חורבן עולם התרבות של יהודי הבלקן

"מזכר" 46 - אוקטובר 2015:
היצירה התרבותית בשפת הלאדינו שנפרשה על פני כ 500- שנה, הוכחדה כמעט לחלוטין יחד עם חורבן הקהילות הספרדיות של ארצות הבלקן במהלך השואה
׀ ד"ר סוזי גרוס ׀

חורבן עולם התרבות של יהודי הבלקן

ד"ר סוזי גרוס

בתודעה הישראלית השואה נקשרת להוויה המרכז אירופאית. אך גם היהודים הספרדים דוברי הלאדינו בבלקן ובאגן הים התיכון נקלעו לסיטואציה של משרפות ושל מחנות השמדה. יהודים מקורפו, מרודוס, מסלוניקי וממקומות מרוחקים ביוון, תרקיה, מקדוניה, יוגוסלביה ובולגריה, שחיו חיי קהילה מלאים במשך דורות רבים, הועמסו על רכבות, ואחרי שבעה או עשרה ימים הגיעו למחנות ההשמדה בפולין. שם, בנוסף לחוויות הקשות במחנה, הם נאלצו להתמודד גם עם תושבי המחנות, יהודים אשכנזים, שחשדו בהם שאינם יהודים. הם לא דיברו יידיש או שפות מרכז אירופאיות אלא שפה מוזרה אחרת, הלאדינו. בנוסף לכל, חזותם לא נראתה כמו של היהודים שפגשו במחונות. הם היו שונים מהפרופיל היהודי הקלאסי של מזרח אירופה. נטע זר ב"פלאנטה האחרת" של מחנות הריכוז וההשמדה. היהודים הספרדים היו בגדר "הרחק מהמסילה", על פי ניסוחה של פרופ' חנה יבלונקה. סיפוריהם של מתי מעט ל שורדי ההרג-רב שהגיעו לארץ, נבלעו בנחשול הניצולים ממוצא אשכנזי שהציפו את היישוב. מסע העצמאות והתקומה אליו התווספו עם הגעתם לארץ דחה לזמן מה את השבר ואת תחושות האובדן הכבד. סיפורם, שהוא משותף לכלל עם ישראל בתקופת השואה, אינו מוכר ונפוץ דיו.

 
בית הקברות העתיק בסלוניקי, שנהרס בתקופת השואה. ציור על גלויה

העולם למד לזהות את המונח שואה עם הרצח הגדול והשיטתי בהיסטוריה שבוצע בעם ישראל. ומה עם "רצח" התרבות שהוצא לפעול? השחתת מקדשי מעט, חילול ספרי קודש, שריפת ספריות תורניות וכלליות, החרמת תרבות חומרית - כל אלה ניתנים לשחזור, אך מה תועלתם אם הם יעמדו ככלי ריק שאינו מכיל איש? עולם שהיה ואיננו עוד מלבד המילה והזיכרון. 
במאמר זה אנסה להכיר לקוראים במעט את היהודים הספרדים בארצות הבלקן, ולהוקיר את תולדותיהם ואת מסירות הנפש של אותן קהילות ישראל לשם שמירת התרבות היהודית, חוקיה ואורח חייה, עד שנגדעו כביעף על ידי המרצחים.


בית הכנסת בעתיק בסלוניקי. התמונות באדיבות מכון מעלה אדומים לתיעוד הלאדינו ותרבותה

היהודים הספרדים הם הצאצאים של מגורשי חצי האי האיברי ואחיהם האנוסים שחזרו לחיק היהדות והצטרפו לקהילות במקום מושבן החדש. הטריטוריה המובהקת שבה התפתחו לשונם ותרבותם של היהודים הספרדים לאחר הגירוש היא האימפריה העות'מאנית שבתחומיה טורקיה, מדינות הבלקן של היום (יוון, בולגריה, יוגוסלביה לשעבר ועוד), ארץ ישראל, אוסטריה ומצרים. 

