר אייל קמינקא, מנהל בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, ראש קתדרת "לילי ספרא להוראת השואה". משנת 2006 ועד אמצע 2013 שימש כמנכ"ל משותף למרכז לחשיבה פורצת דרך, ולפני כן עמד בראש הרשות לקידום תעסוקה, השכלה וקהילה (מיזם של ג'וינט ישראל וממשלת ישראל).

לילי הבר, ילידת קרקוב, פולין. הוריה אשר שבו מהמחנות נפגשו בקרקוב והחליטו להקים משפחה ולעלות לישראל. לאחר עבודה בתחום הפרסום ויחסי ציבור, ובתחום מערכות מידע, החלה בפעילות התנדבות להנצחת מורשת יהודי פולין ולטובתם של ניצולי השואה. כיום, משמשת כיו"ר התאחדות יוצאי פולין בישראל, יו"ר ארגון יוצאי קרקוב בישראל, יו"ר עמותת "עופות החול", חברת ועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה, מזכירת עמותת בריאות הנפש ישראל-פולין, חברה בחבר הנאמנים של המרכז האוניברסיטאי באריאל וחברת ועדת התכנון של מוזיאון ע"ש שינדלר בקרקוב פולין.

===========================================================



לילי הבר: אני מבקשת להתחיל במספר שורות מדבריה של ניצולת שואה רות בונדי שהתפרסמו ביום הזיכרון לשואה בשנת 2013. בין היתר היא כתבה כך: "לכבוד נגידי השואה. אינני מעיזה לדבר בשם המתים, ובשם השורדים אני לא מוסמכת לדבר. אכתוב רק בשמי, בוגרת אושוויץ. חדלו להשתמש בשואה לצרכים פוליטיים, ובעיקר חדלו ממה שמכונה מצעדי החיים. עצם השם מקומם. על אדמה ספוגת מוות אין מקום למצעדים. עליה מותר רק לדרוך בענווה, ללא הפגנתיות, ללא נפנוף דגלי הלאום. הייתי גם מציעה שתחדלו לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין כדי לחזק בהם את תחושת הזהות הציונית והנכונות הקרבית. זו תעודת עניות למדינה שחייבת להסיע את בני הנוער שלה למחנות מוות כדי להגביר את אהבתם למולדת. חייבים להתמודד עם העבר, אך קודם כל חייבים לדאוג לעתיד. לאומנות יהירה, חוסר סובלנות לאחר ולשונה, אלימות במסווה של פטריוטיוּת, אטימוּת למצוקת מבקשי מקלט, שנאה לערבים וחינוך לעליונות אינם מבשרים את הטמעת משמעות ההשמדה, שהרוע והאכזריות לא פוסחים גם על עם בעל תרבות מפותח מבחינה מדעית וכלכלית ככל שיהיה".

ובמעבר חד מהדברים שיוצאים מליבה של ניצולת השואה לכאן ועכשיו. לפני כשנתיים השיק הרב שי פירון, שהיה אז שר החינוך, פרויקט שכותרתו "האחר הוא אני". הרציונל של הפרויקט, לדברי מנכ"לית משרד החינוך, היה ש"הפרויקט מציב בקדמת הבמה ערכים אוניברסאליים, הומניסטיים, דמוקרטיים ויהודיים, המבטאים את כבוד האדם, שוויון, צדק, סובלנות, קבלת האחר, הכלה וחמלה, דמוקרטיה, זהות ושייכות. תפקידה של מערכת החינוך ליצור הזדמנויות ללימוד האחר, להרחיב את אופקי השיח עמו ולזמן עבור הקהילה והיחידים מפגש משמעותי אתו".

לא עברו אפילו 24 חודשים, ושר החינוך הנוכחי נפתלי בנט הודיע כי הוא אינו מאמין שהאחר הוא אני, ובישיבת ועדת החינוך הסביר כי "האחר הוא לא אני. כל אחד הוא שונה" - ומיד ביטל את תכניתו של קודמו בתפקיד. ועוד הוסיף ואמר, "אני לא מאמין בטשטוש זהויות, אני מאמין בהעצמת הזהויות. הערכים הם מעל לכל. כל ילד במדינה צריך להכיר את המורשת שממנה הוא בא. ילד יהודי צריך לדעת מיהם אברהם, יצחק ויעקב, כל ילד מוסלמי צריך להכיר את המורשת התרבותית שלו, וכל ילד דרוזי את המורשת שלו. רק כך, כשיש לך זהות חזקה, אתה בשל לקבל את האחר. אנחנו נקבל את האחר למרות שהוא אחר". ואני שואלת, אם שרי החינוך אינם יכולים להחליט מה נכון ומה ראוי – כיצד ידעו זאת המורים, המחנכים, ובעיקר התלמידים?

אריה ברנע: אני מבקש להתייחס לכותרת הפאנל ולומר עליה - לא זו השאלה. ודאי שחשוב לחבר בין החינוך לבין שימור זכר השואה, אבל אני חושב שהכיוון של השאלה צריך להיות הפוך. החינוך בעיניי איננו המכשיר לשימור זכר השואה, אלא שימור זכר השואה הוא מכשיר לחינוך. שאלת השאלות איננה כמה עובדות ידעו הנינים שלנו. כל עוד הנינים שלנו יהיו יהודים טובים ואזרחים טובים במדינת ישראל ובני אדם אנושיים והגונים - זה מה שאני מחפש אצלם. גם אצל עצמי, גם אצל בניי, גם אצל תלמידיי. אצל כולנו.

העתיד שלנו לא ייגמר על-פי מניין השנים הפרטי של מישהו. ואנחנו מעוניינים בשאלה איך ייראה העם היהודי, איך תיראה מדינת ישראל ואיך ייראה העולם שאנחנו חיים בו. כאשר אנחנו, שעוסקים בחינוך, מוסרים מסר לאדם צעיר, אנחנו רוצים שאת המסרים שלנו הוא לא רק יפנים ויחיה על פיהם, אם יבחר בהם באמת – אלא שינחיל אותם לדור הצעיר הבא. ובעצם, המבחן האמיתי יתחיל כאשר אנחנו כבר לא נהיה. איך המסרים יעברו מדור לדור, כפי שהעם היהודי הצליח לעשות יותר מעמים אחרים כמעט 4000 שנה. מיומנות יש לנו. אך צריך גם שנדאג לעשות את זה גם בקשר לפרשת השואה ולמשמעותה.

ב-1949 פסק בג"צ שכל חוקי המדינה ניתנים לפירוש ויש לפרש אותם לפי מגילת העצמאות, חזון מדינת ישראל. שם נמצאים הערכים. מי שאיננו מאמין בהם - שלא יחנך בשם מדינת ישראל, ומי שמאמין ויודע לחנך - יחנך. יש לנו הזדמנות ללמוד מניצולי השואה, הזדמנות שמקורה ברוע, בסבל ובמוות לצערנו הרב. אנחנו משתדלים לקרב את הצעירים דרך פרשת השואה לזהות היהודית שלהם. הזהות היהודית לא מתחילה בהיטלר. הזהות היהודית מתחילה באברהם אבינו, והשואה היא פרק. פרק משמעותי וכבד, אבל לא זה המקור. ההיסטוריה הזאת לא התחילה ברצח. היא התחילה בחיים. אני רוצה שהתלמיד שלי, לאחר שפגש באופן חינוכי את פרשת השואה לאורך השנים – ירגיש מחובר יותר לעם היהודי מכפי שהיה קודם. זו מטרה אחת.

המטרה השנייה - אני רוצה שכאשר הוא מביט על דגל ישראל ירגיש אחרת מאשר הרגיש לפני שפגש את פרשת השואה. שירגיש שאי אפשר לתקן את מה שקרה, אבל שהמשמעות העמוקה של מדינת ישראל שונה מהמשמעות של מדינות אחרות בזה שהצלחנו לשרוד כנגד כל החוקים. ולא רק לשרוד, אלא לקום על רגלינו ולהיות שייכים למשפחת העמים, כפי שכתוב במגילת העצמאות. בשביל אחרים זה טבעי - בשבילנו זה נס. אנחנו נגן על העם היהודי. ולא יקרה אף פעם מה שקרה כי מדינת ישראל תדאג שזה לא יקרה. אני רוצה שהלב של כל אדם צעיר מבית הספר שלי או מכל בתי הספר, יהיה מחובר למסרים האלה. זה קשור גם לשירות שלו בצה"ל, אבל גם לכל אורך חייו.

המטרה השלישית - הייתי רוצה שאותו תלמיד ואותה תלמידה יפגשו את פרשת השואה וכתוצאה מהמפגש הזה יהיו אנשים מוסריים ואנושיים יותר. יביטו על כל אדם, על האחר, בכל העולם, אם הוא שחור או לבן או משבצות, וירגישו שבאופן בסיסי מאוד שהוא כמותם. אם את זה לא נשיג, לא רק שלא נגמור את מלאכתנו החינוכית בקשר לשואה, אלא אני אפילו מעז לומר, לא ירדנו לשורש כוונתו של אברהם אבינו.

כאשר אברהם ראה את עיר הגויים הפושעת סדום, העומדת להיחרב, ביקש מהקדוש ברוך הוא "האף תספה צדיק עם רשע"? בלי שואה. מפני שזו יהדות, מפני שהוא אבי העם היהודי. אם עם אחר מאמץ את זה לעצמו או לא מאמץ, אינני יודע. יש כאלה שכן, יש כאלה שפחות. אנחנו, זה חלק מהזהות שלנו, ואחרי השואה קל וחומר. יהודי וערבי ויפני, בני אדם המה. וזה היחס שנחנך את הילדים לתת להם. מבלי להיות חלשים, ולא לוותר על הקיום הפיזי והריבוני שלנו, זה מובן מאליו.

