כיצד עוצב הזיכרון הקולקטיבי אודות מרד גטו ורשה?

איך ומדוע קרה שחלקם במרד גטו ורשה של לוחמי ארגון המחתרת אצ"י נעדר מדפי ההיסטוריה? מדוע הועם חלקם של הלוחמים שנמנו עם תנועת בית"ר, בעוד שחלקו של ארגון אי"ל וחבריו, מצידה השמאלי של המפה, זכה להנצחה והאדרה?
אמיר השכל

מרד גטו ורשה הוא אירוע מכונן בתולדות ההתנגדות היהודית בתקופת מלחמת העולם השנייה. היה זה מאבק חסר סיכוי של מעטים כנגד גרמניה הנאצית, מתוך מטרה למות בכבוד. סיפור המרד, כפי שסופר בארץ, לאחר סיום המלחמה על ידי מנהיגי אי"ל (ארגון יהודי לוחם), בראשותם של יצחק (אנטק) צוקרמן וצביה לובטקין, הפך במהרה למיתוס לאומי. מנהיגי אצ"י נפלו במהלך המרד, אך לא נמצא תיעוד מקיף ומספק כדי לשפוך אור על סיפורו של אצ"י (ארגון צבאי יהודי), הקמתו, פעילותו ערב המרד וחלקו במרד. 

עם תום המלחמה השתלטו על היישוב בארץ ישראל רגשות מעורבים. מצד אחד, תחושת אשמה בגין אוזלת היד בסיוע ליהדות אירופה בזמן המלחמה, ומנגד, ביקורת על הרמת הידיים, ה"הליכה כצאן לטבח". בצד הביקורת עלו שאלות אודות טיבם של השורדים. למול החששות והביקורת הצטיירה דמותם של מנהיגי המרד ששרדו כסמל וכמופת. המרד היה בבחינת מופת חלוצי ארץ ישראלי בהתגשמותו. הידיעות על מרד גטו ורשה התקבלו בקרב היישוב בתחושה של גאווה והקלה. 

ביוני 1943 הגיעו לארץ ידיעות כי צביה לובטקין נפלה בקרב. צביה הפכה להיות סמל, ונכתבו עליה ועל גבורתה שירי הלל. בינואר 1945 הגיעו לארץ ידיעות על הישרדותם של יצחק וצביה, והשמחה הייתה רבה. הפגישה הראשונה בין יצחק צוקרמן וחייקה גרוסמן, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק, עם מנהיגות תנועת הקיבוץ המאוחד, הייתה בלונדון באוגוסט 1945. שני המנהיגים התקבלו בהערצה. העיתון "דבר", כשאר עיתוני תנועת הפועלים, דיווח בהרחבה על המפגש המרגש. שני המנהיגים התקבלו באהבה והערצה, עברו בלונדון מעצרת לעצרת וסעדו עם חיים ויצמן.

צביה הגיעה לארץ ב-25 במאי 1946 ויצחק הגיע ב-29 באפריל 1947. השניים התקבלו כמפקדים גיבורים על ידי מנהיגי תנועת העבודה. ימים לאחר הגעתה לארץ, סקרה בוועידת הט"ו של הקיבוץ המאוחד ביגור את סיפור הטרגדיה של יהדות פולין, קהילת ורשה וסיפור המרד. היה זה אירוע מכונן באתוס הציוני. דבריה פורסמו בהמשכים בעיתונות של תנועת הפועלים ותמונתה פורסמה בעמודים הראשיים. ההסתדרות פרסמה בתש"ז את עדותה תחת הכותרת "אחרונים על החומה". החוברת הופצה בכל הסניפים, הקיבוצים ומועדוני התרבות של ההסתדרות. בתיאור ההתארגנות למרד התייחסה צביה, כבדרך אגב, לרביזיוניסטים, ואמרה: "חיפשנו גם קשרים עם הרביזיוניסטים, כי לא יכולנו לתאר לעצמנו שהנוער הרביזיוניסטי, אשר דגל תמיד במלחמה, יהיה מחוצה למרד". באשר לחלקם של הרביזיוניסטים במרד, היא לא הזכירה דבר.

