"מזכר" 46 - אוקטובר 2015:
כשיהודי אירופה נרצחו בהמוניהם, מתו יחד איתם שתי תרבויות עתיקות. היידיש, שפה בת אלף שנים, והלאדינו, שראשיתה לפני כ-500 שנים
מאת: אברהם אבי-חי
כשיהודי אירופה נרצחו בהמוניהם, מתו יחד איתם שתי תרבויות עתיקות. היידיש, שפה בת אלף שנים, והלאדינו, שראשיתה לפני כ-500 שנים
אברהם אבי-חי
המונח "ג'נוסייד", או "רצח עם", הגולש באופן כל כך טבעי וטרגי מקצה הלשון שלנו, נטבע על ידי פרופ' רפאל למקין בשנה 1944. אנו זקוקים לקטיגוריה נפרדת וברורה לרצח של תרבויות שלמות. "קולטורוסייד" – רצח תרבות.
עולם התרבות האשכנזית או היידית עוות וסולף באמצעות הצגות חינניות אך פרימיטיביות, כמו "כנר על הגג", והבדיחות ההמוניות של קומיקאים בעלי כוונות טובות, המופיעים בפני קהלים יהודיים בהרי הקטסקיל, והחקיינים שלהם. על ידי צמצום היידיש לבדיחות, למילים גסות, המשובצות בהצגות ברודווי או בטלוויזיה, ולמתקתקות השמאלצית של "יידישע מאמא" ו"בובי", השתמרו ההיבטים הוולגריים ביותר של היידיש, המלווים בסנטימנטליות מזויפת. מה הייתה תרבות היידיש? להלן כמה עובדות יסוד: במשך מאות שנים שימשה היידיש כשפת האם של יהודים מאמסטרדם עד בירוביג'ן ומרומא עד פינלנד. לשפה ישנם רבדים רבים, והיא בעצם תערובת עשירה של בסיס גרמני, שמשולבות בו מאות מילים עבריות. בהמשך ספגה היידיש מילים נוספות מ"השפות המארחות" השונות שבקרבן חיו היהודים, בעיקר מהשפות הסלביות.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה היידיש שפת היומיום של מיליוני יהודים בפולין, רומניה, הונגריה, ליטא, לטביה, רוסיה, אוקראינה ואזורים נוספים בברית המועצות. (מאות אלפים נוספים דיברו יידיש במערב אירופה ובאמריקה הצפונית והדרומית, מקנדה ועד ארגנטינה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה). היידיש הייתה השפה החיה של מרבית היהודים בעולם. היו מאות בתי ספר שלימדו בשפת היידיש, עשרות תיאטרוני יידיש, מאות אלפים שנהגו לקרוא עיתונים, כתבי עת וספרים ביידיש. יידיש הייתה שפת הישיבות ושפת השיח של הרבנים. המוזיקה, השירה, האמנות - כל אלה נתנו ביטוי לתרבות היידית. ראו את יצירותיו של מרק שאגאל, לדוגמה. הקשיבו לשירים ביידיש מהתיאטרון, שהפכו לשירי עם פופולריים. קראו שירה ביידיש. גם בתרגום, מימדי האובדן ניכרים.
העיירה היהודית הפכה לנכס צאן ברזל בזכות יצירותיו של מארק שאגאל
בעוד שהנאצים החריבו עד היסוד את התרבות היידית בת אלף השנים, הם רצחו גם את יהדות יוון והבלקנים ואת תרבות הלאדינו שלהם בת חמש-מאות השנים.
"לאדינו" זהו מונח עממי, שאינו אהוד על החוקרים בתחום. זוהי שפה המבוססת על ספרדית עתיקה (וכן על קטלנית, פורטוגזית, שפת גליציה הספרדית וכו'), על מילים ומונחים רבים שמקורם בעברית ועל מילים המושאלות מהשפות של הארצות שנתנו מקלט ליהודים שגורשו מחצי האי האיברי. בעוד היידיש המשיכה להיכתב באותיות עבריות, הלאדינו עברה לכתב הלטיני, עם כתיב פונטי השונה מזה של הספרדית בת ימינו. בהיותה בעלת מרקם עשיר ומרובד כמו היידיש, השפה שימשה כשפת הדיבור של עשרות אלפים ביוון, בטורקיה ובבלקנים. סלוניקי - המרכז הגדול של שפת הלאדינו - הייתה עיר שרוב תושביה היו יהודים, ושגשגו בה עיתונים, תיאטרון ושירים בשפת הלאדינו. חלק מהשירים האלה נוצרו במקור עוד בספרד. המוזיקה והשירה פרחו. הספרות התורנית והתפילות נכתבו והוקראו בשפת הלאדינו.
בשקדנות אין קץ איתרו הנאצים את האיים הקטנים ביותר ביוון, את הקהילות הזעירות ביותר, על מנת להרוג את כל היהודים, עד האחרון. כמו בפולין, 90 אחוזים מיהודי יוון נרצחו. ויחד עמם חוסלה התרבות ה"ספאניולית" או "ג'ודיזמו", התרבות הספרדית-יהודית. כמו שאנו נוהגים לכנות את היקרים לנו בכינויי חיבה רבים ושונים, ללאדינו יש שמות רבים.