אני מבקש להשיב על שני החלקים האחרונים של השאלה שהוצגה בכותרת הדיון. באשר למסעות לפולין - הייתי רוצה שיימשכו. אבל המבחן יהיה כמובן כאשר היוזמה תצטרך להיות כל-כולה של האנשים שלא היו שם. של אנשים שהם היום תלמידים שלנו ויהיו מורים בעוד 10 ו-20 שנה. המשך המסעות כשלעצמו הוא לא מטרה. זו שיטה. זה מרכיב בתהליך חינוכי. אי אפשר לחנך בשבעה או שמונה ימים, וגם כאשר מישהו יאמר לי מה התרומה שהוא מצפה לה מהמסע לפולין. שאלת היסוד היא: איך זה מתחבר לערכים שלנו, איך הילדים שחוזרים משם חווים חוויה שקשורה לזהות היהודית שלהם, לנאמנותם למדינת ישראל ולערכים האנושיים.

והערה אחרונה: אנחנו שואלים את עצמנו האם יזכרו את השואה כפי שזוכרים אותה היום גם בעוד 30 או 100 שנה, כשלא יהיה מי שיספר "איך אני חוויתי את השואה", ואפילו  כשלא יהיה מי שיספר "איך הוריי חוו את השואה". אני חושב ששתי פעולות צריכות להיות המרכז. האחת שנעשית היא תיעוד הניצולים. הלוואי שנצליח להביא לכך ששום סיפור לא ילך לאיבוד, כדי שפניו של האדם שכבר איננו, תהיינה ניבטות דרך מסך המחשב או הפטנט החדש שימציאו בעוד 30 שנה. והאחרת היא לשאול בכל דור ודור, בכל רגע ורגע, האם הזיכרון הזה נוגע לי. האם לי יש מה ללמוד ממנו לגבי ההתנהגות שלי, הערכים שלי, המחויבות שלי. השאלה הזאת תעמוד בתוקף גם בדורות הבאים.

ד"ר גילה מצליח-ליברמן: אנחנו זוכרים את ההכרזה של משרד החינוך שנושא השואה יחבוק את טווח הגילאים מגן חובה ועד י"ב. אני מרצה לא מעט בפני גננות ומורים. מה שאני עושה לעתים מזומנות הוא לבקש מהמשתתפים לענות על שאלה אחת או שתיים, ואני רוצה לשתף אתכם בתשובות שקיבלתי בתקופה האחרונה. ביקשתי מקבוצות שונות של גננות להשיב על שתי שאלות: האחת - אלו מסרים את סבורה שחשוב להעביר לילדים בגיל הצעיר כשמציגים בפניהם את נושא השואה, והשנייה - באילו מושגים או מסרים דנת עם הילדים כשעסקת בנושא השואה. רציתי לראות האם יש הלימה בין מה שכתוב בחוזר המנכ"ל שדן בתוכנית הלימודית "בשבילי הזיכרון" לבין מה שאומרות הגננות.

יש לנו את החשוב - במה חשוב לעסוק, ואת המצוי - מה עשיתי בפועל. מסתבר, כי 30 אחוז מהגננות בחרו שלא לעסוק בנושא ביום השואה כלל. 41 אחוז מבניהן, שטיפלו בנושא, מקדישות הרבה מאוד זמן לספר את ההיסטוריה, את העובדות. האם זה טוב או רע? אשאיר את השאלה הזאת פתוחה, אבל אומר רק כי יש עדויות מאוד מאוד קשות, שהן לא בהלימה לרמת ההבנה ולרמה הפסיכולוגית של הילדים הצעירים. יש פה איזושהי התכנסות לאזור הנוחות – קל יותר לספר אירועים כפי שהם היו, אבל אנחנו יודעים שלא תמיד הבחירה נעשית ביד מאומנת. יש סיפורים על גננת שהקרינה לילדים את הסרט רשימת שינדלר ויש עוד סיפורים מאוד קשים אחרים. ולכן כדאי שנחשוב מה קורה כשמספרים את עובדות השואה. כששואלים את הגננות איזה ערכים חשובים יש לדעתן להפיק מאירועי השואה יש התייחסות לערכי הדמוקרטיה, רגישות אנושית, ומחויבות למאבק בגזענות. אבל כשבודקים מה מכל אלה אכן עשו הגננות התוצאות הן: אפס בנושא הגזענות, אפס בטיפוח רגישות אנושית ורק שתי גננות (3.7%) עסקו בחיזוק ערכי הדמוקרטיה והסובלנות והשאיפה לכונן חברת מופת.

אנחנו לא יכולים להישאר רק עם הטראומה. אנחנו לא יכולים להשאיר את השיח עם הילדים רק בדיכאון, במוות, בהרג, בחוסר האונים, באבל. זה לא תהליך בריא נפשית. אנחנו צריכים לאפשר איזשהו סולם של ערכים הומאניים ואוניברסאליים שיאפשר להם לצאת מתוך החוויה הזאת של חוסר האונים למקומות שבהם אפשר לחשוב אחרת. ומכיוון שנאה דורש – נאה מקיים, שקדתי משך שבע שנים על פרויקט שהוביל לכתיבת ספר לילדים צעירים "חיבוק של אהבה".

הספר מנגיש את הנושא לא בפן הטראומטי, אלא מאפשר דיאלוג מאוד מכוון לדיון בערכים הומאניים-אוניברסאליים שיביאו לכינון חברה טובה יותר. אם תשאלו אותי האם נכון לעשות את זה כבר בגילאים הצעירים - התשובה היא כן, עם סימן קריאה ענק. כל הדיון סביב ערכים הומאניים ואוניברסאליים הוא רגשי, וילדים צעירים מאוד מוכנים לדיון הזה. אחרי שכתבתי את הספר חשבתי שיהיה נכון לחבר גם איזשהו ספר "הוראות  הפעלה". כיצד להשתמש בו, ואיך לעשות את זה נכון. ב"מדריך למספר" יש את הרציונל הפסיכולוגי והצעות איך להנגיש את הנושא. למשל בעזרת פעילויות שיוצאות מאיזשהו אירוע שהיה בסיפור למחוזות אחרים, שהדיון בהם הוא סביב ערכים הומאניים ואוניברסאליים על "האחר הוא אני" או "דומים ושונים". אלו המחוזות שאנחנו צריכים להגיע אליהם. השיח צריך להיות לא על טראומה, דיכאון וחוסר האונים, אלא על חיזוק משאבי הנפש הפנימיים של הילד. לשם אנחנו צריכים לכוון, זאת האג'נדה שאליה אני מובילה את הדברים.

מוטי רוזנר: אני מרגיש בעל זכות לשבת באולם שיש בו כל כך הרבה אנשים שבעיניי, עד עצם היום הזה, הם חידה אחת גדולה. גם על ההורים שלי הסתכלתי כך. איך ממשיכים אחרי השואה, איך זה יכול להיות שאנשים שעברו את מה שעברו, שאיבדו את מה שאיבדו, שחוו את מה שחוו, מסוגלים היום לגדל אותי ושכמותי, עם כל כך הרבה אהבה וחום. זאת חידה. כל מילה שנוגעת בנושא השואה היא מילה טעונה. כמעט כל דבר שאומר יש למישהו מה לומר עליו. זה לגיטימי ומבורך לחלוטין, ואנחנו מזמינים את זה בחינוך.

אני לא משתמש במונחים "ניצולי השואה" וגם לא ב"שורדי השואה". אני משתמש בביטוי "שארית הפליטה". שאלתי את הוריי בצעירותי הרבה מאוד שאלות. אני לא זוכר את כולן. שתי שאלות אני זוכר במדויק. השאלה הראשונה - איפה היה אלוהים בשואה? התשובה הייתה: "אלוהים נשרף". וכששאלתי "איך אתה אומר לי דבר כזה?" ענה: "אני ראיתי. במו עיניי ראיתי את העשן שיוצא מהארובות וראיתי שהוא נשרף". השאלה שנייה הייתה - ספר לי מה היה. אני רוצה ללמוד איך חייתם, מה עשיתם, והתשובה, גם של אבא וגם של אמא הייתה אותה תשובה: "אל תשאל. זה לא נוגע לך. תראה איפה אתה חי, תראה כמה טוב לך פה. מה זה מעניין אותך?". כשהתעקשתי אמרו: "אתה יודע מה? לעולם לא תבין". כמתבגר התשובה מאוד פגעה בי. הייתי בחור חכם, נבון, מבין. מה זה אני לא אבין? תספרו ואני אבין, מה הבעיה?

אם לא ניתן להבין דבר מהאירוע האיום והנורא הזה שבו השמידו שליש מבני עמנו, מיליון וחצי ילדים, אז בואו נשאל את עצמנו מה אנחנו חושבים שניתן ללמוד וללמד מממנו. כל מי שעסק בחינוך יודע היטב שזו מלאכת מחשבת מורכבת מאין כמותה. אני תמיד מקנא באותם אנשים שיש להם תשובות מאוד ברורות. הם יודעים מה להגיד, העולם שלהם שחור או לבן, אין להם התלבטות, הם ישנים בלילה טוב. אבל מעשה החינוך הוא מעשה מרכבה. והוא טומן בחובו דיאלוג או שיח סוקרטי. אם אתה עוסק בחינוך אתה אינך פטור מהמון המון שאלות בנושא הכי טעון, הכי ערכי, הכי רגשי, הכי פוליטי, הכי ציבורי, הכי מוסרי שקיים בזהות הישראלית-יהודית - הלא היא השואה. כשאתה עומד מול 40 ילדים בכל הגילאים אתה צריך לשאול את עצמך מה אני רוצה ללמד, מה אני רוצה שהם יזכרו, איזו חוויה אני רוצה לצרוב בהם ומה הם יספרו לבאים בתור. והשאלות מתחילות בדברים הכי טריוויאליים שיש.