שפת הלאדינו שזורה בפיהם מאז השתקעו מגורשי ספרד במרחב העות'מאני. בעיקרה היא לשון רומנית, ומשוקעים בה יסודות עבריים וארמיים, ערביים, טורקיים, בלקניים וצרפתיים. הלשון, שהחלה להתגבש בספרד בימי הביניים, זכתה לכינויים רבים ושונים במהלך הדורות, ביניהם השמות: ג'ודיזמו, ספרדית יהודית, ספניולית, ספרדית או איספנייול. הלאדינו מוגדרת כלשון יהודית, כלומר, שפה המשמשת באזור מסוים, בצורתה המדוברת או הכתובה, או שתיהן גם יחד, אך ורק את אוכלוסייתו היהודית, במובחן מלשונות הסביבה. מן הבחינה הזאת, היא אחותה התאומה של היידיש. עד סוף המאה התשע-עשרה היא נכתבה בכתיב המסורתי באותיות עבריות בגופן רש"י. כיום דובריה נוהגים לכתוב באותיות לטיניות כתיב פונטי.
כיצד הגיעו מגורשי ספרד למחוזות העות'מאניים ולמדינות הלאום שצמחו לאחר התפוררותה של האימפריה, עם מרכזים בווינה, בקושטא, בסלוניקי, באיזמיר, בירושלים, בסופיה, בבלגרד ובאלכסנדריה? מגורשי ספרד השתקעו בשני אזורים מוגדרים: באימפריה העות'מאנית ובצפון אפריקה, במיוחד במרוקו. קהילות קטנות יותר התפתחו בערים אחדות באיטליה: פיזה, ליוורנו וונציה. 

בשלהי המאה החמש-עשרה הייתה האימפריה העות'מאנית במאבק עם המערב. כשנודע על כוונת מלך ספרד לגרש את היהודים מממלכתו, הזמין אותם הסולטאן באופן רשמי לארצו. עמדו לזכותם של מגורשי ספרד שתי עובדות עיקריות: הם לא היו נוצרים, ובידם היה ידע טכנולוגי ותרבותי. עם בואם של היהודים מפרובנס, מאיטליה ובעיקר מחצי האי האיברי לשטחיה של האימפריה העות'מאנית, הם פיתחו והפיצו את הידע, כשהשתלבו בתחומי הדיפלומטיה, הרפואה, הדפוס, המסחר, תעשיית האריגים, ייצור הנשק ועוד. בתמורה קיבל המיעוט היהודי הספרדי זכויות, כגון קיום חיי קהילה עצמאיים (הקמת וניהול בתי ספר, בתי דין ומוסדות ייחודיים) והזכות לשמר את שפתו ואת תרבותו. 

ספרות מורשת 

האוריינטציה התרבותית של המגורשים וצאצאיהם התאפיינה, מחד גיסא, ברצון לשמר את מנהגי ספרד: ספרותה, שפתה, נוסח התפילה, ואפילו את התרבות החומרית שלה, ומאידך גיסא, בהתערות בחברה החדשה והזדהות עם מנהגיה והתאמתן לצורכי הקהילה. כך נוצרה תרבות יהודית-ספרדית-עות'מאנית, שהוסיפה להתפתח במהלך הדורות עם עליות ומורדות. 

התפתחותה של הספרות הספרדית-יהודית תלויה הייתה באירועים ההיסטוריים ובשינויים החברתיים שספגו היהודים לאחר הגירוש. ניתן לציין שלוש תקופות כרונולוגיות. שתי התקופות הראשונות מיוצגות על ידי יצירות בעלות תכנים יהודיים בתבניות ספרותיות הספניות, אותן נכנה "ספרות מורשת", ולתקופה השלישית מתווסף ממד חדש, הגולש מהעיסוק היהודי-דתי. מבחינת התבניות הספרותיות, "מאמצת" הספרות הכתובה בלאדינו את הסוגות האירופאיות הנפוצות: הפרוזה, העיתונות, המחזאות, השירה הלירית. לצד הספרות הכתובה (דפוסים), נשתמרו לאורך כל התקופה מסורת ספרותית מדוברת, המאפיינת כל כך את התרבות הלאדינו: הרומאנסה, הקנסיון, סיפורי עם (קונסיז'ה, קואינטו) ופתגמים. 

