ברצוננו או שלא, הילדים שלנו חשופים לשואה מגיל צעיר מאוד. חשיפה שכזו עלולה לגרום
להצפה רגשית ולביטויי חרדה אצל ילדים צעירים ולתופעות התנהגותיות קשות.
הורים ומורים כאחד מתלבטים מה נכון לעשות. (ד"ר גילה מצליח-ליברמן)
גם היום, ממרחק של למעלה משבעים שנים, הדעת איננה מסוגלת לתפוס את האכזריות הצרופה שאפיינה את התקופה החשוכה ביותר בתולדות האנושות – תקופת השואה, והלב ממאן להינחם ולשכוח. צפירת האזעקה המפלחת את חלל האוויר בכל רחבי הארץ בתחילת האביב לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מרעידה את מיתרי
הלב ופוערת פצעים נושנים ומצוקות שלא יגלידו לעולם.
הדגלים מורדים לחצי התורן, טקסים מתקיימים במוסדות ממלכתיים וציבוריים, אמצעי התקשורת חורגים משגרת היום יום ומקדישים את שידוריהם לסיפורי השואה, לזיכרונות האימה של הניצולים, לראיונות עם בני הדורות הבאים וגם למעשי הגבורה ולגילויי אנושיות וחום בעולם שנטרף. כל תושבי מדינה ישראל, חשופים לכך, הדבר לא פוסח על איש. גם לא על הצעירים שבינינו.
הורים ואנשי חינוך מתלבטים לגבי האופן בו ישוחחו עם הילדים לגבי מאורעות השואה. זהו נושא קשה אשר החשיפה לו היא בלתי נמנעת כבר מגיל צעיר, כאמור. הילדים הצעירים נחשפים לסיפורים ולמראות קשים אשר מזמנים ריגושים שאינם תמיד בהלימה לשלב התפתחותי שבו הם מצויים. חשיפה שכזו עלולה לגרום להצפה רגשית ולביטויי חרדה אצל הילדים הצעירים ולתופעות התנהגותיות
קשות כגון קשיי הירדמות, הימנעות מאוכל, הרטבה ועוד.
חשוב שלא להתעלם. בשלב שבו עדיין אין הבחנה ברורה בין דמיון ומציאות, יתכן מצב בו דווקא תהליך של התעלמות עלול להוביל לעיוות או סילוף המידע וליצירת הכללות מפחידות ומאיימות. חסימה הרמטית לסיפורים, לתמונות ולתכנים מעוררי האימה, מתוך רצוננו הטבעי, להגן על הילדים הצעירים, אינה אפשרית. חוסר הנוחות הנגרם להורים עקב כך, עלול לגרום להם להתעלם או להמעיט בערכם של רגשות אלו ולחשוב שבכך הם יכולים להפחית את פחדי הילד. אלא שבפועל התוצאה היא הפוכה, דווקא ההתעלמות עלולה לגרום להעצמת החרדה
אצל הילד והיא מותירה אותו להתמודד לבד עם תכנים קשים אלו.
יש המאמינים כי יש לחשוף את הילד לחוויות נעימות בלבד ובכך להגן עליו. אלא שמציאות החיים היא מורכבת ביותר, והצדדים האפלים של האדם הם חלק בלתי נמנע מהחוויה האנושית של כל אחד
מאיתנו. ילדים נוטים להדחיק חלקים אלה בתוכם, שאינם מקובלים מבחינה חברתית, ודחפיהם ההרסניים זקוקים לאפיקי פורקן שאינם מסוכנים, בכדי שיוכלו לקבל ביטוי ולעבור עיבוד. דרך הדיון במאורעות נוראיים שאירעו, יכולים הילדים לפגוש את עובדת קיום הרשע בעולם ולפתח עמדה מוסרית כלפיו, תוך בחינת דרכים לעידון דחפיהם ההרסניים. בכך נמנעת חדירה של תכנים מאיימים אלה לתוך המודע דרך הדמיון ללא כל תיווך ובקרה באופן שעלול לפגוע בנפשו הרכה של הילד. כך גם נעניק לילד את היכולת התבונית לראיה מפוקחת על העולם, ונחשל את יכולת ההתמודדות עם המציאות המורכבת בה הוא ייפגש במהלך חייו. שכן אנו מצווים לזכור את השואה במידה רבה גם כדי להשביח את רמתו המוסרית של האדם בהווה ובעתיד.