כשאנחנו מדברים על השואה על מה אנחנו מדברים? כאיש חינוך מעניין אותי לשאול את תלמידיי "כשאתם עוצמים את עינכם ושומעים את המילה שואה, איזו תמונה מצטיירת בראשכם. בסופו של דבר זאת השאלה בחינוך - איזו תמונה אנחנו גורמים לילד לראות, לחוש, לשמוע, כשאנחנו משמיעים לו מילה אחת. כי התמונה הזאת משקפת עשרות תמונות שנמצאות אחריה. אחרי התמונה האחת הזאת. ולתמונה הראשונה הזאת יש חשיבוּת מאוד גדולה, ומדובר בשדה מוקשים שלא פורק מאז ועד היום, ואינני יודע מי הולך לפרק אותו בהמשך. כל מקום שאתה נוגע בו יש מי שלא מסכים אתך. שמבין או מפרש אותו אחרת. זה שדה מוקשים שלא ניתן לצאת ממנו בחיים. בוודאי שלא בישראל של היום.

ברור שמבחינה חינוכית צריך לעשות הבחנה גילאית, וצריך לעסוק הרבה מאוד בפסיכו-פדגוגיה. צריך להשתמש באמצעי המחשה ראויים ונסבלים ולקשור אותם ללמידה משמעותית תוך שיתוף הילדים. לא רק לספר להם. אני רוצה להדגים חלק מהמתחים הצפים ועולים בהוראת השואה. כשמכינים שיעור בנושא הוראת השואה ראו כמה שיקול דעת צריך להכניס לפני שכותבים את המילה הראשונה. יש מתחים, יש רצפים, אין או-או, וכל מורה צריך לממקם את עצמו על הרצף. הנה הרצפים, ותחשבו אתם איפה אתם ממוקמים מ-1 עד 10. האם כשאנחנו עוסקים בהוראת השואה אנחנו עוסקים בנושא הזיכרון או בנושא ההיסטורי? האם בטקסים ואמוציות, או שבידע, מחקר וקוגניציה? האם אנחנו עוסקים בלקח –במסרים המפורשים, או שאנחנו עוסקים במשמעות – שזו הפרשנות הפתוחה. האם אנחנו עוסקים במסגרת לימוד נפרדת, שואה כשואה, או שואה בתוך לימודי היסטוריה? האם זה סיפור בנתונים כלליים או קולו של היחיד? האם נלמד שהעולם כולו נגדנו, או שבעלות הברית ניצחו את הרייך? ומה עם הצמד - חייבים כוח כדי לשרוד, ומנגד חייבים רגישות למיעוטים. ובכך לא הסתיימו השאלות. האם ללמד את השואה כאירוע חד-פעמי, או למקם אותה בין אירועים דומים על-פי דירוג כלשהו. ולאיזה צורך? האם ואיך ללמד את גבורת הלוחמים והפרטיזנים מול עמידת היהודים בחיי הגטו - קידוש החיים או קדושת החיים? האם ללמד מגיל גן חובה, מגילאים מבוגרים יותר? האם דרך אסכולות גרמנוצנטריות או יודאוצנטריות? האם נעסוק ב'חורבן וגאולה' או מ'שואה לתקומה'? וכמובן, האם מדובר בייחודיות מול אוניברסליזם. כשמתכננים שיעור שכזה, כל אחד צריך לשאול את עצמו - איפה אתה בכל הסיפור הזה.

עכשיו תכינו לכם את שיעורי הבית שלכם. אתם תכתבו את השיעור הראשון בהיסטוריה. אתם בשדה מוקשים. ולמה? משתי סיבות: קיבלנו היום את ביטאון "מזכר" שעסק באלף שנות תרבות יהודית שהוכחדה בשואה. כשעוסקים בנושא השואה צריך להתייחס גם למה שקרה לפניה, לפחות בין שתי מלחמות העולם. יש פרק אחד זנוח לחלוטין, שבעיניי הוא אחד הפרקים ההרואיים ביותר בתולדות העם היהודי - השנים שבין 1945 ו-1948, כאשר באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה מצטופפת שארית הפלטה, כ-250 אלף איש. ואז כמובן נשאלת השאלה איך לוקחים ייסורים שכאלו והופכים אותם להתחדשות? איך לוקחים ייאוש והופכים אותו לתקווה? איך עוזבים שנאה וצורך בנקמה ומתחתנים ומקימים משפחות? זה לא יאמן.

 יש ספר שכתב רבי ומורי ד"ר זאב מנקוביץ' ז"ל. הוא נקרא "בין זכרון לתקווה". שילמד כל נער ישראלי, כל נער יהודי; כל אדם באשר הוא אדם שמבקש לשמור על צלם אנוש צריך לקרוא אותו וללמוד ממנו. בארץ ובחוץ לארץ. זה פרק שכמעט לא עוסקים בו. אצלנו מלמדים שהמלחמה הסתיימה, החבר'ה השתחררו, וזהו פחות או יותר; זה נשאר שם. אני לא חושב שמשהו השתנה או ישתנה כתוצאה מזה ששארית הפליטה הולכת ופוחתת. החינוך צריך לעסוק בזה בוודאות. אבל יש לחינוך בעיה קשה מאוד. החברה עוד לא החליטה מה היא רוצה. החברה עצמה בישראל עוד לא גיבשה את ההגדה שאותה תוכל לקרוא כל משפחה ומשפחה כמו שקוראים את ההגדה של פסח, מפני שכל אחד רואה ומבין את זה אחרת. זה רוצה להדגיש ערך אחד, וזה ערך אחר. ואת זה למדתי גם מיוסף חיים ירושלמי בספרו "זכור" ו"אמנות הזיכרון" של פרנסיס יס. שניהם גרסו - אם תרפא את החברה, תרפא את הזיכרון. וכל עוד שאנחנו לא חברה שהתרפאה במובן הזה, אלא חברה שעוסקת בשואה  להרבה מאוד צרכים שהם לא תמיד הדבר עצמו – עוד לא התרפאנו. ולכן אין לנו יכולת כעת לעסוק יותר מדי לעומק בזיכרון.

ודבר אחרון - יש הבדל בין היסטוריה לבין זיכרון. אין להחליף ביניהם. היסטוריה היא דבר כתוב, היא להיסטוריונים. זיכרון הוא אורגן חי וספונטני, חלק מן ההרגל היומיומי. במערכת החינוך אנחנו עוסקים בשני הדברים, ולכן לא פלא שהגננות שמחות לפעמים להתעסק רק בעובדות ולספר את הסיפור. זה הכי קל, זה פוטר אותן מהרבה מאוד דברים אחרים. כי גם הן לא יודעות מה לעשות עם זה כל כך. ותמיד צריך לזכור שהחינוך מתחיל בבית, בחברה, בערוצי הטלוויזיה, בעיתונות ובמדיה הדיגיטלית. שם מתחיל החינוך. אל תפילו על מערכת החינוך את הכול. יחד עם זאת אומר כי צריך לשים הרבה יותר דגש על נושא הכשרת המורים והגננות ללמד את הנושא, מפני שבסיכומו של דבר מי שעומד מול הילדים בכיתה, מי שמעצב את טקסי הזיכרון בבית הספר- אלו הם צוותי ההוראה והגננות. ואותם צריך להכשיר ככל שניתן, עם מי כל שצריך. עם שארית הפליטה, עם פילוסופים, עם פסיכולוגים ועם סוציולוגים. לא ייתכן שבמדינת ישראל יש מוסדות להכשרת הוראה שנותנים תעודת הוראה שבהם לא נלמדת בהן אפילו שעה אחת בנושא הוראת השואה. זה לא עולה על הדעת.

ד"ר אייל קמינקא: אני אתחיל במילותיו של המשורר מאיר ויזלטיר מהשיר 'מילים'. "מה הייתה המילה שואה שנתיים לפני השואה? היא הייתה מילה לרעש גדול. משהו עם המולה" והוא מסיים במילים "שנתיים לפני החורבן לא קראו לחורבן חורבן, ושנתיים לפני השואה לא היה לה שם". ואנחנו מנסים לחשוב כיצד תיקרא השואה בעוד 20-30, 200-500 שנה. שנתיים לפני השואה לא היה לה שם, ואנחנו חלק משרשרת שבו זמנית אחראית ולא אחראית על איך היא תיקרא בעתיד. מוטי רוזנר אמר שזה "שדה מוקשים שצריך לפרק ועד עכשיו לא פורק", אבל אני חולק עליו. אני חושב שאנחנו מפרקים את המוקשים, ועושים זאת בצורה מאוד מאוד זהירה. ברגע שאתה בעסקי חינוך אתה עוסק בפירוק מוקשים, כי חינוך עוסק כל הזמן בדילמות מוסריות, בשאלה איך אתה מעביר סיפור. איזה משמעויות אתה מקנה לו. ההכרה השנייה היא שזה לעולם יימשך כך גם בחברת מופת, תהיה אשר תהיה. גם באותה חברת מופת יהיו הרבה מאוד מוקשים, ואנחנו נמשיך לעסוק כל הזמן בפירוק, הרכבה ותיווך. המלאכה לעולם לא תסתיים. ולכן אני לא ירא מלעסוק בנושא המאוד מאוד מורכב הזה. ההיפך הוא הנכון. כל האנשים כאן נטלו על כתפיהם את האחריות, ואנחנו עושים זאת תוך צניעות ושמירה על פרופורציה, כי אנחנו חלק מתוך פאזל מאוד מורכב ומאוד גדול. ובכל זאת נטלנו על עצמנו להיות חלק מהפאזל החינוכי, מאלה שמעבירים הלאה את הסיפור ומקנים לו משמעויות.