המאה השש-עשרה היא תקופה של הלם, התיישבות וגיבוש. לאחר הגירוש התפתחה ספרות רבנית ענפה, שנועדה במיוחד לאנוסים שביקשו דרך לחזור לחיק היהדות. רוב היצירה הייתה בגדר תרגום, ושאבה מקורות מחוכמת ישראל. לדוגמה: "הלכות שחיטה" (קושטא, 1510) ו"חוכמת הלבבות" מאת בכיה אבן פקודא (1569). בסלוניקי ראו אור "שולחן הפנים" (1568), ובו תרגום ל"יורה הדעה" ו"עורך חיים", שב"שולחן ערוך" מאת יוסף קארו. הספרות הקאנונית, בעלת חשיבות מכרעת בחיי היהודים, תורגמה בתרגום בבואה (מילה במילה), בניסיון לשקף את קדושת הכתבים. כך גם תורגמו סידורי תפילה, הגדות לפסח ובעיקר ספרי התנ"ך. החומש העתיק ביותר יצא לאור ב-1547, והוא כולל את הטקסט בעברית ואת התרגום ללאדינו וליוונית. תרגום ראשון של התנ"ך בלאדינו באותיות לטיניות יצא לאור בעיר פררה ב-1557. מאותה תקופה בראשיתית הגיעו אלינו שתי יצירות מקוריות בתחום המוסר: "איל ריג'ימיינטו די לה ב'ידה" (הנהגת החיים, 1564) מאת משה אלמושנינו ו"קופלאס די קאסטיגיירו" (שירי עונשין).

האכזבה ממשיח השקר שבתאי צבי (1629-1676) גרמה לקרע אמונתי במחצית המאה השבע-עשרה. עקב דעיכתם של בתי המדרש בקהילות היהודיות באימפריה, פחת מספר אנשי הרוח, וידיעת העברית הייתה לנחלת האליטה הרבנית. מאמץ עילאי נעשה על ידי קבוצת חכמים, שראו את החיוניות להחזיר עטרה ליושנה. הם ראו בספרות המורשת את הדרך לגיבוש ולחיזוק הזהות. הודות להם החלה במאה השמונה-עשרה תקופת תור זהב של היצירה בלאדינו. 

בתקופה זו נכתבה ספרות רבנית מפוארת בעברית ובלאדינו. אברהם אסא תרגם לראשונה את התנ"ך כולו (קושטא, 1739-1745). הרב יעקב בן מאיר כולי, ששאף להוציא את העם מחשכה תרבותית, לקרב אותו אל חוכמת ההלכות והפרשנות ולהחזיר לעם את טעם הלימוד, הגה את הרעיון לרכז ולהנגיש בספרדית יהודית ספר אנתולוגיה פרשנית למקרא ה"מעם לועז", הניזון מהפרשנים הקלאסיים, ממקורות מדרשיים והלכתיים ומדברי חינוך ומוסר. ב-1730 הוא הוציא לאור בקושטא את ספר בראשית, ובו מבוא - טרם פטירתו, בעוד מועד, הספיק לפרש את ספר שמות, פרשת תרומה. המשיכו את מלאכתו ר' יצחק מגריסו, שסיים את חיבור ספר שמות וחיבר פירוש לספר ויקרא ובמדבר, ויצחק ארגואיטי, שכתב פירוש לספר דברים. על אף שהפירוש לחומש חובר על יד שלושה מחברים, הוא מראה אחידות סגנונית. מאוחר יותר חוברו פירושים לספר יהושע (סלוניקי, 1851) ומגילת אסתר (איזמיר, 1864) ובין השנים 1882-1889 יצאו לאור פירושים למגילת רות, ישעיהו, קהלת, שיר השירים ומגילת איכה, שנכתבו על ידי רבנים רבים משלוניקי ומטורקיה.