דילמות ותפקידו של המבוגר
הדיון בנושא מונח על כתפיו של המבוגר בעולמו של הילד. יהיה זה איש החינוך, הורה או סב. על המבוגרים מוטלת המשימה של תיווך והסבר האירועים הקשים בהתאם ליכולת הרגשית וההבנה הקוגניטיבית בה נמצא הילד. חשוב לא להציף את הילד בתיאורי זוועות כי אז הילד לא יוכל להכיל זאת, יאטום עצמו למידע ולא ירצה להקשיב. טוב יעשה איש החינוך או ההורה, אם
בטרם יציג את נושא השואה בפני הילדים יבדוק לעצמו, תוך התבוננות פנימה - מה הן תחושותיו ואילו רגשות הנושא מעורר אצלו.
מהי התייחסותו החינוכית לתכנים, לרגשותיו ולקשיים המתעוררים. התובנות שיצמחו מתהליך בירור זה יאפשרו למבוגר לחוות את הנושא עם הילד באופן מיטבי. הנושא מזמין חשיפה לתכנים לא מוכרים לילד הנושאים מטען רגשי מורכב. הילד צריך לחוש את המבוגר מכיל ומאפשר לשאול שאלות. לילדים צעירים יש רגישות רבה ל"קרוא" את עמדתו המבוגר ולהבין אילו תחומים הם בבחינת טאבו שאין להרחיבם.
חשוב שהאווירה והמסר הגלוי והסמוי בין המבוגר לילד יאפשרו וייתנו לגיטימציה מלאה לשאול שאלות. מרחב מוגן כזה יגביר את תחושת הביטחון אצל הילד ויאפשר למבוגר לדעת בכל שלב, היכן התכנים פוגשים את עולמו של הילד.
כפועל יוצא לעבודתי כפסיכולוגית, יצא לי לא אחת, להשתתף בשיח אישי או קבוצתי עם הורים ואנשי חינוך, אשר דנו בלבטים ובקושי שבחשיפת הילדים לנושא השואה. הקושי
הוא רב –מימדי; מחד - הקושי שלנו כמבוגרים להתמודד עם נושא מורכב זה. עלינו לזכור כי חלקנו דור שני שלישי ואפילו רביעי לניצולי שואה, כך שהנושא טעון רגשית ברמה האישית
ויש המעדיפים להדחיקו. מאידך – החשש שמא חשיפה לנושא כה כאוב, עיסוק באלימות הקשה, בסבל, הרג ומוות עלולים לגרום לפגיעה טראומטית בקרב הילדים הצעירים.
לאלה מתלווה היבט טכני - לוח השנה צפוף בציון אירועים חשובים ומשמעותיים במסורת ובמורשת היהודית והישראלית. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חל מייד לאחר חג הפסח, ומעט לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל ואירועי יום העצמאות. צפיפות זו אינה מותירה זמן בלוח השעות של איש החינוך, לעיבוד נושא מורכב וטעון כל כך.
אם כן, נראה כי הקושי האישי של המבוגרים להתמודד עם הנושא, החשש מחשיפת הילדים הרכים לנושאים כל כך מורכבים ומשך הזמן הקצר לעיבוד הנושא - מרחיק לעיתים
את ההורים ואנשי החינוך מלעסוק בנושא.
בקרב ילדים בגני הילדים ובתי הספר היסודיים, כדאי לצמצם את החשיפה לאינפורמציה בתקשורת. כמו כן חשוב שהצפייה תעשה עם ההורה כך שלאחר ואפילו בזמן הצפייה בתכנים הקשים יתקיים
דיאלוג בין המבוגר לילד ויתאפשר עיבוד של החרדה. המבוגר יכול להסביר לילד במילים פשוטות וברמת פירוט המתאימה לגילו מה ראה. ילדים עדיין לא בשלים להבין את רצף האירועים ההיסטורי. הם מתקשים להבחין בין מציאות לדמיון ולהרחיק את האירועים ממציאות החיים שלהם. לכן, הם עלולים לחשוב כי האירועים הקשים מתרחשים כאן ועכשיו וכי הם עלולים להיפגע מהם.