אנחנו בבית הספר ללימודי ביד ושם בבית פחות מדברים על לקחים, בין השאר בגלל המורכבויות שעלו כאן, אבל אנחנו כן משתדלים לדבר במושגים של משמעויות. מנסים לתת עוגנים של ידע, עוגני חשיבה, עוגני שאלות שאנחנו מציעים לשאול. אנחנו מנסים להביא את המשתתפים בלימודים אצלנו, בין אם הם ילדים קטנים ובין אם הם מבוגרים, בין אם מהארץ ובין אם מחו"ל, לכלל חשיבה ודיאלוג עם האירוע הגדול הזה. ועכשיו, כל אחד ממקומו הוא, יפיק לקחים וייצור את המשמעויות. אנחנו מנסים לעזור להם להתמודד. יש אנשים שרוצים להשתמש בשואה בצורה מאוד פונקציונאלית, יש כאלה שרוצים להעמיק את האמונה האלוהית דרך השואה ויש כאלה שרוצים להרחיק את האמונה האלוהית. יש כאלה שרוצים להגביר את דרכי המוסר האוניברסאלי ויש כאלה שרוצים דווקא להדגיש את ערכי הציונות והנאמנות לארץ. כל אלה - חלקם סותרים, חלקם לא, אבל הם באים בדרך-כלל עם סימני קריאה ועם עוצמות רגש. וכך גם עם הרציונל - כל אחד עם הרציונל שלו. אני חושב שהתפקיד החינוכי שלנו, ואנחנו משתדלים לעשות אותו כאמור בזהירות רבה, הוא לאפשר לכל אחד ממקומו להתמודד מתוך ידע, להפגיש בין הקוגניציה לאמוציה ולעשות את זה בהתאמה הגילאית הראויה. אנחנו עוסקים בזה הרבה מאוד גם בארץ וגם בחו"ל. אנחנו יודעים לגעת באמות המוסר, הדמוקרטיה, קבלת האחר, הסובלנות, והרגישות, להנגיש ולתווך אותם למי שמגיע אלינו.

הכלים שאנחנו משתמשים בהם צריכים להתעדכן כל הזמן. אנחנו מכניסים את הכלים האינטרנטיים והכלים התקשוביים לתוך מערך החינוך שלנו, כדי ללמוד על השואה וממנה אפשר ולהעביר את הסיפור ברשתות חברתיות, בפייסבוק ובטוויטר. יש כאן לכאורה זילות גדולה וסכנת השטחה, אך אם לא נשתמש בכלים אלה אנחנו עלולים להיות לא רלוונטיים לשכבה הולכת וגדלה של הדור הצעיר. אני מבקש לתת איזשהו טעם למפגש שיש בין הדברים הגדולים, בין האמירות החזוניות והפילוסופיות, בין השאלה איזה שם יהיה לשואה בהמשך הדורות, לבין פרקטיקה חינוכית ההולכת צעד צעד, משנה לשנה. לנסות להיות עוד חוליה בשרשרת של השארת תחום השואה כנושא רלוונטי, להגות בו, ללמוד אותו, ללמוד ממנו ולהפיק משמעוות גם אישית וגם חברתית.

אסיים בדברים של אלי ויזל שאמר כשביקר ב-2005 במוזיאון יד ושם: "מה עלינו לעשות, לבכות? לא. אנחנו לא מנסים לספר את הסיפור כדי לגרום לאנשים לבכות. אם החלטנו לספר את הסיפור, זה מפני שרצינו שהעולם יהיה טוב יותר. בסיפוריו של קפקא יש דבר מפחיד – השליח העביר את המסר ודבר לא השתנה. מה התפקיד שלנו? עלינו להיות שליחי השליחים". יש שכבה גדולה של אנשים, בוודאי שביד ושם, במשרד החינוך ובמקומות אחרים, שלקחו על עצמם את הנטל להיות שליחי השליחים. זה לא רק בשביל האחר, זה בשביל עצמנו. גם כפרטים וגם כחברה.

===========================================================

 פאנל שלישי: הדרכים המובילות לזיכרון

מנחה ד"ר נעמה שיק, יד ושם

 

משתתפים: ד"ר נעמה שיק, בת לניצולי השואה חוה וזאב. אביה היה משורר עברי שיצירתו עוסקת בשואה, ממייסדי קיבוץ להבות חביבה. חוקרת מ ביד ושם המתמחה בחקר נשים בשואה, מרצה ומנהלת מחלקת תקשוב בביה"ס המרכזי להוראת השואה ביד ושם, חוקרת המתמחה בחקר נשים בשואה.

הרב שי פירון, לשעבר שר החינוך, איש חינוך ותיק ורב פעלים, הדריך תלמידים במסעות לפולין, הוא שימש גם עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, בתחום זכויות האזרח.

הרב בני לאו, רב קהילת הרמב"ן בירושלים וראש מיזם "תנ"ך ביחד" ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. החל משנת 1998 ועד לשנת 2012 לימד לאו בבית מורשה בירושלים, וכיהן כראש בית המדרש, לצדו של הרב ד"ר יהודה ברנדס. בשנת 2000 הקים את בית המדרש לנשים בבית מורשה ועמד בראשו במשך חמש שנים. בשנת 2005 הקים את בית המדרש לצדק חברתי בשיתוף עם ארגון "במעגלי צדק" אשר היה מבין מייסדיו מתוך מגמה להכניס לשיח התורני סוגיות מתחומי החברה בישראל.

נאוה סמל, סופרת ומחזאית ילידת יפו. יצירותיה עוסקות במשפחה הישראלית בצל העבר והן תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים בינלאומיים. "כובע הזכוכית" היה ספר הפרוזה הישראלי הראשון שעסק בנושא של הדור השני. הרומן "צחוק של עכברוש" עוסק בהעברת זיכרון בין הדורות. הרומן "ראש עקום" עוסק בהצלת מוזיקאי יהודי באיטליה תחת הכיבוש הנאצי. ספרה האחרון "מזמור לתנ"ך" ראה אור לאחרונה. חברת הועד המנהל של "משואה", המכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק, וכיהנה גם בהנהלת קרן הרווחה לניצולי השואה, ובמועצה הציבורית של יד ושם.

פרופסור מיכל גוברין, סופרת, משוררת ובימאית תיאטרון. ילידת ת"א, בת לאב איש העלייה השלישית ולאם ניצולת השואה. כתבה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת פריז בתחום התיאטרון והפולחן. פרסמה 11 ספרי פרוזה, שירה והגות שזכו בפרסים רבים בארץ ובחו"ל ו נבחרה על ידי "סלון הספרים בפריז" לאחת משלושים הסופרים שהותירו חותם על ספרות העולם. במכון ון ליר עמדה משנת 2012 ועד 2015 בראש קבוצת המחקר הרב-תחומית "העברת זיכרון ובדיון", שעסקה במהות זיכרון השואה בעידן שאין בו עוד ניצולים חיים וכן ערכה ימי עיון וכתבה טיוטת "הגדה" להתכנסות ליום השואה.

ד"ר ליאת שטייר-לבני, מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללה האקדמית ספיר, מנחה ומרכזת קורסים בקולנוע ובתרבות ישראליים באוניברסיטה הפתוחה. עוסקת במחקריה בזיכרון קולקטיבי, מיתוסים בהיסטוריה ובקולנוע הישראליים, ובייצוג השואה וניצולי השואה בתרבות הישראלית. ספרה הראשון "שתי פנים במראה" עוסק בייצוג השואה וניצולי השואה בקולנוע הישראלי בין השנים 45' ל-2005.

                    ==========================================================

ד"ר נעמה שיק: ראיתי עם בני בן ה-16, את "להציל את טוראי ראיין". לאחר מכן שאל אותי: למה שלחו חוליה שלמה של חיילים שחלקם נהרגו, בשביל להציל חיל אחד. ואז, כששאלתי אותו מה הוא חושב ענה תשובה מעניינת: "כדי שיהיה מי שיזכור". שאלתי" שיהיה מי שיזכור מה? בתשובה אמר שני דברים: שיהיה מי שיזכור שהיו פעם שלושה אחים בשם ראיין, ושיהיה מי שיזכור את האירוע. נשאלת השאלה - אם אנחנו לא יכולים להבין אירוע עד הסוף, האם אנחנו יכולים לזכור אותו. ואם לזכור אותו, איך לזכור, ובמה נבדל הזיכרון מההיסטוריה.

שלושת בעליה של המשוררת אנה אחמטובה היו בגולגים, או נרצחו. גם בנה גומילוב היה בגולאג. בתקופה זו היא כותבת ספר בשם "רקוויאם", ובקטע שנקרא "במקום הקדמה" היא כותבת: "בימים האיומים של יז'וב, עשיתי 17 חודשים בתורים ליד בתי הכלא של לנינגרד. פעם אחת זיהה אותי מישהו, ואז האישה כחולת העיניים שעמדה מאחורי, שמן הסתם לא שמעה את שמי מעולם, ניעורה מקיפאון החושים שהיה נחלת כולנו, ולחשה באוזני, הכול שם דיברו שם בלחש, התוכלי לתאר זאת? ואני אמרתי: אני יכולה. ואז דבר מה כעין חיוך ריצד במה שהיו פעם פניה". אני חושבת שאם אנחנו יכולים לנסות  ולתאר, לנסות ולדבר על מה שהיה, לנסות ולזכור באופנים שונים ומגוונים - בזה אנחנו עושים הרבה.

