אלפר, אני יכולה לחיות בלי "בדיחות שואה".
כותב רוגל אלפר "אינני מסוגל לדמיין את חיי כישראלי ללא בדיחות שואה". ממש כך. הוא יכול לדמיין ולנהל את חייו כישראלי בלי שלום, בלי צדק חברתי, בלי שוויון הזדמנויות לכל ילד, עם קשישים מופקרים לגורלם, נשים מוכות בלא הגנה, אבל בלי בדיחות שואה? אי אפשר, לא ניתן.
סוגיית "בדיחות השואה" עולה מפעם לפעם לדיון ציבורי. ובכן, האם מותר "לצחוק על השואה"? אחד, צ'רלי צ'פלין, שכנראה לא הבין דבר בהומור, כתב בזיכרונותיו: "אילו ידעתי לאשורן את זוועות מחנות הריכוז הגרמניים, לא הייתי יכול לביים את 'הדיקטטור הגדול', לא הייתי יכול לצחוק על שיגעונם הרצחני של הנאצים" ("סיפור חיי", 1964, פאריס, עמ' 550 במהדורה הצרפתית). אבל מיהו צ'פלין, לעומת יוצרי בדיחות שואה ומפיציהן, ובהם כותבי תוכניות ההומור והסאטירה הנצפות ביותר, שבשנים האחרונות משלבים את סוג ה"הומור" הזה לעתים קרובות יותר ויותר?
אומרים לי: גם בשואה היה הומור. ייתכן, אני מכירה מחקרים בעניין, ואין ספק שההומור סייע ליהודים להתגבר על מצבים קשים מנשוא. אבל מעולם לא פגשתי שורד שואה שסיפר לי "בדיחת שואה". גם בעדויות הרבות מספור שקראתי לא מצאתי "פנינה" כזאת. ייתכן שיצטטו לי דבר מה שלא קראתי, אבל האם לא ברור ההבדל התהומי בין אמצעי לשרוד, לשמור על שפיות, לבין "סטנד־אפ", סדרה קומית, או כתיבה עיתונאית כיום בחברה שבעה הנהנית מכל טוב?
אני שומעת גם מפי מפיצי "בדיחות שואה", ש"אני עצמי בן/נכד לשורד שואה", כפי שקרה בעת האחרונה עם שניים ממשתתפי התוכנית "האח הגדול", שראו לנכון להצדיע במועל יד בזמן ויכוח. אומרים לי שהם התנצלו, אחד מהם אף הזיל דמעה. חשוב להבין: קשר משפחתי, גם קשר קרוב, לשורד שואה איננו ערובה להעדר בורות וחוסר שיקול דעת ולהעדר אטימות רגשית. השורד ימחל לבנו/נכדו מאהבה, אך בלבו יישאר כאב גדול, ואין לטעות בחיוך הסלחני שלו. הוא לא יבין לעולם כיצד קרה הדבר במעגל משפחתו הקרוב ביותר, שבו הכל יודעים, או היו מוכרחים לדעת, מה עבר ומאין חזר.
אני מכירה היטב את התפישה ש"מותר לצחוק על הכל", אבל גם יודעת שבשום מקום שאני מכירה אין תופעה מסוג זה. הבריטים אינם מבקשים שום אתנחתא קומית בכנסי הזיכרון המתקיימים לזכר רבבות הקורבנות האזרחיים של ה"בליץ" הגרמני. בצרפת, כשעולים לבתי הקברות כדי לכבד את זכר מיליוני החיילים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה, או של אלפי האזרחים שנפלו קורבן למעשי טבח שביצע הכובש הגרמני במלחמת העולם השנייה בכפרים ועיירות ברחבי המדינה, איש אינו מחפש סיבה ל"צחוקים". הרוסים אינם חושבים שיש חובה כלשהי להתבדח על 20 מיליוני החיילים והאזרחים שלהם שמתו במלחמה נגד גרמניה הנאצית. אין בספרד מי שחושב שהוא "לא יכול לחיות" בלי בדיחה על יותר מחצי מיליון הקורבנות של מלחמת האזרחים בשנים 1936–1939.
גם בתפוצות היהודיות לא תשמעו סוג הומור כזה, אלא אולי בקרב גורמים שוליים. זוהי תופעה יהודית־ישראלית, ב"פריים טיים" ובכלי התקשורת המכובדים ביותר. מה היא אומרת עלינו?
כמובן אין בדברי שום קריאה לצנזורה. למען האמת, גם אי אפשר להעלות "דיון ציבורי" בסוגיה זו. כל אחד יחליט, לבד עם מצפונו, כיצד לנהוג. העיקר שנזכור כולנו, שמילים יכולות לצרוב את הלב ואת הנשמה לא פחות מאלימות פיסית.