כתיבתו, הדפסתו והפצתו של ה"מעם לועז" משתרעות על פני כ-170 שנה. 
בסוף שנות השישים של המאה העשרים הוציא הרב קרויזר לאור בארץ את "ילקוט מעם לועז" בתרגום עברי; תרגומיו אינם מילוליים, אך הם נאמנים לרוח המקור. תרגומו של הרב קרויזר נפוץ מאוד בקרב שומרי המצוות. מעטים יודעים שהמקור נכתב בלאדינו.
היצירה "מעם לועז" מינפה את שפת הלאדינו לממד ספרותי: משוררים, אנשי ספר ורבנים שפכו את המטרות ואת התכנים שהנחו את מחברי "מעם לועז" לסוגה שירית מקורית, הקופלאס שהחלה להתפתח מהמאה השמונה-עשרה. לקופלאס, או קומפלאס, בתי שיר סטרופי בעל מבנה חריזה קונסוננטית, משובצים בו פסוקים וארמזים מן המקורות, ולעיתים ניתן לזהות רצף אותיות א"ב לאורך השיר, ואפילו את שם המחבר באמצעות האקרוסטיכון. מבחינה תמטית מתחברים הקופלאס לתמות הקשורות למעגל החיים היהודי, אך יש גם כאלה שחוברו לצורך השעה והמקום. הקופלאס היא צורה דינמית וחיה, משכילה, שנשמרה בדפוסים אך גם במסורות המוזיקליות ובעל פה. ללא עוררין הוא הז'אנר הטיפוסי ביותר של הספרות שבלאדינו. ממחצית המאה התשע-עשרה ועל סיפה של המאה העשרים, החלו להיכתב "קופלאס דיל פ'יליק", המתארים בעיקר הוויה חברתית קשה, מוסר מתדרדר וצוק עתים.

ספרות חילונית ועיתונות

המגמה החברתית והתרבותית הרווחת בקרב יהודי הבלקן עד למחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה התאפיינה בחיפוש ובגיבוש כוחות פנים תרבותיים. לעומתה, התקופה המודרנית מצטיינת בהיחשפות למערב ובהיחלשות התפיסה הדתית.
המפנה המשמעותי ביותר בתולדותיהן של הקהילות היהודיות הספרדיות חל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, עם התנוונות האימפריה והתגברות השאיפות הלאומיות בארצות הבלקן. גורמים נוספים שתרמו להיחלשות התפיסה הדתית היו: ההתעניינות של המערב במזרח, פריסת בתי ספר אירופאים ברחבי האימפריה העות'מאנית, הנחלת שיטות לימוד חדשות והקניית ומתן כלים מקצועיים לבנות ולבנים בשכבות החלשות. ההשכלה היהודית ששגשגה במערב התפשטה, אומנם באיחור, אל היהודים שחיו במרחב העות'מאני. השפה והתרבות הצרפתית קיבלו מעמד חשוב בקרב יהודי האימפריה ב-1860 עם הקמת רשת החינוך של אליאנס (כי"ח), שהביאה ליהודי ארצות המזרח את בשורת הלשון והתרבות הצרפתית. השפה הצרפתית חשפה את המיעוט היהודי לתרבות המערב, ודחקה, למעשה, את תרבותם ואת לשונם המסורתיות לקרן זווית.  

שכבה משכילה של יהודים ספרדים השקיעה מאמצים רבים בהפצת בשורת הקדמה וההתמערבות. הם הכינו את הקרקע לקליטת סוגות ספרותיות חדשות, המתאימות לתכנים חילוניים. ולעתים חדירת הלשון והתרבות הצרפתית, ובמידה פחותה יותר האיטלקית, השפיעה באופן גורף על הלשון הספרדית היהודית וספרותה המודרנית. אט-אט התחילו להתפתח הסוגות המאומצות: העיתונות, התיאטרון, הפרוזה והשירה המודרנית; כמו כן, נכתבו ספרי מדע, ביוגרפיות, ספרות עיונית והיסטוריה (תרגום ומקורי). באותה תקופה החלו להיכתב ספרים בנושאים שהיו רחוקים מספרות המורשת, כגון ספרים המיועדים ללימוד שפות, מילונים, ספרי הדרכה ומידות לילדים, ספרוני אגודות פוליטיות ותנועות חברתיות, ספרים על תולדות קהילות גדולות במזרח ובמערב, ספרי מסעות, ספרי רפואה עממית, ספרים על פלאי העולם ועוד. 