             

הרב שי פירון: בעניין זיכרון השואה והנצחתה כנראה שאף אחד לא צודק ושכולם צודקים. יש כאן תמונה מאד מורכבת ויש כמה סיפורים. לכל אחד החוויה שלו, ולכל אחד הרקע התרבותי שלו. אני סבור שסוגיית השואה נמצאת היום באחד הרגעים ההיסטוריים שלה. ב"הלכות שבת" העוסקות באיסור לבשל ביום זה יש מושג שנקרא "כלי שני אינו מבשל" כלי ראשון מבשל, כלי שני לא מבשל. אנחנו מתקרבים לתקופה שבה אנחנו כבר בכלי השלישי. וכלי שלישי לא מבשל, מה לעשות. אנחנו נמצאים בעונת מעבר עם אחריות היסטורית שלא היה כמותה עד היום, משום שאנחנו ברגעים אלה ממש מעצבים את השאלה - אם יהיה זיכרון לשואה או לא יהיה בכלל.

יש חוק שאוסר לפתוח בתי עינוגים ביום הזה, אבל תמיד ידענו שלמרות שבית קפה נראה סגור הוא לא סגור. רק מתחו את הווילון ואם תזיז את זה אז נכנסים. אלפיים שנה אחרי חורבן בית מקדש ושבעים שנה אחרי שקמה המדינה, יום תשעה באב הוא לא חי וקיים בתודעת הציבור החילוני. ואם לא נשקיע היום הרבה מאד מחשבה על מה עושים עם סיפור השואה - כנראה שבעוד לא 2,000 שנה, אלה בעוד 100 שנה, מעמדו של יום השואה יהיה דומה למעמדו של תשעה באב בחברה הישראלית. תשעה באב הוא אירוע טראומטי למי שחי 50 שנה אחרי, 100 שנה אחרי וכנראה גם להרבה מאד יהודים, עד שבאה שיבת ציון. מי שמכיר את הספרות הרבנית יודע כי כאשר מדינת ישראל קמה, התחיל דיון פנים-רבני בשאלה האם, ואם כן איך.

כשהייתי בקיבוץ הדתי הייתה קבוצה שלמה שנהגה לצום בצומות רק חצי יום - כי קמה מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הטענה שאני רוצה להציג היא שכנראה אי אפשר לשמר את תודעת השואה ממקום אמוציונאלי. אומר גם עוד דבר. בתור מדריך בלמעלה מ-40 מסעות לפולין אני מכיר את המסעות שבתחילתם מביאים איש עדות, ואז איש העדות מזוויע את כולם באיזה סיפור נוראי, מספר מה חתכו, מה שרטו, מה עשו וכו'. ואז, כשהוא מסיים, לא יודעים מה לעשות. אז מכניסים את כולם לתא גזים ואומרים להם: תצטופפו, תצטופפו, תצטופפו - כדי להראות כמה אנשים נכנסים. אני לא שייך למפלגה הזאת. אני חושב שזה לא נכון. אנחנו מתקרבים לרגע שבו לא החוויה הרגשית תהיה הדבר שיגרום לתודעת השואה ללכת קדימה. לא המפגש עם הסבתא, או הדודה, או הסיפור המשפחתי.

בעיה נוספת - יש אצלנו יותר ויותר משפחות מעורבות. רבע טוניסאי, חצי מרוקאי, שליש פולני. כלומר, אם פעם היו משפחות שסיפור השואה שלהם היה סיפור אחוד, היום יש ערבוב בין העדות בישראל, וכאן עולה למשל סיפורה של הקהילה האתיופית שאיבדה אלפים רבים בדרך. שום דבר כמובן לא דומה לשום דבר, ולמען הסר ספק - אני  לא משווה כלום לכלום. אני רק אומר שהערבוב בתוך המשפחות בישראל מייצר איזושהי הסתכלות אחרת לגמרי על כל הסוגיה הזאת.

ודבר נוסף. עברנו שינוי תודעתי מאד עמוק מאנשים שיודעים להקשיב לאנשים שרוצים לדבר. בעבר, המודל של הטקס הנורמטיבי היה - אני בא, יושב בשורה 2, מישהו עולה לבמה, סרטון, שיר, סרטון, שיר, דיבור, עדות אישית, התקווה והביתה. ובאמצע ראש ממשלה שמדבר על איראן. זה פחות או יותר מבנה טקס יום השואה שאני מכיר כשר חינוך בישראל. היום אנחנו נמצאים בעולם אחר, אנחנו נמצאים היום בעולם שאנשים רוצים להרגיש שהם שותפים בעיצוב הטקס. הם רוצים להרגיש שהם חלק ממנו. הם רוצים להרגיש שהם תרמו לו משהו. והדבר האחרון - אני חושב שהשאלה המרכזית ביותר בשאלת השואה זה לא מה היה, אלא מה יהיה. וזוהי שאלה דרמטית. השאלה האמיתית היא: האם סיפור השואה יפגוש אותנו כהורים, כסבים וסבתות. האם ואיך סיפור השואה יפגוש אותנו כהורים, כחיילים, כשליטים, כממשל, כאנשים מוסריים שבאים במגע עם בני עם אחר. איפה זה יפגוש אותנו, ואיך זה יעצב את החיים שלנו בעתיד? הריגוש של מה שהיה יעלם כנראה מן העולם בתהליך כזה או אחר. השאלה היא לאן ניקח את תודעת השואה ומה נעשה איתה. איך היא תהפוך להיות הג'י.פי.אס, הוויז שלנו. המצפן והמצפון של החיים הישראליים.

אני  מקווה שבשנים שנותרו כאן אתנו ניצולי או שורדי שואה הם חייבים להשמיע את קולם ולומר מה הם מצפים מאתנו. לא רק מה קרה להם. איזה מדינה, לנוכח מה שעברו הם מצפים שנקים כאן. איך היו רוצים לראות אותנו ביחס ליהדותנו, וביחס לשכנינו. איך הם רוצים לראות את היחסים בינינו לבין עצמנו ובינינו לבני אומות אחרות. אני חושב שיש להם הזכות והחובה לומר שהסיפור ההיסטורי המאד מאד לא פשוט שעבר על העם היהודי, מחייב אותנו להתנהל אחרת. כדי שזה יקרה צריכים לעשות שלושה דברים: האחד – יצירת "הגדת השואה". אני חושב שמה החזיק את הפסח בתודעה ובמנהגים שלנו זאת ההגדה, ולכן אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על יצור ה-text-book של סיפור השואה שכנראה המהדורה העשירית תהיה המהדורה הטובה. כי ככה זה עובד בחיים, לאט לאט. אני יכול לומר בצנעה שהרב בני לאו ואני התחלנו לשבת על המדוכה הזאת. הדבר השני - אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על טקסים אחרים, דוגמת "זיכרון בסלון" ואחרים. כל אחד ימצא את הטקס שמדבר אליו. והדבר השלישי - אנחנו צריכים לייצר פלטפורמות שבה אתם תוכל לספר לנו, להגיד לנו מה אתם מצפים מאתנו. אני חושב, שאם נעשה את שלושת הדברים האלה, נוכל להעביר את החברה הישראלית מתודעת "מה היה" לתודעת "מה יהיה". וכשזיכרון השואה הופך להיות לא רק תודעת העבר אלא תודעת העתיד, הוא כנראה יישאר לנצח.

הרב בני לאו: שנים רבות ברחתי מהעיסוק בשואה. אני ילד של תקומה, לא ילד של שואה. בבית אצלנו הסתכלו כל הזמן על מדינת ישראל ועל האחריות ומיעטו לעסוק בשואה. והיום אני מבין ש"אם לא עכשיו אימתי", ואל תאמר "לכשאפנה, שמא לא תפנה". אתמול בלילה שאל אותי איזשהו רב שאלה על פסוק בתהילים. פסוק בתהילים שאנחנו מכירים היטב בחלקו, ואת חלקו השני אנחנו משתדלים לא להכיר. בפרק של "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" הפסוק שאנחנו מכירים הוא "אם אשכחך ירושלים". כולם מכירים את זה, ובוכים עם זה ומתפייטים עם זה. באמצע הפרק אחרי "אם אשכחך ירושלים", מופיע הקטע "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים". יום ירושלים זה לא כ"ח באייר, זה יום חורבן ירושלים. אז צריך להזכיר את יום ירושלים לבני אדום האומרים "ערו ערו עד היסוד". להם ולאוקראינים, למשל. לשכנים שלנו שראו איך מגרשים אותנו מהבית, מחאו כפים לנוגסים ואמרו להם: תסיימו עד הסוף.

אני אומר את זה, כל מי שמכיר ספרות שואה יודע על השכנים האלה "בני אדום". אבל אז מגיעה הקללה שאנחנו מקללים את אדום שציפינו מהם ליותר. ואנחנו מסיימים עם הפסוק הסוגר "אשרי אשר יאחז וניפץ עולליך אל הסלע". אנחנו מתפללים, הלוואי שנראה את הילדים שלכם מתרסקים, מרוצצים את גולגולתם על הסלע. ואתה שואל - תהילים? זאת השירה שלנו? את הפסוק הזה לא מלמדים.

אחרי יום השחרור קמו כמה קבוצות שקראו להן "הנוקמים". לפני שנים ישבתי עם מישהו שהיה אחד מהם, וכשדנתי אתו בפסוק הזה אמר לי "אל תיגע בזה. המזמור הזה נכתב בדם". כשהם יושבים שם ביום שגורשו מירושלים, והגיעו עם השובים שלהם אל נהרות בבל, והשובים לועגים להם "שירו לנו משירי ציון" ואנחנו בעלבון רותחים ומדממים ואז אנחנו צועקים. זה מה שאנחנו רוצים. אבל זה זיכרון של עכשיו, של דם רותח. אחר כך הדם מצטנן ואז יש את המרחק, ואתה מתחיל להתבונן על מה היה. אתה מתחיל לשאול מה אני עושה עם הזיכרון.

