משה העליון – העדות המלאה

נולדתי בסלוניקי. הייחודיות של העיר הזאת היא שבמשך דורות היא הייתה העיר הכי מאוכלסת ביהודים ביוון. בכל יוון היו 70 אלף יהודים, ובסלוניקי בשנות השלושים של המאה העשרים היו 57-56 אלף יהודים. בהיסטוריה של סלוניקי מלפני הספירה בא לשם אחד השליחים של ישו לשכנע את היהודים שיהיו נוצרים, והם זרקו אותו. 
גירוש ספרד – הרבה יהודים התפזרו ברחבי הים התיכון והגיעו לסלוניקי, התיישבו ופיתחו תרבות יהודית בדרך כלל, והעיר הייתה ידועה בעולם היהודי, בעיקר במזרח התיכון. נתנו לה שם: סלוניקי ירושלים דה בלקן ועיר ועם בישראל.

סלוניקי הייתה מ-1400 בערך. ב-1912 בשלטון של הטורקים. ב-1812 היא נכבשה על ידי יוון, ואנחנו היהודים עברו משלטון אחד לאחר. נולדתי כשיוון כבר שלטה בעיר. היהודים חיו שם די חיים יהודיים. לא היו חרדים כמו פה, אבל היו מאמינים והולכים לבית כנסת וחוגגים את החגים של היהודים כרגיל. המשפחה שלנו, משפחת העליון, כשאבא שלי התחתן אז היה נהוג בסלוניקי שהחתן גר בבית הורי הכלה איזה שנה. נולדתי בבית של סבא שלי מצד האם. זו הייתה סמטה, שם גרו כמעט כולם יהודים, חלק בני משפחה, ודיברו לדינו – זו הייתה שפת האם שלנו. אם היו שם גוי או שניים הם גם ידעו לדבר לדינו.

בקצה הצפוני של הסמטה היה בית כנסת, ושם היה גם ה'חדר' במונחים של היום. שם לימדו אותנו התחלות של הדת היהודית. אני אחרי כמה שנים שם עברתי ללמוד בבית ספר תלמוד תורה, בית ספר של הקהילה היהודית. היו כמה. המנהל שלו היה הדוד שלי, האח של אבי, ושם למדנו עברית כדי שנדע להתפלל. למדנו לדינו כי חלק מהתפילות נאמרו בלדינו כדי שהקהל הרחב יבין על מה מתפללים. יוונית זה המקצועות הכלליים, והיו עוד שעתיים – פריווילגיה של היהודים – ללמוד צרפתית. סיימתי את בית הספר הזה, ועברנו לגור מהסמטה שנולדתי יותר למרכז העיר. עברתי ללמוד בגימנסיה, לא זוכר אם היא הייתה ממשלתית או עירונית, אבל שם לא היה לא עברית ולא לדינו, הכול ביוונית ולטינית. עד הכיתה הרביעית. 

ב-1940 האיטלקים שנמצאו באלבניה דרשו מיוון איזה מעבר או שטחים. יוון סירבה והתפתחה מלחמה, וגייסו את כל החיילים. אני עוד לא הייתי בן 18, הייתי בן 16 ולא הזמינו אותי, אבל הדוד שלי והרבה מאוד יהודים – כל היהודים האלה היו שייכים למין אוגדה, או חטיבה במונחים שלנו, והיו שם הרבה יהודים. החטיבה הייתה מוכרת כחטיבת כהן או אוגדת כהן.
במלחמה הזאת איטליה הייתה בציר עם גרמניה, היו בעלות ברית, ופרט לזה היו להן באירופה ארצות שצידדו בהן, למשל בולגריה. והאיטלקים התחילו להפסיד במלחמה הזאת ונסוגו. היו תנאים קשים. המלחמה הייתה בחורף בהרי יוון, קור אימים. כנראה הגרמנים ראו שבעלי הברית שלהם לא מצליחים, הם היה להם צבא בתוך בולגריה, והם פלשו ליוון. ב-7 באפריל 41' התחילה המלחמה, ותוך יומיים הם היו כבר בסלוניקי כי היא בצפון יוון, ותוך חודש הם כבשו את כל יוון. אחרי זה הם חילקו אותה לשלושה חלקים. חלק הם נתנו לבולגרים – בבולגריה אין לה מוצא לים האגאי, יש להם רק לים השחור, אז בתור פרס נתנו להם חלק מיוון. לעצמם השאירו את צפון יוון, סלוניקי והאזור, ולאיטלקים נתנו את האולימפוס למטה כולל האיים, מלבד כרתים שנשאר בידי גרמניה.
כשנכנסו לעיר הגרמנים, היהודים היו בפחד גדול. ידענו וקראנו לפני זה על הרדיפות בגרמניה, ליל הבדולח. אני אעשה הקדמה רגע – אחרי שהם נכנסנו התחילה ירידה. יהודים, כפי שכולם שמעו, בשבתות וחגים העיר הייתה סגורה, היהודים שלטו בנמל ובמסחר. כשנכנסו היוונים הוציאו חוק שיום מנוחה זה ראשון. היו יהודים שניסו גם ראשון וגם שבת לא לעבוד, אבל לאט-לאט לא הייתה ברירה והתחילו לפתוח את החנויות, וזה פגע במרקם של החיים.

