בדיון שנערך ביוזמתו של זאב פקטור, ממלא מקום יו"ר המרכז, נדונו ההחלטות שצריכות
להתקבל הן בתחום הסיוע המקצועי והן בתביעה לפיצויים ותמיכה כספית ממשלות גרמניה וישראל. (עמרי מריאן)
מרכז הארגונים קיים דיון בתופעת הפוסט-טראומה אצל ניצולי השואה והשפעותיה על בריאותם הנפשית והפיזית.
מרכז הארגונים של ניצולי השואה ערך דיון בנושא הקשר בין תופעות פוסט-טראומטיות של שורדי השואה, לבין מצבם הנפשי והפיזי. הדיון התמקד בשני נושאים עיקריים: הראשון - השלכות פוסט-טראומטיות על שורדים לעת זקנה והופעת דמנציה לסוגיה, והשני - השפעת מאורעות השואה והרדיפה על אותם שורדי השואה שהיו ילדים בימי המלחמה.
בדיון השתתפו חברי הנהלת המרכז ונציג ארגונים כמו גם אנשי מקצוע מובילים מתחום הפסיכו-גריאטריה. במשתתפים היו: משה זנבר יו"ר מרכז הארגונים; ברוך שוב, יו"ר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרת והגטאות; יוחנן רון, יו"ר עמותת "ילדות אבודה - ילדים שורדי שואה" ומנכ"ל העמותה, אשר בלומברג; צבי מיתר, יו"ר עמותת יש - ילדים ויתומים ניצולי שואה ולילי הבר, יו"ר ארגון יוצאי קרקוב.
בצד המקצועי השתתפו בדיון הפרופ' זהבה סולומון, מומחית בינלאומית בתחום חקר הפוסט-טראומה, פרופ' יעקב מנצ'ל, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר ומי שמנהל את המחלקה לאוסטיאופורוזיס בבית החולים הרצוג; ד"ר מרטין אורבך, המנהל הקליני של עמך הד"ר יורם ברק, מנהל החטיבה הפסיכוגריאטרית בבית החולים ע"ש אברבנאל וישראלה שוורצמן, מנהלת השירות הסוציאלי
בקרן לרווחה לנפגעי השואה.
כל הדוברים הסכימו כי יש לערוך מחקר מקיף, שכמותו לא נעשה עדיין בישראל, על הקשר בין הסבל שעברו שורדי השואה לבין הקשר לקיומה של פוסט-טראומה והשפעתה, בעיקר
על הופעתה אצלם של דימנציה, ושל קבלת שירותים פסיכיאטריים ושימוש בתרופות פסיכיאטריות ותרופות נוגדות דיכאון. לטענתם, עיקר המחקרים בתחום נעשו בקרב קבוצת המטופלים - אך לא בקרב אוכלוסיית השורדים כולה.
לדברי פקטור, "בזקנתם, חשים השורדים יותר ויותר את תוצאות הפגיעות הנפשיות. הגיע הזמן, כי נדרוש מן הממשלה ומהגרמנים תשלום עבור הטיפול בתוצאות הרדיפות
הבלתי אנושיות שעברנו".הפרופ' מנצ'ל אמר כי להערכתו, גם אם אין תוצאות מחקריות מובהקות לכך, שורדי השואה סובלים מדימנציה באחוזים ניכרים לעומת כלל האוכלוסייה. "אם יוכח הדבר
במחקר, יקשה להערכתי לממשלות גרמניה וישראל להתעלם מהדבר". לדבריו, "אין מצב כזה שניצול שואה אינו פוסט-טראומטי במידה כזו או אחרת, גם אם למראית עין הוא מנהל
חיים נורמטיביים". לגבי אוכלוסיית הילדים שורדי השואה אמרה כי אין ספק שרמת הסיכון שלהם לסבול מנזקים התפתחותיים היא גבוהה.
הפרופ' סלומון ציינה בדבריה, כי למרות שלא נערך מחקר פרטני בנושא באוכלוסיית השורדים כולה, אין ספק כי הסבל שחוו הוא "סרטן של הנפש", והוא הולך ומתפשט ברבות
השנים לסדרה של הפרעות שונות ומגוונות. "ככל שעוברות השנים" אמרה, "ובמיוחד כאשר אנשים מפסיקים לעבוד ולהיות קשורים למסגרת חיצונית, הולכים וצפים תכנים פוסט-טראומטיים. תכנים אלה אינם מקבילים בהכרח לחלוקה המסורתית של הגדרות פסיכיאטריות. יתכן בהחלט שבסיטואציה של עריכת הבדיקה יאובחן השורד באופן נורמטיבי לחלוטין, אך בסיטואציה אחרת,
יעלו ויצופו הפרעות סמויות שהתעוררו בשל גורמים חיצוניים".