העיתונות היהודית הספרדית פרחה אף היא בשלהי המאה התשע-עשרה. העיתונות היומית הייתה לשופר, למניע ולמכונן שינויים משמעותיים שחלו בחברה המודרנית. העיתונות אפשרה חשיפה למציאות גלובלית - דבר שגיבש את הזהות העדתית-לאומית של היהודים הספרדים. הרשימות הביבליוגרפיות מונות יותר משלוש-מאות כותרי עיתונים שזכו לפרסום ולהפצה מגוונים. העיתונים שימשו מצע נגיש ונוח להפצת הסוגות החדשות האחרות: נובלות רבות ומחזות תיאטרון, בעיקר צרפתיים, פורסמו בהמשכים בשיטת הפיליטון - מוספי תרבות בעיתון היו לבמה נאותה לפרסום שירת המשורר. באופן כללי, אפשר לומר ששני שליש מהעיתונות הכתובה בלאדינו יצאו לאור במרכזי הערים החשובות: סלוניקי, קושטא, סופיה ואיזמיר. הייתה זאת עיתונות ערנית וססגונית מאוד: בספרייה הלאומית בירושלים שמורים אוספי עיתונים, שבועונים, ירחונים בנושאים פוליטיים, מסחריים, הומוריסטיים וסאטיריים, מהם בעלי מגמות דתית, לאומניות וחילוניות. כוחו של העיתון בלאדינו פחת עם השנים, והוא המשיך לשרת את קהל קוראיו עד ה-6 באפריל 1941, מועד בו ראה אור הגיליון האחרון של העיתון היומי הסלוניקאי "איל מיסאז'ירו", שהפצתו הוסרה בהוראת הצורר הנאצי.

שואת יהודי הבלקן בנימה ספרותית 

המחקר ההיסטורי עוסק בהרחבה בקהילות ישראל שחרבו בכלל, ושל יהודי הבלקן בפרט. לא אוכל להתחרות עם סקירות ומחקרים שערכו מוסדות כ"יד ושם" ו"משואה" ואף לא עם ספרי הזיכרון וספרי הקהילה שהוציאו לאור ארגונים של יוצאי קהילות יוון, בולגריה, יוגוסלביה ועוד. על כן בחרתי להציג את נושא השמדת יהודי הבלקן דרך הפריזמה הספרותית של יוצר יהודי-ספרדי-יווני: יהודה חיים פרחיה הכהן מקסנתי (יוון), יליד סלוניקי, שורד שואה (1886-1970), מפני שפרשת חייו היא פרק במהפך שחוו יהודי הבלקן במאה השנים האחרונות. יהודה חיים פרחיה היה שותף לעשייה התרבותית והכלכלית של הקהילות היהודיות הספרדיות גם כשתם השלטון העות'מאני והתחלף בשלטון היווני. הוא כתב את רוב כתביו כשעדיין חיו ביוון כשמונה רבבות יהודים, והוא לא יכול היה להעלות על הדעת שהקץ יהיה מהיר ומחריד כל כך כפי שהיה. הוא היה גם עד וגם קורבן לשואה האיומה בימי הכיבוש הנאצי, וכתביו הם מצבת זיכרון לקהילה שנעלמה.