שאלה של ייצוג ועיתוי


גם יצחק צוקרמן התקבל בארץ בכבוד השמור לגיבורים. גם הוא נשא את עדותו בפני חברי קיבוץ יגור וחברי מזכירות הקיבוץ המאוחד, שקידמו את פניו כ"מפקד מרד גטו ורשה, מארגן הפרטיזנים ומפקדם". ואכן, בפגישה זו זוהה צוקרמן כמפקד המרד, וכברירת מחדל - כסגן מפקד גטו ורשה. גם הוא, בהתייחסו להתארגנות למרד, סיפר, מחד גיסא, בנימה אוהדת, על המשא ומתן עם ה"בונד" ומאידך גיסא, בביקורתיות, תוך התנערות מהקבוצה הרביזיוניסטית, שפעלה בגטו, תוך שהוא מאשים את הרביזיוניסטים כבלתי אחראים, ראוותנים, ומפרי משמעת, כדרכם. "אנחנו בנינו את הארגון על יסוד אנשים מהימנים שהם אנשי תנועות הנוער ואילו הם נהגו בחוסר אחריות והתקשרו עם האנדקים ואף ערכו למענם אקסים". 

בהיעדר נציגות של מנהיגי הרביזיוניסטים בגטו ורשה באותם ימים בארץ, הפך קולם של לובטקין וצוקרמן לקול הדומיננטי, שסיפר את סיפורו של מרד גטו ורשה. ז'וטה הרטמן, שהייתה לוחמת באצ"י, על אף שלא הייתה בית"רית בתפיסת עולמה, מספרת בעדותה את הדברים הבאים: "רק כשבאתי לפה (הכוונה לארץ ישראל) ושמעתי שמדברים הרבה על Z.O.B (אי"ל), המחתרת הציונית בונדיסטית, שאלתי את עצמי, את בעלי, את כולם... זה לא יפה... הדור הזה יגמור ואף אחד לא ידע שהבית"רים היו חלק, חלק יפה בתוך המרד, חלק שגם הפולנים ידעו, גם הממשלה הפולנית בלונדון... אני יכולה להגיע לכל מקום...

"אז הלכתי לאנטק ואמרתי לו, אנטק למה לא מדברים על בית"רים?... אז הוא אומר מה את שואלת אותי, את השתגעת, אני צריך לדבר על... בית"רים? לא זוכרת את הגדולים בבית"ר, למה הם לא מדברים? אנחנו צריכים להגיד ש... (הוא לא ידע שאני הייתי בבית"ר) ואני צריך לדבר?... אמרתי, אבל זו גבורה יהודית, מה חשוב מי? שיהיה שחור, אבל זה אנחנו!". 

קול נוסף, שנשמע מאוחר יותר מפולין, היה קולו של מארק אדלמן, סגנו של מרדכי אנילביץ', אשר פיקד על הלחימה ב"מתחם המברשת נים". אדלמן, איש תנועת הבונד, היה ידוע באיבתו לרוויזיוניסטים. בראיון שנתן לאנקה גרופינ'סקה, מבקשת ממנו המראיינת את התייחסותו לדיווח של רינגבלום על ביקורו שלו במפקדת האצ"י. על כך עונה לה אדלמן: "ומה זה? זאת הייתה כנופיית סבלים, מבריחים וגנבים. סגרו את עצמם באותו בית, ירו קצת וברחו באותו יום. אין על מה לדבר. ייתכן שזה הם שהניפו את הדגל ההוא".מעבר להשפעה הראשונית החזקה של המפגש עם מנהיגי המרד, יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, פעלו במשך השנים הגורמים המתווכים: מערכת החינוך, ההנצחה והתקשורת. 