יש להכין מראש ילדים צעירים בגיל הגן לצפירה ואפילו לתרגל איתם קולות צופרים, כדי להפחית את גורמי ההפתעה והבהלה המתלווים. חשוב לקבוע עמם מראש כיצד ינהגו בגן בזמן הצפירה. ניתן למשל, לאסוף את הילדים פנימה לתוך הגן עם המבוגרים המטפלים בהם וכך להפחית את החרדה הצפויה. כמובן שלא מוכרחים להיות עצובים כל היום. ולהסביר שהצפירה נועדה לזכור את
אלו שנפגעו.
מהלך הדיון בנושא מזמין את הילד לשאול שאלות, לשתף ברגשותיו והמבוגר נדרש להיות קשוב לכך ולהגיב. הילד נחשף למידע רב, העיבוד המשותף, השיחה הפתוחה, הם היעד המשמעותי ביותר בתיווך התכנים והמאורעות ברמה מצמיחה לילד הצעיר.
תדירות, נקודות התמקדות ופיתוח שיח משותף
חשוב לזכור כי עיבוד הנושא אינו אירוע חד פעמי, צריך לכבד ילד שמבקש לא לשמוע, או חוסם את עצמו. יתכן שהנושא אינו משמעותי עבורו בשלב התפתחותי הנוכחי ויש לכבד זאת. המבוגרים, ההורים ואנשי החינוך צריכים להיות מודעים לכך שיתכן שהילד יעלה שאלות ותהיות בשלב מאוחר יותר ויש להגיב אליהן במלוא תשומת הלב תוך הרחבת הדיון לערכים הומאניים וחברתיים.
בשיח עם ילדים יש לבאר מושגים בסיסיים דוגמת שואה, גטו, נאצים וכדומה. חשיבתם של הילדים הצעירים קונקרטית והם יתקשו להבין מושגים מופשטים כמו "רצח עם", "השמדה",
"מוות" וכו'. ברצף החיים יכולות קוגניטיביות אלו מתחילות להתפתח רק בגילאי חטיבת הביניים והתיכון. בדיאלוג המתפתח, ראוי לשזור ערכים אנושיים חיוביים – כגון חברות,
נאמנות. תוך התמקדות במושגים כגון, חופש הפרט, גזענות וכבוד בשיח האדם.לצד יצירת נרטיב אשר מקנה משמעות אנושית ולאומית לאירועים היסטוריים, חשוב שניידע את הילדים ליצר ההישרדות של היהודים בשואה ויכולתם לשמור על צלם אנוש בתנאים קשים ובלתי אפשריים.
ילדי הגיל הרך ייפגשו את מאורעות השואה בכל שלב בחייהם הבוגרים יותר. על מנת לקדם את ערך הזיכרון, יש להובילם להכרה בזמן ובמקום, בהתאם ליכולותיהם הרגשיות, שהם חלק ממורשתו ומורשת עמו. לאפשר לשומע לחוות אירועים קשים כחלק מרצף היסטורי של הישרדות, עמידות ותקומה.כדאי לצמצם בעובדות ולהגיש את הנושא לילד דרך סיפורים עם סוף טוב ועם התובנה שלא כולם רעים, תוך ציון והדגשת הגבורה של האנשים הטובים שנלחמו ברעים ובסופו של דבר ניצחו אותם.
תובנות פסיכולוגיות אלו ורבות אחרות יושמו על ידי, בכתיבת סיפור לילדים צעירים בטווח הגילאים שבין חמש לשמונה שנים, אשר יראה אור בקרוב. הסיפור יוכל לשמש ככלי פדגוגי בידי ההורים ואנשי החינוך, ב"לבוש" של סיפור לילדים, תוך התחשבות בהתפתחות ובבשלות הרגשית והקוגניטיבית של הילד הצעיר. הסיפור ואיוריו, מזמינים את המבוגר לנהל דיאלוג עם הילד במהלך הקראת
הסיפור.
סיפור המסגרת הינו סיפור היסטורי של שואה ותקומה והמשני עוסק בהישרדות והתעשתות. שניהם שזורים זה בזה ומאזנים האחד את השני. בנוסף, הסיפור מזמין דיאלוג
מותאם לילדים סביב ערכים הומאניים ואוניברסאליים.
_________________________________________________________________
הכותבת היא פסיכולוגית וחברה באגודה הישראלית פולנית לבריאות הנפש ולמורשת השואה