השלב הראשון: הפלישה 

שואת יהודי הבלקן מתקשרת בתודעה ובזיכרון עם יהודי סלוניקי - קהילה יהודית מהעתיקות באירופה, הנודעת בכינויה "עיר ואם בישראל" וגם "ירושלים דבלקן". היא הייתה בירת עולם התרבות היהודי הספרדי מאז גירוש ספרד. ערב השואה (1940) התגוררו בעיר סלוניקי, כ-56,000 יהודים (11.74% מהאוכלוסייה, המהווים כ-60% מיהודי יוון). ב-1945 חזרו לסלוניקי כ-1,800 יהודים, במגמה לשקם את הקהילה ולהציל את מה שאפשר מרכושם. עם השנים פחת מספרם, בחלקו בגלל ההגירה לארצות הברית והעלייה לישראל, ובחלקו בגלל התבוללות. בסוף המאה העשרים יהודי סלוניקי היוו 0.13% מאוכלוסיית העיר. 

חיילות הציר פלשו ליוון דרך יוגוסלביה ובולגריה ב-6 באפריל 1941; יוון חולקה לשלושה אזורי כיבוש: האיטלקי, הגרמני והאזור שסופח לבולגריה עד סוף המלחמה. יהודה חיים פרחיה תיעד את הפלישה, את כיבושה ואת חלוקתה של יוון בנובלה "שתי אפיזודות", הכתובה בלאדינו. בעת חתימת הנובלה, ב-9 בנובמבר 1942, הוא לא שיער שיהודי מקדוניה ותרקיה, המסופחים לבולגריה, יהיו הראשונים שיגורשו ויועמדו להשמדה. 
"שהיתי באתונה כשהגרמנים והבולגרים פלשו לתרקיה היוונית ולמקדוניה המזרחית. הגרמנים כבשו לאחר מכן את יוון כולה". כך פותח פרחיה את הנובלה האחרונה שכתב. להלן המשך דבריו בתרגום לעברית: 
"חיכיתי מספר ימים עד שהמצב יתייצב ונתיבי התחבורה ייפתחו; אז נסעתי מאתונה לשאלוניקי בכוונה לשוב לקוואלה. בשאלוניקי השגתי, הודות לעצתם של מביני עניין, אישור מעבר גבול לאזור הבולגרי. אך בבואי למעבר סטרימון, גבול אזור הכיבוש הבולגרי, נודע לי שבאותו רגע הגיע צו שעל פיו כל תושב תרקיה הנוסע לאזור הבולגרי חייב לגשת לשגרירות בולגריה באתונה על מנת שינפיקו לו דרכון. תלונותיהם של הנוסעים לא הועילו ונאלצנו לשוב לשאלוניקי כפי שבאנו.

כשאחייני, משה פסח, בן אחותי המתגורר בקוואלה, שמע על העיכוב המצער, השיג עבורי אישור מיוחד לחצות את הגבול. לא רק זה הוא השיג אלא שאת הדרך משאלוניקי לקוואלה עשיתי לצדו של מפקד גרמני! בבואנו למעבר סטרימון הציג אותי המפקד כקונסול והחיילים והמפקד האחראי על הגשר [מעבר הגבול] הזדקפו והצדיעו לי הצדעה צבאית. אחרי המעשה צחקנו בקול גדול והמפקד הגרמני אמר: תוכל להתרברב בפומבי שנחשבת ואילו לחמש דקות, לקונסול הרייך הגרמני".

השלב השני: גירוש יהודי תרקיה ומקדוניה המזרחית

שואת יהודי חבל תרקיה ומקדוניה המזרחית הייתה במרחב גיאוגרפי שטרם זכה לתשומת לב מחקרית. קוואלה (Kavalla), דראמה (Drama), קסנתי (Xanthi), קומוטיני(Comotini) , סיריס (Seres) ודידימוטיכון(Didimoticho)  היו לקהילות לוויין של אם הקהילות הספרדיות, סלוניקי. על פי הנתונים הקיימים, בסמוך למלחמת העולם השנייה מספר היהודים בחבל תרקיה ובמקדוניה המזרחית היה קרוב ל-5,687 יהודים: קוואלה: 2,200; דראמה: 1,200; קסנתי: 600; סיריס: 600; אלכסנדר ופוליס: 197; סופלו: 40; קומיטיני: 850.