צריך ואפשר לשמר את התרבויות נהכחדות
מחקרים כמותיים שנערכו מאז השואה מתרכזים בעיקר במספרים, במקומות ובמחנות, ומנסים להבין את התופעה ואת סיבותיה. כיום, מדגישים מרבית הביקורים המאורגנים של יהודים בפולין את מחנות המוות והקברים מתקופת השואה ומתעלמים בדרך כלל מיוון ומהבלקנים. זכרון הנרצחים היה יכול להיות מונצח בצורה אפקטיבית יותר אילו יהודים, בני אירופה ואנשים שאכפת להם מהעולם כולו היו זוכרים ומתאבלים על הנרצחים ועל העושר של תרבותם, שנעלמה כמעט לחלוטין.
מאז שניצחה הציונות את מלחמת השפות מול היידיש בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ביטאה העברית את העושר ואת ההמשכיות של התרבות היהודית על כל גווניה בישראל. כעת, אפילו ישראל מוכנה, לכאורה, להכיר בחיוניות של התרבות שהייתה כור מחצבתם של המוני הציונים בני אירופה. כראייה לכך, מומחית בתחום השפה והספרות היידית, פרופ' חוה טורניאנסקי, זכתה בפרס ישראל בשנת 2013.
חוגי לימוד של השפה והספרות היידית מתקיימים באוניברסיטאות החשובות בישראל ובמוסדות לימוד בארצות רבות. מוזיאונים כמו יד ושם ומוסדות דומים בוושינגטון ובברלין, ולאחרונה גם בוורשה, מנסים להמחיש, בהצלחה רבה או מעטה, את התרבות הייחודית שלנו ושל העולם כולו, שירדה לטמיון. מרכזים ללימוד שפת הלאדינו ותרבותה קיימים גם הם, אך אלה פחותים בהרבה מאלה המתמחים ביידיש. לפחות בשידורי הרדיו קמו לתחייה, במידה מסוימת, שרידי תרבות הלאדינו באמצעות שירי הרומנסה האהובים והבלתי נשכחים.
מחקרים ומוזיאונים הם כלי חיוני להנצחה, אך מוסדות אלה דומים יותר למאוזוליאום המנציח את העבר. הצלחתם ביצירת המשכיות, לעומת זאת, מוגבלת.
מה שכן נוכל לעשות: ספרים, סרטים ותכניות טלוויזיה של עדויות. באמצעות אלה נוכל לשחזר במידה מסוימת את הצלילים ואת מקצבי החיים של התרבויות שלנו שנרצחו. את אלה ניתן להעביר ליהודים ולאחרים ברחבי העולם בכל צורות המדיה בדפוס ובסרטים. הבה נעביר לדורות הבאים את החיוניות של חיי היהודים שעליה אנו מתאבלים.
אנו זורקים את הכפפה וקוראים כאן לבית הוצאה לאור רציני כלשהו, שיש לו תפוצה המונית רחבה, להפיק מבחר גדול של ספרות ושירה ביידיש. חוקרים ביד ושם, ב-YIVO, במוזיאון לזכר השואה בוושינגטון ובמוזיאון החדש של ההיסטוריה של יהדות פולין בוורשה, וכן במוסדות מחקר ואוניברסיטאות אחרות - צריכים כולם להצטרף ולהפיק עבודות כאלה. מפעל כזה יוכל להפיק לא גירסה חדשה של מגילת איכה, אלא ספריית עדויות עבור אותה תרבות חיים שנרצחה יחד עם הקורבנות עצמם.
מפיקי סרטים וטלוויזיה יוכלו ליצור מחדש ולשחזר את העושר של חייהם עבורינו ועבור כל הדורות הבאים (שאולי לא יקראו ספרים באותה מידה שהיה מקובל בדורות קודמים). כבר עכשיו קיימת התחלה צנועה בתחום זה, העשויה בהחלט להמריא ולשגשג. יותר מספרים, סרטים עשויים ליצור רושם ולהשפיע על כל בית ועל המשפחה כולה. עדיין הקרקע והשדה עומדים בציפייתם וקוראים לשחזור בסרטים של תרבות היידיש והלאדינו. את הסרטים האלה צריך להפיק בכל שפות ארצות אירופה שבהן התרחשה השואה, וכן באנגלית, ספרדית וערבית. סרטים וספרים אלה צריכים להיות ממומנים במידה רבה על ידי כל הארצות שבהן התרחש חורבנם של היהודים ושל תרבותם.
את רצח התרבות לא ניתן למחוק. אך לקורבנות מגיע שחייהם ייזכרו באותה פריצה עצומה של יצירתיות אנושית שפרחה במזרח אירופה ובבלקנים, ושנספתה בטרגדיה בלתי אנושית. בצלילים של יידיש ולאדינו מתורגמות ובהדהוד של קולות אלה בשירה ובזמר, חייבת להיווצר אנדרטה חיה שתגיע מזמננו ותשתלשל למטה לאורך הדורות הבאים. ואם לא עכשיו, אימתי? בצלילים ובמקצב של תרגומים מיידיש ומלאדינו ובהדהוד אותם קולות של שירה וזמר, צריכה ההנצחה החיה להגיע מתקופתנו אל הדורות הבאים.