לילי הבר עמדה בדבריה על הצורך לנהל מחקר מסודר שיתמקד בבעיה הספציפית ואשר ילווה בהמשך בייעוץ משפטי אשר יאפשר להפוך את הממצאים, ככל שיתגלו, לתביעות של ממש.
הפרופ' ברק אמר כי אפילו אם תחלואת הדמנציה באוכלוסיה זו היא כמו של הציבור בכללותו, הרי שמדובר בכ-70-80 אלף איש וזה מספר עצום. לדבריו בשנת 2011 היו מאושפזים במחלקות פסיכיאטריות לטווח ארוך 250-300 ניצולי שואה, לבד מאלה המאושפזים בהוסטלים. עוד אמר כי להערכתו 3,000 ניצולים משתמשים בתרופות פסיכיאטריות במסגרת טיפולים פסיכיאטריים
ועוד כ-20,000 מאובחנים ומטופלים על ידי רופאי משפחה. לטענתו יש לשקול את הצורך לדרוש כי התרופות שאוכלוסיה זו צורכת תהיה כלולה עבורם בסל התרופות - מה שאינו
מתקיים היום.
יוחנן רון, יו"ר "ילדות אבודה", אמר כי יש צורך לבנות מערכת טיעונים מסודרת על מנת להוכיח את מה שהגדיר כ"יתרת הסבל" של הילדים, אשר היו חשופים עוד יותר מהמבוגרים לסבל שמנע מהם בהמשך לנהל חיים שלמים ולעיתים אף פגע ביכולת הפרנסה שלהם. "ילדים אלה לא היו מוגנים" אמר, ולא היו להם הכלים להתמודד עם הגורל שנכפה עליהם". ילדים אלה על פי הגדרת החוק, הם כאלה שנולדו בין 1928 ומאי 1945.
ברוך שוב, יו"ר ארגון הפרטיזנים לוחמי המחתרות והגטאות אמר כי יש להחליט את מי מגדירים כניצול לצורך העניין. "אם מדובר רק באלה שהיו במחנות ובגטאות, הרי שמדובר היום בכ-75,00 איש, אך אם כוללים בהם את כל מי שברח על נפשו, הסתתר ונלחם - הרי שמדובר בכ-200,000 איש החיים בישראל, וזה הבדל משמעותי ביותר".
צבי מיתר, יו"ר עמותת "יש" אמר: "עלינו לתבוע מהגרמנים פיצוי על אובדן ילדותנו. זה נושא שלא נדון מולם מעולם, ויש להתייחס לסבל שנגרם באותו זמן עצמו, גם ללא קשר
להשלכותיו לעתיד. צריך להתייחס לסבל שנגרם לילד שראה איך הוריו נרצחים לעיניו, ולסבל שנגרם לו במחנות ובמסתור".
מרטין אורבך, המנהל הקליני של עמותת "עמך", סיפר כי במסגרת הארגון מטופלים כ-8,000 שורדי שואה בכל הארץ, בנוסף ל3,000 המגיעים למועדוני הארגון כדי לפגוש אנשים כמותם. עוד הוסיף ואמר כי חלק מהטיפול ניתן היום בבתי המטופלים או בבתי האבות, והבקשה המשתמעת מהם היא "על תעזבו אותנו עד יומנו האחרון". לדבריו, לא מדובר בצורך למתן טיפול נקודתי, אלא לליווי מתמשך וארוך שנים. לטענתו הבעיה המרכזית היא שעד היום יש הכרה רק במה שמוגדר כנכות, אך לא בסבל המתמשך.
יו"ר המרכז, משה זנבר, סיכם את הדיון באמרו כי על מרכז הארגונים ללמוד לעומק את הנושא, ולהחליט בהמשך על גיבוש עמדה שיש לה השלכות מעשיות על הטיפול
בשורדים בהקשר זה, אם בתחום המקצועי ואם בתחום של תביעת פיצויים ותמיכה כספית גם מממשלת גרמניה וגם מממשלת ישראל.