נכנסו הגרמנים, וחמישה ימים אחרי שהם נכנסנו אבי נפטר ממחלה, והיינו בפחד כזה שאפילו לוויה לא עשינו מרוב פחד ולא הלכנו אחרי הארון. עברו כמה ימים או יותר, ואז ראינו שהגרמנים לא עושים משהו ליהודים. אמנם בימים הראשונים סגרו את כל העיתונים וסגרו את בתי הספר היהודיים ועצרו כמה יהודים, אבל לא בשל יהדותם אלא כי כנראה חשבו שהם קומוניסטים. גם יוונים עצרו, גויים.
אני כדי לפרנס את המשפחה פתחתי איזה דוכן מחוץ לחנות של סבא שלי. הייתה לו חנות צורפות של שעונים ומשקפיים. ומה שקרה באותה התקופה, במשך שנה פלוס קרו שני דברים ביוון: אל"ף, התחיל להיות רעב כי הגרמנים היו מחרימים לא מפעלים אלא תוצרת חקלאית – ומצד שני אינפלציה גדולה כי החיילים הגרמנים היו מקבלים משכורת גבוהה ובאים לדוכנים כמו שלי ומשלמים וקונים המון גרביים, וכשאני הייתי בא לחדש את הסחורה אז זה כבר היה עולה יותר ממה שמכרתי. אבל אחרי כל זה, החיים היהודיים, אנחנו, לא סבלנו מרדיפות נגדנו. 
נפתחו בתי הספר כולל הנוצריים, לא היהודיים, ואנחנו שהיינו תלמידים בגימנסיה המשכנו ללכת לבית הספר. לא אמרו שיהודים לא הולכים. וככה חלפה שנה ורבע, לקראת יולי 42' הגרמנים הוציאו צו שיהודים בני 18 עד 45 צריכים להתאסף בכיכר החירות בעיר – היא קיימת עד עצם היום הזה – והזמינו אותם ל-11 ביולי, יום שבת, לרישום. אני לא הייתי שם. ביולי בסלוניקי זה חם כמו פה, ואנשים היו בשמש והתחילו להתייחס אליהם רע: הרביצו להם, עשו להם תרגילי התעמלות ולא נתנו להם לשתות מים. השמועות האלו כבר הגיעו לבתים, ואז אני אמרתי: היום השתנה פה משהו. ואכן, השתנו הדברים. הגרמנים היו בלי הוועדה המיוחדת שתפקידה היה לקחת את היהודים ולחסל אותם, אבל הם עצמם התחילו להתייחס ליהודים ביתר קשיחות, וכעבור איזה זמן אמרו שהיהודים לא יכולים לגור בכל מקום בעיר אלא בארבעה אזורים – קראנו להם גטו למרות שלא היו סגורים. 

לקראת ינואר 43' הגיעה גם אותה ועדה, נדמה לי רוזנברג, ואז פתאום הכריחו את היהודים ללכת עם טלאי צהוב, אסרו עלינו ללכת לבי"ס, והיה סימון הבתים והחנויות של יהודים. בד בבד עם כל זה היה חורף, אחרי שלקחו את היהודים ביולי לעבודות כפייה. דאריו היה שם. התחיל להתקרב החורף, והמשפחות שאלו מה עם הבעלים והילדים? והקהילה התערבה, נכנסו למו"מ עם הגרמנים, והם דרשו סכום כסף מאוד גבוה, לא יודע להעריך כמה זה היום אבל המון. הקהילה פנתה ליהודים שיתרמו כסף וזהב כדי להעביר את הכסף. לא הצליחו לאסוף את הכול, ובמו"מ נוסף הגרמנים דרשו להעביר לרשותם את בית העלמין של העיר. כשבאו היהודים מספרד זה היה מחוץ לחומה, אבל בינתיים העיר גדלה, ואז באמצע העיר היה בית עלמין, וזה היה לצנינים בעיני היוונים. הקהילה היהודית נאלצה למסור את השטח של בית העלמין, והיום נמצאת שם האוניברסיטה של סלוניקי. כמה ימים אח"כ חרשו את השטח, לא נשאר שם אבן על אבן. אחרי המלחמה מצאו מצבות בכל מיני מקומות והקהילה אספה אותן, והן בבית העלמין החדש של היהודים.

בד בבד עם כל הדברים שסיפרתי התחילו לומר: לוקחים את היהודים לפולין לאזור קרקוב. כמובן הזדעזענו מזה, אבל לא הייתה ברירה, והתחלנו לעשות הכנות. ידענו שבפולין חורף וצריך לקנות בגדים. אמרו לכל אחד שהוא יכול לקחת כסף, כך וכך כסף, ואמרו להחליף את הדרכמה היוונית לזלוטי. יצאה הוראה שכל אחד, כשייקחו אותו, יכול לקחת מזוודה עד 15 קילו, לא יותר. זאת אומרת את כל מה שהיה לך היית צריך להשאיר בעיר. 