 

שאלה של חינוך

 
אדם רוכש את הידע הבסיסי במערכת החינוך, וזה מלווה אותו לאורך כל חייו. פרק השואה נלמד בדרך כלל בחטיבה העליונה. אני מבקש לבחון: כיצד מלמדים לאורך השנים את תלמידי ישראל על מרד גטו ורשה.
הספר "השואה והמרי", שיצא על ידי משרד החינוך בשנת 1953, הוא אסופה של תעודות ועדויות. בדברי הפתיחה של פרופ' ב. דינור, שר החינוך דאז, הוא כותב, בין השאר: "פרקים אלה, פרקי תעודות ועדויות, רשומות ותגובות מימי השואה והמרי של חורבן קהילת ישראל באירופה, נועדו לתלמידי בתי הספר בישראל. שומה עלינו לספר לבנינו ודורותינו על ששת המיליונים מבני העם היהודי שהובלו לטבח, להרג ולאבדן על ידי הנאצים ועוזריהם...".   פרק המרידות בגטו ורשה אינו כולל שום עדות על חלקו של האצ"י במרידות בגטו וארשה. 

ספרו של משה קשטן, "תולדות היהודים ממלחמת העולם הראשונה ועד ימינו", שיצא לאור בשנת 1958, מספר על הקמת המחתרת היהודית בגטו כך: "פלוגות ההכשרה של 'החלוץ'... הוסיפו לפעול גם אחרי הכיבוש והמשיכו בתכנון תוכניות במשותף, בלימוד השפה העברית והערכים הלאומיים, ובעידוד הדדי לעמידה גאה. כאשר הגטו החל להתרוקן, הם אשר נמנו וגמרו להתארגן במסגרת צבאית ולשים את נפשם בכפם. וכאשר ארגוני המחתרת האחרים של ה'בונד' והקומוניסטים הסכימו להצטרף אליהם, הופקד ציוני צעיר בן עשרים וארבע, מרדכי אנילביץ', על גדודי המחתרת". בהמשך יש תיאור קצר של ההתנגדות בינואר 1943 ותיאור קצר של המרד באפריל. גם כאן אין אזכור לחלקו של האצ"י במרד. 

בשנת 1981 יצא לאור הספר "השואה" - ספר נושא לחטיבה העליונה בבית הספר הכללי, בהוצאת משרד החינוך והתרבות. בפרק העוסק בהתנגדות אקטיבית מול התנגדות פאסיבית, סוקר המחבר את הנושא הבא: גטו ורשה לקראת המרד מאת יצחק צוקרמן, ובסופו של הפרק תמונה של מרדכי אנילביץ', והכותרת: "מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה". בהמשך, תיאור הקמתו של הארגון היהודי הלוחם, מתוך עדותה של צביה לובטקין ביוני 1946 בוועידה הט"ו של הקיבוץ המאוחד. העדות השלישית היא עדותו של הרש ברלינסקי, הנוגעת לתביעה לפיקוח פוליטי על הארגון הלוחם, ולסיום - קטע העוסק בהתנגדות פאסיבית. גם בספר זה אין ביטוי לחלקו של האצ"י במרד. 
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1983, יצא לאור הספר "השואה ומשמעותה" מאת ישראל גוטמן וחיים שצקר. היה זה ספר לימוד לתכנית לימודים חדשה בחטיבה העליונה. בפרק שנים-עשר, העוסק בהתנגדות ובמרידות של היהודים, כותרת משנה: "הארגון היהודי הלוחם - ז.או.ב והאיגוד הצבאי היהודי". בפתיחת הפרק כותבים המחברים את הדברים הבאים: "ביטוי נוסף לפעילותם של הנוער ושל תנועות הנוער אנו מוצאים בארגון היהודי הלוחם-ז.או.ב. הארגון הוקם על ידי תנועות הנוער החלוציות (השומר הצעיר, 'דרור' ו'עקיבא') בעיצומו של הגירוש הגדול מוארשה ביולי 1942, ואילו הארגון השני, שאף הוא נטל חלק במרד גטו וארשה ונוסד על ידי אנשי תנועת 'בית"ר' התארגן בשלהי אותה שנה".  מכאן והלאה ועל פני שבעה עמודים אין שום אזכור לחלקו של האצ"י במרד.
 