יש לנו את פס הקול של זיכרון שאומר: אנחנו קורבן. היינו קורבן. נהייה קורבן, והבה נתקרבן. יש מין פס קול שכזה שאומר: תמיד הרגו אותנו, ותמיד ינסו להרוג אותנו, והקדוש ברוך הוא יצילנו. מין המנון שכזה. אבל עיצוב זיכרון שואה בשבילי זה ללמוד איך דיברו המצרים אל המיעוט של בני ישראל שחי בקרבם. איך הסתכלו עליהם, כמשל, כשבאו לבית החולים, איך הסתכלו עליהם כשהלכו לעשות קניות ברשתות? הצביעו עליהם ואמרו: הנה הישראלים המגעילים, או כפי שנאמר "ויקוצו מפני בני ישראל". וככל שרבינו כך שנאת הזרים הלכה וגדלה במצרים. ואם יש משהו אחד שמלמדת אותי תורת ישראל על תורת הזיכרון הוא - אל תשכח שהיית מיעוט. יום יבוא ותהיה הריבון, יום יבוא ותכנס לארץ ויהיו בתוך המדינה שלך אנשים שיצטרכו להיות כפופים אליך. איך אתה תתנהג? האם תהיה מצרי או שתהיה יהודי? זה המבחן.

זיכרון השואה בשבילי הוא לא רק זיכרון ההתקרבנות. אני לא רוצה לטשטש, אני לא רוצה לשכוח, אני לא רוצה להעלים את כל מה שאבא שלי עבר. אני רוצה שהילדים והנכדים, והנינים שלי יגדלו על העוצמות של ההישרדות הזו. של אדם ששורד בתוך תנאים קשים ושומר שם על צלם אלוהים. אני רוצה כמובן שיזכרו איך ניסו להשמיד אותנו כקולקטיב - אבל זה לא הסיפור שלי. הסיפור שלי, זה  מה אני עושה עם זה כאן. מה לעשות כדי שאראה אחרת. איך יכול להיות שבשם התורה שלי ישרפו משפחה על יושביה כי הם לא מבני עמי. זה נגד האתיקה של זיכרון השואה. סביב זה אנחנו צריכים להתלכד ועל זה אנחנו צריכים להילחם. על זה אנחנו צריכים לכתוב את כל הספרות שלנו. אני לא יודע איך עושים את זה. הרב שי פירון ואני עמלים בימים אלה ממש למצוא תשובה לשאלה איך מעצבים זיכרון. זיכרון של משפחה חרדית, יהיה שונה מזיכרון של משפחה מלודז' וכל אחד יספר את סיפורו. את הניגון המיוחד שלו.

פרופ' מיכל גוברין: שבעים שנה אחרי השואה, עם היעלמות דור הניצולים הנושאים בהווייתם את איימי השואה, נשאלת השאלה: כיצד יועבר זכר השואה אל מי שלא היה שם? מה תהייה העברת זיכרון השואה לדורות הבאים? בשנת 2013 הקמתי לכן במכון ון ליר שבירושלים קבוצת דיון שחבריה היו אמנים, חוקרים, אוצרים, היסטוריונים, אנשי מדע בתחום מחקר המוח ופסיכואנליטיקאים, בני שלושה דורות, ובעלי מוצא ורקע שונים. יחד חקרנו במשך שלוש שנים את שאלת העברת זיכרון השואה. השיח מרובה הקולות אפשר לנו לבחון באופן ביקורתי ומפנים שונות את דרכי העברת הזיכרון שנוסחו עד כה. אולם עבודת הקבוצה לא הוגבלה לתחומי עיסוקם של חבריה. בדרך שאיננה מקובלת בהקשר המחקרי, זימנה עבודת הקבוצה מפגש אישי עם מעמקי הזיכרון הפרטי של חברי הקבוצה, ומורכבות נוכחותו לחייהם וליצירתם. הדיון מתוך שילוב חדשני בין מודעות למשקע האישי בין חקירות מדעיות ואמנותיות גם יחד, הוליד תובנות רבות חשיבות. 

כנגד התפיסה הרווחת שרואה בזיכרון השואה מסר אחד, קולקטיבי ומנוסח מראש, הצבענו בעבודת הקבוצה – מתוך שינוי תפיסה רדיקאלי - עד כמה הזיכרון הפרטי הוא בחירה אישית רבת-פנים וביטויים, ועד כמה חייב הזיכרון הקולקטיבי לשמר בתוכו את קולו של היחיד. שלושה ניצולים בעלי שם התארחו בקבוצה, והציגו כל אחד את הדרך השונה בה בחר לעצב את זיכרונו האישי: ההיסטוריון, שאול פרידלנדר, ההיסטוריון, דב קולקה, והסופר אהרון אפלפלד, שנותר כילד בן שמונה ללא הורים, שרד לבדו בדרכים, והעמיד בלב זיכרון השואה האישי שלו את האהבה. בהמשך הקשבנו לקולותיהם של עשרים חברי הקבוצה, בני הדורות הבאים, שחלקם  צאצאים ישירים של שורדים. ראינו כיצד גם בזיכרון שהועבר נשמרת שארית מהטראומה, וכיצד כל אחד מהם נסח לעצמו, ביודעין, או בלא יודעין, את העברת זיכרון השואה כשאלה אישית, פתוחה, התובעת נקיטת עמדה בהווה.

השאלות שעלו כמסקנה מדיוני קבוצת המחקר, הדגישו את התביעה להעמיד באושיות העברת הזיכרון של אירוע שבליבו השמדת האדם - את הפניה לאדם; לשמר את האדם היחיד גם בביטויי הזיכרון הקולקטיבי ואת הצורך להפוך את העברת הזיכרון לא רק לפנייה לעבר אלא למחויבות כאן ועכשיו. או במילים אחרות, החשיבות, במרחק של שבעים שנה, להפוך את זיכרון השואה לתביעה של "אחריות לזכור" אך לא פחות "לזכור באחריות". כדי לחלוק את מסקנותינו מעבר למעגל המעבדתי של קבוצת מחקר, הוקמה במכון ון ליר בירושלים תערוכה "מהו זיכרון, שבעים שנה אחרי", שנפתחה בערב יום השואה, 2015, ולוותה בכנס במשך יומיים. התערוכה הזמינה כל אחד מהמבקרים למסע אישי. במדיומים שונים -  סרטים, ראיונות, טקסטים, אמנות פלסטית, וידיאו, ומיצב מוסיקה וטקסט, הוצגו ריבוי קולות ודרכים לזכור. מבעד למסע אישי זה הוזמן המבקר לשאול את עצמו: מהו הזיכרון לגבי? וכיצד משפיע הזיכרון על ההווה שלי, על עמידתי בעולם?

מעבר למעגל המבקרים בתערוכה, חיפשנו דרך ליצור טקס בו נוכל לחלוק את תובנותינו עם כל אדם. לשם כך הקמתי צוות מיוחד, לצורך עיצוב התכנסות ליום השואה, והגדה שתהווה את הבסיס להתכנסות. חברו בו יחד חילוניים ודתיים, אשכנזים ובני עדות המזרח, לדיונים ולימי כתיבה מרוכזים. דרך הזיכרון שהנחתה אותנו נשענה על מסורת הזיכרון היהודי, שאיננו מושתת על "רה-פרזנטציה" – שיחזור האירוע, (על מימד האלימות הסבל והגבורה שבו), אלא עבוד של האירוע מבעד לריחוק סמלי, קיומי ואתי. וכך, הזיכרון היהודי של שעבוד מצריים, שהיווה איום ראשון להשמדת העם, איננו זיכרון של הסבל והשמד, אלא צו מוסרי חברתי. האזכור "זכור כי עבד היית" בארץ מצרים הפך לתשתית לחוקי הצדק החברתי המגנים על החלש והאחר בחברה: העבד, היתום, האלמנה; ושמירת השבת המנומקת כ"זכר ליציאת מצרים" ליציאה בכל שבוע מחדש לחירות מעבדות העבודה. חג הפסח ובליבו טקס הסדר, מתרכז ביציאה מעבדות לחרות ולא בסבל השעבוד. הוא איננו משתמש בשחזור או רפרזנטציה, אלא באמצעים של הסמלה: סבל מצרים מסומל במרור. ומעל הכל, היציאה לחירות מעבדות לא נותרת כזיכרון של אירוע היסטורי, אלא הופכת לאקט קיומי ומתמשך של יציאה לחירות של כל אדם ובכל דור ודור, "יראה כל אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". וכך, כבר בפתיחת הסדר מכריזים מקיימיו: "השתא עבדיי, בשנה הבאה בני חורין" - השנה אנו עבדים – ורק ב"שנה הבאה", (כהגדרה של כל מה שהוא עתיד), ורק בתנאי שנוציא את עצמנו מהעבדות בה אנו מצויים, רק אז נהיה בני חורין. זיכרון מצריים, על החוקים שנטבעים כלקחו, ועל תבנית סדר הפסח, המערבת אישית את כל המסובים, מהמבוגר ועד הצעיר שבהם, ובהווה מתמשך פה ועכשיו, היא שהיוותה לגבינו את ההשראה לעצב התכנסות ליום השואה.

עם היעלמות דור הניצולים התכנסות ליום השואה הינה דרך להעברת זיכרון השואה מתוך מעורבות ומחויבות אישית. ההתכנסות – מעין סדר ובמרכזו "הגדה" – היא מעגל זיכרון חווייתי ואישי, הנערך בקבוצות של משתתפים פעילים ומנחה. שזורים בה קריאה, שירה, עדויות, סיפורים, זיכרונות וקולות אישיים של המשתתפים, דיון, תפילה או שתיקה, והיא מציבה את הזיכרון כאן ועכשיו. ההתכנסות מיועדת למעגלים חברתיים או לחוג המשפחה, לקהילות, למסגרות חינוכיות או לעיון, ליהודים וללא יהודים. ההתכנסות פורשת בכל אחד מדפיה ומפרקיה את ריבוי הקולות העצום של זיכרון השואה, בין שייקרא על ידי המשתתפים ובין שיהדהד כנוכחות של הקולות הנוספים.