לאחר הפלישה וחלוקתה של יוון, חבל תרקיה עבר תחת חסות בולגריה. משרד החוץ הגרמני ניהל משא ומתן על גורלם של יהודי בולגריה; ההסכם שהתגבש קבע שממשלת בולגריה תערוך מצוד על יותר מאחד-עשר אלף יהודים "זרים", ותמסור אותם לגרמנים לגירוש. חוקי הגזע נאכפו באזור הכיבוש הבולגרי ביוון באוגוסט 1942. באמצע חודש פברואר 1943 גורשו לרייך עשרים אלף יהודים, ובכללם יהודי מקדוניה וחבל תרקיה. 

השיר "ערב יום כיפור תש"ב", שנכתב בקוואלה בחודש תשרי 5702 (1941), מתאר את המציאות הבלתי נתפסת של ראשית ימי הכיבוש. עשרת ימי התשובה הפכו לנוראים, תרתי משמע. להלן תרגום הבית הרביעי:
"השנה הלבבות שלנו פועמים באופן אחר
אין קהילה, אין תפילה, המצח מוטה מטה
מרוב יגון הדמעות זולגות ללא הפסק
כל הנפשות בוכים, רחמים דורשים הם ממרום".

ראשית, סבלה הקהילה ממעשי שוד ומהתעללויות מצד הכוחות המזוינים ומצד כנופיות פושעים מבני המקום. השלטון הבולגרי הטיל על היהודים בשטחי הכיבוש שורה של הגבלות חמורות. בקיץ 1942 נשלחו צעירים יהודים למחנות עבודה בבולגריה. תנאי החיים במחנות היו מזעזעים. ב-4 במרץ 1943 בשעה שלוש אחר חצות, רוכזו תושבי תרקיה היהודים, 4,058 גברים, נשים וטף במקום איסוף; הם הוחזקו מספר ימים במחסני טבק בתנאים מחפירים. ב-20 וב-21 במרץ נדחסו לרכבות בקר והובלו לנמל לום. מלום הועברו יהודי תרקיה אל מחוץ לבולגריה לידי הגרמנים, הם הועלו על ארבע אוניות בדרכן לווינה. שלוש אוניות הגיעו ליעדן; הרביעית כנראה הוטבעה במי הדנובה. מווינה שולחו היהודים ברכבות דרך קטוביץ' לטרבלינקה, שם נרצחו עם בואם למחנה.  

פרחיה מסר עדות בעל פה ובכתב, ביוונית, בספרדית יהודית ובצרפתית. בשנת 1958 גבה ההיסטוריון יוסף נחמה עדות מפיו:

"... בשנת 1941 גייסו הבולגרים חמישים צעירים בני תשע-עשרה ובני עשרים מקוואלה לעבודה בסרביה. הצעירים הועסקו שם עד אוקטובר 1941. בינואר 1942 גויסו עוד ארבעים צעירים בני אותם הגילאים. כמו כן, גויסו כשלוש-מאות וששים יהודים בני עשרים ואחד ועד בני חמישים. [ייתכן שבמספר הזה נכללו גם צעירים מדראמה]. המגויסים האלה נשלחו כולם לעבוד בבולגריה. רוב הצעירים המגויסים צורפו לאחר מכן להוריהם והובלו להשמדה. ארבעים מן המגויסים עבדו במחנות עבודה בתנאים קשים, אבל הצליחו לשרוד וחזרו לקוואלה בתום המלחמה".

פרחיה ביכה את שואת יהודי תרקיה ומקדוניה המזרחית בעשרות השירים בנושא השואה, שירים שכתב בזמן הכיבוש ואחריו. טרילוגיית השירים "זעקת המועקה הראשונה, השנייה והשלישית" מתארת באופן כרונולוגי את גירושן ואת השמדתן של הקהילות היהודיות בתרקיה ובמקדוניה. 