ההתעלמות הכמעט מוחלטת ממשיכה


מה כן קיים? קטע מתוך פרוטוקול האסיפה הכללית של קיבוץ ופעילי סניף "דרור" בביאליסטוק, ב-27 בפברואר 1943; פניית "הארגון היהודי הלוחם" לארגוני המחתרת הפולנים לעזרה בנשק, תיאור קצר של אירועי ינואר ואפריל 1943, ולסיום - מכתבו האחרון של  מרדכי אנילביץ'. במהדורה השנייה של אותו ספר, שיצאה לאור בשנת 1987, לא נעשה שום שינוי בנוגע לסיפורו של מרד גטו וארשה.
בשנת 1996 פרסם משרד החינוך, התרבות והספורט - האגף לחינוך מבוגרים, את הספר "יד ועד". זהו קובץ עדויות ותעודות מן השואה. את הקובץ כתבו וערכו רעיה גוטמן וציפי מזר. גם כאן, בפרק העוסק בהתנגדות, אין אזכור אחד על האצ"י. 
בשנת 1999 יצא לאור ספרה של ד"ר נילי קרן, "מסע אל הזיכרון". בפרק השביעי, שכותרתו "היהודים עומדים על נפשם", מספרת הכותבת על הקמתו של אי"ל ב-28 ביולי 1942, ובהמשך היא מוסיפה את הדברים הבאים: "בגטו פעל ארגון נוסף "איגוד צבאי יהודי" (אצ"י) שחבריו השתייכו לתנועת בית"ר. אנשי אצ"י לא הצטרפו לאי"ל, אך תיאמו עימם את הפעולות ערב פרוץ המרד בגטו, באפריל 1943". 

באותה שנה פורסם גם ספרו של ישראל גוטמן, "שואה וזיכרון". בשער הרביעי של הספר, "ההתנגדות ועולם המחנות", בתת הפרק "המרידות בגטאות", כותב גוטמן על הקמתו של אי"ל, ובהמשך הוא מפרט: "במקביל קמה מסגרת ארגונית לוחמת נפרדת, קטנה יותר בממדיה של הרביזיוניסטים ותומכיהם". גוטמן ממשיך ומתאר את התארגנות אי"ל לקראת חיסול הגטו, ומוסיף: "ארגון נוסף, 'האיגוד הצבאי' הבית"רי, פעל במתכונת דומה". בכל מה שנוגע לתיאור הקצר של המרד מתאר הכותב רק את פעילות אי"ל, את נפילת הבונקר במילה ואת התאבדותם של אנילביץ' והלוחמים; והס מלהזכיר את חלקו של האצ"י. בסוף הספר ריכוז שמות ומושגים. בין המושגים נמצא "הארגון היהודי הלוחם". שמו של "הארגון הצבאי היהודי" נפקד.

בשנת 2003 פורסם ספר לימוד והכנה לבגרות בתולדות עם ישראל. כותב הספר הוא אברהם חדד. בפרק העוסק במרד גטו וארשה מתאר הכותב את הקמת הארגון היהודי הלוחם; אירועי ינואר 1943; וההכנות למרד, תוך כדי שהוא מצטט את דברי צביה לובטקין על מרד ינואר, ובסיום את המשפט: "שני הארגונים אי"ל ואצ"י ידעו שהגרמנים לא ישלימו עם מפלתם ויחזרו בכוח גדול לחסל את הגטו ולכן החלו בהכנת הגטו לקרב הסופי". על אף אזכור המושג אצ"י, אין שום הסבר מי הקים את הארגון, אופי לוחמיו וחלקו במרד. 