 

ההתכנסות בנויה פרקים פרקים, והיא מעבירה את המשתתפים רגשית, חווייתית ומחשבתית מ"קינה" ל"קימה". היא נפתחת ב"אחריות לזכור" ומוליכה אל השאיפה "לזכור באחריות". חלקה הראשון של ההתכנסות, "האחריות לזכור", נפתח בזימון כל אחד מהנוכחים באשר הוא. המשתתפים לוקחים על עצמם את העלאת זכר העולם היהודי שחרב או שנעקר, בכל פזורותיו, ואת הקינה על קורבנות הרדיפות והשמד. בצד העדויות ההיסטוריות, משתתפים הבוחרים בכך, עם מעגל ההתכנסות את סיפורם האישי והמשפחתי. בהמשך נקראים המשתתפים להפנות מבט פנימי אל הכניעה לרוע כאיום תמידי – אז והיום. מולו מועמד במרכז ההתכנסות המאבק נגד הרוע ומחיקת האדם – מאבק רב-פנים חמוש או רוחני של יחידים וקבוצות, גברים ונשים, יהודים וחסידי אומות העולם, קורבנות ושארית הפליטה. זהו השיעור האנושי המופתי שבלב השואה – "במקום שאין אנשים היה איש".

 

בחלקה השני של ההתכנסות, "לזכור באחריות", מועלות השאלות הנוקבות שממשיך זיכרון השואה להציב בפני יחיד וחברה, בפני מדינת ישראל או משפחת העמים; שאלות מוסריות, אמוניות, חוקתיות או נפשיות הנובעות מן המחויבות "זכור כי עבד היית". הסוגיות נחשפות בעיון, בדיון או בלימוד בחברותות ובעזרת מקורות נלווים. בסיום המהלך הרגשי והמחשבתי של ההתכנסות חולקים המשתתפים, כבסיום "שבעה", גם את ה"קימה" – כל אחד לעצמו ויחד.

לו יום השואה, או יום השואה הבינלאומי, יהפכו ל"יום השואה והאדם" בו נעלה על נס את המאבק לגונן על האדם ועל האנושי מול המזימה למחקו; לו נדע להפוך את ה"אחריות לזכור" למחויבות "לזכור באחריות"- יהפוך זיכרון השואה למאבק פה ועכשיו, כנגד הנאציזם, הפאשיזם והרוע, וכנגד כל גלגוליהם מאז ועד היום. זיכרון השואה והאדם, יוכל להפוך כאן ועכשיו, ברגעים של מצוקה אישית או ציבורית, למצפן בחתירה לכבוד האדם באשר הוא אדם.

 

ד"ר ליאת שטייר-לבני: השאלה היא לא רק הנראות, אלא גם טיבה. כי גם אם נזכור את הניצולים-מה נזכור מהם? מה בדיוק יישאר מהזיכרון הזה? גם אם יהיה זיכרון, גם אם נלמד אותו-מה נלמד ומה נזכור? זה דבר ראשון. והדבר השני נושא הטקסים שמוגדרים במירכאות כפולות או לא במירכאות כפולות, "אלטרנטיביים".

אני רוצה לדבר על ניצולי השואה. כל אחד מהם הביא איזושהי פיסה מהזיכרון האיש שלו. אני דור שלישי לשואה, כל הידע שלי על השואה הוא גם מהבית, וגם, כמובן, מהסביבה. ומה שכולנו יודעים, כלומר בוודאי הקהל שיושב כאן, וגם המחקר ההיסטורי יודע ושם על זה את הדגש, את הנושא החשוב הזה של תרומת ניצולי השואה למדינת ישראל. אחד המושגים שנצרבו בתודעתי זאת העובדה שניצולי השואה לא נקלטו בחברה הישראלית, אלא חדרו אליה, מושג שטבעה ההיסטוריונית חנה יבלונקה. כלומר, לא מדובר בציבור שהוא רק אומלל, מוכה וקורבני שנתנו לו ועשו לו, אלא בחברה של אנשים, יוזמים, עצמאים וחזקים, שלמרות כל הצלקות הנפשיות, ולמרות הטראומה- עשו ובנו, יצרו ולחמו, השפיעו על החברה הישראלית ועיצבו אותה לא פחות מאשר היא עיצבה אותם. המחקר ההיסטורי כמובן יודע ומכיר את זה, אבל התכנים הללו לא נכנסים כמעט למערכת החינוך וזו בעיה אדירה.

לפני כמה שנים יצא בהוצאת יד ושם, ספר חשוב ביותר בעריכת אבנר שלו, בלה גוטרמן וחנה יבלונקה שנקרא "אנחנו פה". לטעמי זה אחד הספרים החשובים ביותר בנושא. ספר שמאגד את התרומה וההשפעה של ניצולי השואה על החברה הישראלית בכל השדות. הספר מתאר את ההשפעה ואת העשייה של ניצולי השואה בכל  התחומים האפשריים. לטעמי זה ספר שצריך להיות מחולק בכל בי"ס ולהיות חלק אינטגראלי מתכנית הלימודים. הבעיה העיקרית היא שיש הבדל גדול בין מה שהניצולים והמחקר ההיסטורי יודעים, לבין מה שהדימוי התרבותי עושה עם ניצולי השואה. וכאן אני מגיעה בעיקר לעניין הקולנוע הישראלי. באופן כללי שיש שני ז'אנרים מרכזיים של קולנוע – הדוקומנטרי והעלילתי. במחקר שערכתי גיליתי שהקולנוע העלילתי שנוצר כאן עוד לפני קום המדינה ועד לשנות האלפיים במשך כמעט שבעים שנה, מתעלם לחלוטין מההצלחה של ניצולי השואה, מהעוצמה והיוזמה שלהם, ומציג שוב ושוב, סרט אחר סרט, קבוצה של אנשים סהרוריים, לא מתפקדים, חולי נפש, קורבנות, מסכנים ואומללים, שמגיעים לכאן ונשארים בשולי החברה.

נעשה כאן עוול תדמיתי וציבורי אדיר לקבוצה שלמה. והסכנה היא אדירה, מכיוון שהקולנוע הופך להיות ספר ההיסטוריה הגדול. זה מה שהופך להיות מרכז המידע עבור הדורות הצעירים, בטח ובטח שעבור הדורות הבאים. זה מה שיישאר על המסך הגדול, וצריך להקים בעניין הזה קול צעקה - ולא מקימים אותה. זה מאבק שאני מרגישה שאני מנהלת אותו לבד. עם עצמי.

זה עצוב נורא להגיד את זה, אבל הדימויים האלה הם שיקנו את משכנם בין דפי ההיסטוריה, וכך נגדל את הדורות הבאים. צריך ואפשר לעצור את זה. למשל, הסרט הראשון שילדים בכיתה ג' נחשפים אליו היום הוא "הקיץ של אביה", סרט שמציג ניצולת שואה חולת נפש, לא מתפקדת שמתחילה את הסרט כאשר היא יוצאת מבי"ח לחולי נפש ומסיימת אותו כאשר היא חוזרת לשם, אחרי שזרקה צלחות, שברה, השתגעה וכדומה, והיא כמובן לא יכולה לתפקד בחברה. על אצבעות כף יד אחת אני יכולה לספור את הסרטים העלילתיים יוצאי הדופן שחורגים מהנרטיב הזה. אפשר וצריך לנסח מכתב לקרן לעידוד קולנוע ששואל איך יתכן ש-70 שנה אחרי השואה עדיין ממשיכים לשחזר את אותם דימויים. הסרטים האלה מופקים מכספי הציבור. אנחנו משלמים על הדימויים האלה. למה אף אחד לא מקים קול צעקה לפני שיהיה מאוחר מדי.

אני רוצה להמשיך בתוואי שמיכל גוברין סללה בנושא הטקסים שהם, לכאורה, "אלטרנטיביים". אסור לטמון את הראש בחול. יש כאן ציבור שלם של אנשים צעירים, וזה אולי לא נעים לשמוע, אשר לא מוצאים קשר וחיבור לטקסים המסורתיים. אנשים שמחפשים משהו אחר. אלה אנשים שלא מזלזלים בשואה ולא בזים לה. הם רוצים לזכור, אבל הם צריכים מנגנוני זיכרון אחרים. הם כמהים לזה. אני לא מסכימה למילה אלטרנטיביים - כי הם לא אלטרנטיביים. הם טקסים, והם חשובים עבור דורות מסוימים לא פחות מאשר הטקס הממלכתי ביד ושם. וזה יכול להיות "זיכרון בסלון", וזה יכול להיות הטקס בתמונע, וזה יכול להיות מה שציפי קיכלר עשתה ב"בית להיות", וזה יכול להיות מה שעושים בון ליר, וזה יכול להיות עוד הרבה מאד דברים. אנחנו צריכים, כציבור, להפסיק לפחד מהטקסים האלה. הם רק מראים עד כמה הדורות הצעירים רוצים לזכור אך פשוט מחפשים נתיבי זיכרון אחרים.

זה שהם נתיבי זיכרון אחרים לא אומר שהם פסולים, אלא להפך. זה מראה עד כמה השואה היא חלק מנפשנו ומדמנו. אנחנו לא שוכחים, אנחנו לא רוצים לשכוח, ואנחנו גם לא יכולים לשכוח. זה חלק מה-DNA שלנו כקבוצה, ואנחנו פשוט מחפשים נתיבי זיכרון אחרים, והם טובים ונכונים בדיוק כמו אותם נתיבי זיכרון שמוגדרים ממלכתיים וממסדיים. אז לא לפחד מזה, אלא להפך, לחבק אותם ולאמץ אותם ולהבין שהדורות הצעירים רוצים, וצריכים וכמהים לזכור, אבל פשוט אחרת.