השלב השלישי: החזרה והשיקום
פרחיה לא פסח בשום הזדמנות על זכר הנספים – הזכרתם הייתה לו לנר, והם היו למוטיב בכל דרשותיו ובכל הספד שחיבר לאחר המלחמה, כשמילא תפקיד של רב קהילת שארית הפליטה.
מן המגורשים מתרקיה לא שב ליוון אף לא ניצול אחד. קבוצה של ארבעים יהודים ששרדה את מחנות עבודת הכפייה בבולגריה עלתה לישראל. לאחר המלחמה הקהילות היהודיות נותרו קטנות מכדי לקיים חיים יהודיים. הקהילות חדלו להתקיים; לרוב עברו משם הצעירים לאתונה, למרסיי, לישראל ולארצות הברית, ובני הדור הזקן הלכו אט אט לעולמם. 
השיר "שובי" (Mi retorno), שנכתב ב-1.1.1946, מסכם את תולדות חורבנן של הקהילות היהודיות בבלקן. יהודה חיים פרחיה קורץ באירוניה על היעלמותה של האנטישמיות בגין היעדר הגורם היהודי. 
"עלו והצליחו בעמלכם היומיומי 
מאומה יפר את מנוחתכם היומית 
האנטישמיות תיעלם מכאן לחלוטין 
הגויים ישנו בקרוב את עמדותיהם 
מאחר שאין בנמצא יהודים לקנא בהם 
המבצע הצליח, החולה מת! כך הם טוענים".

אחרית דבר

הזעזועים החברתיים במאה העשרים גרמו להיחלשותן של הקהילות דוברות הספרדית היהודית במזרח: ההגירות ההמוניות, הקמת מדינות הלאום בתחומי האימפריה העות'מאנית לשעבר, המהפכות החברתיות ומכת החסד שהפילה על האומה כולה מלחמת העולם השנייה. הדור שלפני השואה שאף להיטמע במקומות היישוב החדש, כולל ארץ ישראל, ועל כן ניתק את הקשר עם קהילות האם. השואה הנוראה הכריעה סופית, והניתוק הפך לקטיעה. כיום הדוברים מתמעטים ומזדקנים, כשהם משאירים אחריהם שובל נוסטלגי מהול בתחושת החמצה. הרשות הלאומית ללאדינו, שהוקמה במקביל לרשות היידיש, יחד עם מרכזים לחקר תרבות הלאדינו, כגון מרכז גאון באוניברסיטת בן-גוריון ומרכז נעימה ויהושע סלטי באוניברסיטת בר-אילן, עושים מאמצים כבירים לקרב את דור הביניים והדור הצעיר על מנת להציל ולהחיות את השפה באמצעות פעילויות תרבות שוטפות, קורסים להנחלת לשון הלאדינו, פרסום כתבי עת, תמיכה בקבוצות שוחרי לאדינו ברשויות המקומיות ומתן מלגות עידוד. יוזמות פרטיות הניבו פרויקטים בינלאומיים ברשתות החברתית, כגוןLadino Komunita, הזוכה להיענות רבה.

בפן הספרותי יש עדנה ופריחה מחודשת של היצירה הלירית הדו-לשונית. המשוררים מרגלית מתתיהו, מיכל הלד ואבנר פרץ רכשו להם שם מכובד בפנתיאון הספרות הישראלית המודרנית. כמו כן, הציבור הישראלי מגלה עניין רב בעולם הפולקלור של היהודים הספרדים: אמנים ממוצא יהודי ספרדי מגלים את שורשיהם במוזיקה ובשירה ויוצאים למסע סוחף.
כשתרבות עתיקת יומין מושרשת בלב העם, שום "פתרון סופי" לא יכריע את סופה. טרם נאמרה ה"אולטימה פאלאב'רה (המילה האחרונה) על תרבותם של דוברי הלאדינו.


הכותבת היא חוקרת במרכז לחקר הלאדינו ע"ש נעימה ויהושע סלטי, אוניברסיטת בר-אילן