mapa-ghetto
מפה של גטו ורשה בעת המרד. בהוצאת אצ"י

בשנת 2009 פורסם ספרם של פרופ' אייל נווה, ד"ר נעמי ורד וד"ר דוד שחר, "טוטליטריות ושואה". בפרק על מרד גטו וארשה - תיאור מאוזן של אירועי המרד. בכל מה שקשור לאצ"י כותבים המחברים: "עוד לפני הקמת אי"ל קם ארגון אצ"י (ארגון צבאי יהודי) על ידי חברי בית"ר בפיקודו של פאבל פרנקל. בארגון היו כמה מאות לוחמים חמושים, והוא היה בקשר עם המחתרת הפולנית ממנה קיבל נשק רב יחסית. שני הארגונים לא הצליחו להתאחד, והם חילקו ביניהם את אזורי הלחימה". בתיאור הלחימה בגטו כותבים המחברים: "ביום הראשון למרד תלו חברי אצ"י שני דגלים שנראו היטב בגטו וברחובות וארשה: דגל אדום-לבן (הדגל הפולני) ודגל כחול-לבן (דגלו של אצ"י) ובכך הראו כי היהודים לוחמים גם את מלחמת הפולנים".
 

תחילת השינוי

באותה שנה פורסם ספר נוסף, הנושא את אותו השם "טוטליטריות ושואה", על ידי פרופ' ישראל גוטמן. הפעם – שינוי. גוטמן מתאר את הקמתו של האצ"י במקביל להקמתו של אי"ל: "במקביל קמה מסגרת ארגונית נפרדת, קטנה יותר בממדיה, 'האיגוד הצבאי' של הרביזיוניסטים, תומכיהם וחברי בית"ר, תחת פיקודו של פאבל פרנקל. האיגוד ניצל קשרים רבים מחוץ לגטו והצטייד בנשק באופן עצמאי. הנשק הועבר במנהרה שהובילה ממפקדת האיגוד אל הצד הארי שמחוץ לגטו. במשך זמן מה התנהל משא ומתן על שילוב האיגוד ב'ארגון היהודי הלוחם', אולם הוא לא עלה יפה. אנשי האיגוד טענו שלא היו מוכנים לקלוט אותם כקבוצה מאורגנת, אלא רק כבודדים. ואילו מצד אנשי אי"ל נשמעה הטענה כי מכיוון שבאיגוד היו אנשים בעלי הכשרה צבאית קודמת, הם תבעו לקבל לידם את הפיקוד על הארגון המשותף. אולם לקראת פרוץ המרד הגיעו שני הארגונים לידי הסכמה על חלוקת נשק והקצאת גזרות לחימה". 

בנוגע ללחימתם של לוחמי האצ"י, כותב גוטמן: "חברי 'האיגוד הצבאי' נטלו אף הם חלק מרכזי במרד והצטיינו באומץ לבם. הם אף הניפו על גג אחד הבניינים דגל כחול-לבן ולצידו את הדגל הפולני. עם דיכוי המרד עזבו חלק מן החברים דרך המנהרה לצד הארי, בעוד שחלק אחר, כולל מפקדי האיגוד, נהרגו בהתנגשויות עם הגרמנים". 
מהסקירה המתוארת לעיל, שכוללת מדגם של ספרי היסטוריה משנת 1953 ועד שנת  2009, ניתן לראות, כי למעשה עד שנת 2009 יש התעלמות מוחלטת מחלקו של האצ"י במרד גטו וארשה. רק משנת 2009 תוקן העוול. 

כבר בדצמבר 1943 הקימו בוגרים של תנועת "השומר הצעיר" את קיבוץ יד מרדכי על שמו של מרדכי אנילביץ'. בשנת 1949 נערכה במקום עצרת הזיכרון הראשונה לציון שש שנים למרד גטו וארשה, ומאז, בכל שנה, במוצאי יום הזיכרון לשואה והגבורה, נערכת עצרת זיכרון ממלכתית לרגלי האנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ', שהוקמה במקום בשנת 1951 על ידי הפסל נתן רפופורט. בצידי האנדרטה לוח זיכרון, ועליו הכיתוב הבא: "מרדכי אנילביץ' מפקד המרד בגטו וארשה במלחמת העולם השנייה. מראשי תנועת השומר הצעיר בפולין. נספה בגטו במאי 1943 על שמו נקרא קיבוץ יד מרדכי". (ההדגשה שלי). 