                       

נאווה סמל: אנחנו כולנו חדורי שליחות אחת - גם עם הקולות הסותרים, והמתנגשים, והמתווכחים. זה בדם כולנו. לכל אחד מאתנו חשוב שנוכל לדחוף את הזיכרון, ככל שנוכל, במעלה הדורות, וזאת מתוך הבנה שהמנגנון האנושי הוא דווקא מנגנון של שכחה. הזיכרון הוא בחירה. הטבע הביולוגי והאנושי של ההומוספיאנס הוא טבע שוכח, כי אחרת לא נוכל להתקיים. מתקיימת כל הזמן ברירה טבעית ולכן "זכור" הוא צו דתי, הוא דבר של בחירה.

המנדט הקטן שלי הוא מקומו הצנוע של מעשה האומנות בתוך מניפת הזיכרון הגדולה. על שולחני מונח קטע שיכנס לתוך היצירה הבאה שלי והוא קטע כמעט זניח. זיכרון של אמי, שבמסלול הרכבת שבו נשלחה בטרנספורט של נשים הונגריות מאושוויץ לעוד מחנה עלום שם בשם קליינאשנאו, שאני כנראה אחת הזוכרות האחרונות שלו והיחידות. אמא הועברה עם אותו משלוח נשים, כשהיא איננה יודעת לאן. היא ידעה שעזבה את אושוויץ. היא ידעה כמובן מה קרה באושוויץ. אך היא לא הבינה איך יתכן שהיא יוצאת משם בחיים בתוך קרון רכבת ולאן המסע הזה מוביל.

כמובן שהנשים לא צוידו בשום דבר, ובאחת התחנות הרכבת עצרה והן צעקו: מים מים. ולפתע, מתוך הסורגים, ראתה יד שהכניסה פנכה עם קצת מים והיא שתתה. את הזיכרון הזה שצרוב בתוכה יש לנצור. את הטוב ולא רק את הרוע. עבורה זה היה אות שיש עוד בעולם חסד אנושי. כששאלתי אותה "אמא של מי הייתה היד?", אמרה: "אני לא יודעת". היא לעולם לא תדע האם הייתה זו יד של זקן, ילד, של אישה או של גבר. בזיכרונה נשארו רק האצבעות האלה שמשלשלות דרך הסורג את פנכת המים. יתכן, אגב, שאותו אדם שעשה את מעשה החמלה והחסד הזה, אפילו לא זוכר אותו. בעיניו אולי זה היה רגע זניח ולא חשוב. בשביל אמא שלי זה רגע צרוב לאורו חינכה אותנו מבלי לדבר על השואה אלא על הבחירה בחיים.

את הרגע הזה אני מחוללת עכשיו בתור יצירה אחרת. לקחתי את הזיכרון האמיתי ואני שמה אותו בתוך עולם בדיוני, עולם שאיננו קיים. אנשים באים לעיתים בטענה אל היוצר באומרם: אם צריך לזכור את השואה כהווייתה, ואת כותבת יצירה בדיונית שאיננה אמיתית, האם אכן מיטב השיר כזבו, האם יש תוקף של עדות וזיכרון ליצירה שהיא בדויה? הזיכרונות הם אמיתיים. מה שאנחנו יכולים לקחת כאומנים, זה את התזקיק הרגשי מתוך אותו זיכרון ולמלא את הרכיבים החסרים. אלה אותם רכיבי הרפאים הנסתרים מן העין. כשאנחנו מסתכלים על דף של ספר העין שלנו לוכדת את הסימנים השחורים קודם. אבל מה שמעשה האומנות מבקש אתכם לעשות זה לקרוא את הלבן שמסביב, את החלל הזה שאני קוראת לו המניפה של משיב הרוח.

מעשה האומנות צריך וחייב לקחת אתו משהו, שכמעט אי אפשר לשים עליו את האצבע. לכן אני מדברת על הלבן מסביב לשחור. על הזיכרון הרגשי. מעשה האמנות, או ספר לצורך העניין, הוא פעולה יחידנית. אדם לא קורא ספר עם עוד 20 אנשים. הוא קורא בו לבד. כלומר, נוצרת אינטימיות בינו לבין מרחב הספר. הוא גם לא עומד ומפקפק ואומר "הי, מישהו בדה את זה". לא. אם האמת הרגשית של הספר תקפה, האדם יחווה את מה שמסופר לו. מעשה האמנות הוא תמיד מעשה של יחיד. במעשה האמנות אנחנו כאמנים צריכים להחזיר לסיפור אדם אחד, כדי שהקורא, שגם הוא אדם אחד, יעשה יחד אתו את המסלול הרגשי.

שיבתו של אודיסאוס הביתה ב"אודיסאה" היא נר לרגלי. השיבה הזאת הביתה היא הרגע הרגשי שחצה את הזמן. כמה זמן זה 4000 שנה? 4000 שנה וכשאני קוראת את זה היום, אני ב-2015 אין איתקה, אין סירנות, אין קליפסו, אין ציקלופים, הרגע הזה הוא רגע אמיתי ולכן, אם בעוד 4000 שנה מישהו יקרא את "המסע האחרון" של חורחה סמפרון וירגיש שזה עליו, שהוא עובר את המסע הזה, אז מעשה האמנות צלח את הדרך.

אמנות היא הזירה של בדיוק אותם הדברים, שאנחנו לא יכולים לתת להם את הפיזיות, את הממשות, את הפחד, את הזוועה, את הרעב. רעב הוא תחושה. בתוך זירת האמנות ובגורלו של יחיד, שאפילו אם בדיתי אותו אני יכולה לתת לו לעבור את החוויות האלה ודרכם להאמין שקורא עתידי, תם, ההוא מההגדה, הוא יגלם את שני הבנים מההגדה: גם התם וגם זה שאינו יודע לשאול. אותו איש עתידי יקרא את הספר, לא בהכרח כמובן שלי, אלא יש יצירות, את פרימו לוי, את חורחה סימפרון, את אפלפלד, את אידה פינק את אורי אורלב את הדברים האלה, זה יקרה לו. הזיכרון יתחולל בתוכו. על השאלות של האופציות לזכור, כתבתי ב"צחוק של עכברוש" כי הספר מחולק ל-5 אופציות לזכור. האופציות שאני מכירה כי אני כותבת. יש כמובן אופציות אחרות. אז פרק ראשון הוא סיפור, מה שנקרא סיפור בע"פ, החלק השני הוא הגדה, החלק השלישי הוא אסופת שירים, החלק הרביעי הוא חלום ומדע בדיוני, והחלק החמישי הוא יומן. כל האפשרויות לזכור בתוך הפורמט של הכתיבה, המוכר לי, ובטח יש עוד. בחלק הרביעי, המאוד שנוי במחלוקת של "צחוק של עכברוש", ניסיתי לבדוק בעצמי דרך דמות בדויה איך תראה השואה בעוד שנים, ב-2099. אז השורדים כבר לא יהיו בינינו וגם ספק אם יהיו בנים של השורדים. יהיו דור שלישי ודור רביעי. הפרק הזה כתוב מאד מאד מוקצן. בעולם הזה השואה היא כבר מיתוס. והסכנה שאני ראיתי, זה עולם שכל הזיכרון לכאורה ישנו בו, כל הדתה, האינפורמציה נמצאת, אבל בגלל שהיא נמצאת, אף אחד גם לא מתעניין, כי כל אחד מסיר את האחריות. אומרים: טוב, זה נמצא שם מה אכפת לנו, שמישהו אחר יעשה את העבודה.

הסכנה היא בכך שהשואה הופכת כבר לנגד עינינו למיתוס. ובגלל היותה מיתוס היא לפעמים עוברת לידיהם של מי שכופה עליה, או מכמת אותה, לצרכיו הפוליטיים. אבל, הנימה האופטימית שלי על הנמען העתידי, אותו איש תם שאיננו יודע לשאול, היא דמותה של לימה אנרגלי ב-2099. ולימה באה מתרבות שבה השואה היא מיתוס, האינפורמציה ישנה ואיש אינו נוטל בה חלק יותר. והיא, בכל זאת, מגלה את יומנו של אבא סטניסלב, כומר קתולי שהציל ילדה ב-1945. ואני רוצה לסיים את דברי בהקראת מה שאומרת הדמות הבדויה, כשהיא משאירה לנו, לכולנו, צוואה לעתיד. אני אומרת בהערה מוסגרת, הדמויות הן תמיד טובות ממני, חכמות ממני, אמיצות ממני, גם רעות ממני.

הדברים שאמר אבא סטניסלב הבדיוני, הם לא רק צוואה אלא סוג של שליחות. "אולי ההיסטוריה היא מין סיפור, מין שיר, קובץ אגדות, חלומות שבני האדם מספרים לעצמם בלילות. והסיפורים, והאגדות והשירים הללו לוכדים בתוכם את האמת בצופן שרק מעטים ירצו לפענח. וגם על זיכרונה של הילדה שהצלתי אינני יכול לסמוך, מפני שעשיתי כל שיכולתי על מנת למחוק אותו. החרבתי אותו בידיעה צלולה, כך שישמרו גופה ונפשה לשארית חייה, שניתנו לי כפיקדון, אך אינני מתנער מאחריות למעשה המחיקה שלי. ולכן אני טומן את הזיכרון בתיבה. הזיכרון הזה יישאר, אני מבטיח לעצמי, כשם שצחוקו של העכברוש יתקיים תמיד. זה הצחוק שמתהווה בחשיכה גמורה, עד שאיננו יכולים אפילו לחשוד בקיומו. אני קובר את העדות וסותם עליה את הגולל. יום אחד היא תקום לתחייה, היהודים היו, הילדה קיימת, כנגד כל השכחות, הזיכרון הזה היה ויהיה".