ביה"ס לסגני מדריכים של בית"ר בלובלין, 1933

בחודש מרץ בשנת 1954 הכריזה ההנהגה הראשית של תנועת "השומר הצעיר" על שיתוף פעולה עם הקרן הקיימת לישראל ועל נטיעת יער על שמו של אנילביץ'. בשנת 1963 הוקם "מורשת", בית העדות על שם מרדכי אנילביץ', על ידי פרטיזנים ולוחמים לשעבר, יוצאי "השומר הצעיר". ביום הזיכרון לשואה והגבורה בשנת 2009 נפתח בבית העדות "מורשת" שבגבעת חביבה, מוזיאון על שמו של אנילביץ'. 
בשנת 1968, הופק בול על ידי השירות הבולאי לציון 25 שנים למרידה בגטאות ובמחנות ההשמדה. תמונת הבול נושאת את חלקו העליון של פסלו של מרדכי אנילביץ' המוצב בקיבוץ יד מרדכי. ב-7 ביוני 1983 הופקו שלושה בולים לזכרם של מורדי הגטאות, בול אחד נושא את תמונתו של אנילביץ', ובול אחר את דמותו של יוסף גלזמן, מנהיג פרטיזנים ואיש בית"ר מגטו וילנה. ב-2 באפריל 1985 הופק בול, שנושא את דמותם של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן. 

ב-16 ערים מתוך 20 הערים הגדולות בישראל, יש רחוב הנושא את שמו של מרדכי אנילביץ'; בשש מהן רחוב על שם צביה לובטקין; בארבע רחוב על שם יצחק צוקרמן. באף אחת מעשרים הערים הגדולות בישראל אין רחוב על שם פאבל פרנקל. ביוזמתו של פרופ' משה ארנס, נחנכה ב-31 ביולי 2008 כיכר על שם פאבל פרנקל בעיר הרצליה. תמונת ההנצחה המשתקפת מהנתונים בשטח היא חד צדדית ומביאה לידי ביטוי את הארגון היהודי הלוחם ומנהיגו מרדכי אנילביץ'.  

ההתעלמות נעשתה ביד מכוונת

יכולה להישמע טענה, כי מיעוט המידע על האצ"י הוא שגרם לכך שאור הזרקורים הופנה כלפי פעילותו של אי"ל במרד. טענה זאת אינה עומדת במבחן המציאות, לאור העובדה שאחדים מניצולי גטו וארשה, כאלו שלא השתייכו לתנועה הרביזיוניסטית, בחרו להתייחס לפעילותו בכתביהם, לדוגמא: הלל זיידמן, מראשי הקהילה היהודית בוארשה ומנהל ארכיון הקהילה, חבר אגודת ישראל וניצול גטו וארשה, שכתב: "הרביזיוניסטים היו המטיפים הראשיים להתנגדות. אם כי לא היו חבורה לעצמם - איש לא נשאל ואיש לא ידע לאיזו מפלגה שייך כל אחד - הרי ממערכותיהם הורכב ממספר רב של בעלי התנגדות... בשעת פרסום הכרוז להופיע ל'אומשלאג' בהתנדבות בעבור 3 קילוגראם לחם וקילו אחד ריבה, היו הרביזיוניסטים הראשונים שהזהירו שלא ללכת ל'אומשלאג'.

רחל אוירבך, סופרת, חברה בצוות "עונג שבת", ניצולת גטו וארשה, כתבה: "פרשה לחוד שלמרבה הצער טרם נחקרה כל עיקר, היא קיומו של ארגון קרבי מקביל שבחלק מן המקורות נקרא ז'.ז.ו (ארגון צבאי יהודי). בדינים וחשבונות של הגנרל שטרופ אנו מוצאים את הביטוי 'יחידות קרביות' וגם הביטוי 'הארגון הצבאי'. ארגון זה הוקם בידי ארגון-הנוער הרביזיוניסטי 'בית"ר', אלא שלפי מקורות מסוימים השתייכו אליו לא רק רוויזיוניסטים, כי אם גם בלתי מפלגתיים, אנשים ממפלגות אחרות ואפילו קומוניסטים... בניגוד לארגון היהודי הלוחם נמצאו בשורות האיגוד הצבאי היהודי אנשי צבא מומחים, קצינים לשעבר בצבא הפולני. כן היה אגוד זה מצויד כראוי בנשק. ברשותו הייתה אפילו מכונת ירייה, ובכך מסתברת יעילות פעולותיו הקרביות בימי-המרד הראשונים".


קורס סמלים של ברית החייל, 1934

 


יונס טורקוב, שחקן, מנהל אומנותי, ניצול גטו וארשה, כתב בספרו, "היה הייתה וארשה יהודית", כך: "קבוצת הלוחמים הרביזיוניסטים בהנהגתם של פ. פרנקל ול. רודל (עתונאי יהודי מקילץ) שלא צורפו אל ה'זשאב' [אי"ל], הפכה את הגוש למבצר חזק, שעליו הסתערו הגרמנים בלי הרף, אבל הם נהדפו עם אבדות קשות. גם קבוצה זאת רשמה לזכותה פרקי גבורה ומסירות-נפש מפליאים".

אדולף ברמן, דוקטור לפסיכולוגיה, פעיל "פועלי ציון שמאל" שהיה מנכ"ל ארגון "צנטוס" לעזרת ילדים ומזכ"ל המועצה הפולנית לעזרת יהודים, "ז'גוטה" כתב: "אך עובדה היא, כי לוחמי 'הארגון היהודי הצבאי' לחמו  בעת המרד בעוז-רוח, בייחוד באחת מגיזרות-הקרב החשובות ביותר בגיטו, בכיכר- מוראנוב. רבים מהם נפלו שם במאבק עם קלגסי הנאצים. השאר נספו אחרי-כן, בצד הארי. זכרם של נופלי 'הארגון היהודי הצבאי' במאבק האנטי-היטלראי חייב להיות קדוש כשל לוחמי-גטו אחרים. גם הם נפלו כנפול גיבורים".

לסיכומו של עניין, נדמה לי כי היעדרו הכמעט מוחלט של חלקו של אצ"י במרד גטו וארשה, מקורו באיבה קשה בין בן-גוריון ותומכי תנועות הפועלים הציוניות לבין ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית. איבה זו גרמה לבידוד הרוויזיוניסטים והערימה מכשול לשיתוף פעולה בין התנועות לקראת מרד גטו וארשה. היטיב לבטא את המצב ד"ר אדולף אברהם ברמן, ממנהיגי פועלי ציון שמאל, בספרו "במקום אשר יעד לי הגורל". וכך הוא כותב: "עובדה היא שאין להכחישה, כי יחס רובה המכריע של הציבוריות המאורגנת בגטו אל הרביזיוניסטים היה שלילי. גם היחס מצד רובה של התנועה הציונית בגטו, הן של המפלגות והסתדרויות-הנוער הציוניות-הסוציאליסטיות והן הציוניות-הכלליות, של האגף הראדיקאלי, ה'גרינבוימאי', היה מסויג. הרביזיוניסטים היו בגטו במידה מרובה מבודדים".

המידע על האצ"י ותרומתו למרד גטו וארשה, על אף שהיה חלקי, היה ידוע לכול. לא ניתן אלא להגיע למסקנה, כי הייתה זו יד מכוונת של האליטה הפוליטית בארץ ישראל, להתעלם ולהשתיק את חלקו במרד מסיבות של מאבק אידיאולוגי-פוליטי. ישראל גוטמן כותב בספרו "יהודי וארשה 1943-1939" את הדברים הבאים: "לא בלי צדק התרעם המחנה הרעיוני-הפוליטי שממנו צמח איגוד זה, המחנה הרוויזיוניסטי בגלגוליו השונים, כי התעלמו והשתיקו את קיום האיגוד שנטל חלק משמעותי במרד באפריל 1943". בהמשך דבריו טוען גוטמן, כי יש להניח שהדבר לא נעשה במזיד. אני מטיל ספק בכך.