אחד הגטאות שעשו, אני לא בטוח אם עשו שלושה או ארבעה, אחד מהם שהיה שמו הברון הירש, או שכונת הברון הירש, הם כן בנו קיר מסביבו. אני תמיד אומר: כנראה אנחנו היהודים, יש לנו פה במוח, כשמגרשים אותנו אנחנו רגילים. כשגירשו מישראל באנו לרומא, כשגירשו מספרד באנו ליוון, ועכשיו גירשו לפולין, בסדר. אז לא עשינו מהומות והפנמנו את זה.
ב-15 במרץ 43' שמענו שלקחו את תושבי אותו הגטו, ברון הירש, שהיה קרוב לרכבת, והעלו אותם על קרונות והרכבת יצאה. כעבור כמה ימים הביאו אנשים משכונות אחרות לאותו גטו ולקחו אותם. כשנודע לנו, ליהודים, התנאים בתוך הקרונות, קמה מהומה. הרב הראשי בא לבית הכנסת היחיד שנשאר, ניסה להרגיע, ולא עזר כלום.
ב-6 באפריל בערב סגרו את הגטו שלנו ואמרו: מחר בבוקר אתם עוברים לברון הירש – וכך היה. אנחנו גרנו בתוך אזור של גטו, אז לא נאלצנו לעזוב אז את הבית שלנו. אותו דבר הסבא שלי ודודים שלי. כולם גרו בקרבת מקום. סבא שלי, שהיו לו מכרים מכפרים אחרים, השיג איזו עגלה עם סוס. באנו, העמסנו את הדברים והלכנו עם העגלה לברון הירש, נכנסנו לשם וראינו עזובה. אף אחד לא ניקה, מי שעזב עזב. הדוד שלי תפס איזה בית קטן בקומה אחת, ונכנסנו פנימה. הוא הביא גם מזרנים, וישבנו לאכול כי הבאנו אוכל מהבית. בערב אפריל נעשה חושך די מוקדם, כמו פה בארץ, שם לא היו מחליפים לשעון קיץ וחשמל לא היה. נדמה לי שישבנו על הרצפה והלכנו לישון. למחרת בבוקר סבתא שלי אמרה: איך אפשר לישון פה על הרצפה? הילד התינוק בן שנה בכה כל הלילה! ואז המשפחה אמרה: בשביל מה להישאר פה? בואו ניסע לפולין, אמנם זה קשה ברכבות אבל בסוף נגיע לשם. הגרמנים בתחכומם נתנו להבין ששם עובדים ומתפרנסים, מין מדינת יהודים.

בטרנספורט שהיה יומיים אחר כך כבר עלינו. התנאים בקרון היו קשים מאוד. קרון היו לו שני חלונות משני הקצוות, בפינה אחת הייתה חבית חתוכה לחצי ששם היו צריכים לעשות את הצרכים, והיא יצאה לדרך. כל יומיים הייתה עוצרת באיזה מקום שאפשר היה למלא מים. היו פותחים את הדלתות, אבל ה-SS היו שומרים מסביב. היו ממלאים מים ושופכים את החבית. ביום השישי אמרו: הערב אנחנו מגיעים למקום, קרקוב. זה מה שאמרו וזה מה שידענו. לקראת חצות עצרה הרכבת, פתחו דלתות של הקרונות, ואז ראיתי מגרש ענק כולו מואר, שברקע יש משאיות וחיילים גרמנים מזרזים וכל הדברים האלה. ואמרו לרדת למטה, לא לקחת חפצים, יביאו אותם אחר כך למקום שניקח אתכם. אבל כל אחד לוקח משהו, כי אתה חושב איך ימצאו אותו. ובפעם הראשונה ראיתי את האנשים שלבושים בבגדי הפסים. כולנו התפלאנו: מה זה פה, הם נראים כמו אסירים! היו כאלה שניסו לדבר אתם, הם לא ענו – או שלא ידעו את השפה או שהיה אסור להם לדבר.

התחלנו לרדת וראינו שהם עולים על הקרונות וזורקים את כל החפצים על הארץ. כל זה היה בתחנת הרכבת של אושוויץ. כולכם מכירים את הבית הזה עם הגג שמלמטה עוברת הרכבת, זה עוד לא היה קיים אז. זה בנו כשהיו צריכים לחסל את יהודי הונגריה. תוך כדי כך אמרו: עליכם להתחלק לארבע קבוצות – קבוצה אחת של גברים בעלי כושר עבודה 45-17, קבוצה שנייה של יותר מבוגרים, זקנים או ילדים, קבוצה שלישית של נשים שיכולות לעבוד בתנאי שאין להן ילדים, וקבוצה רביעית נשים עם ילדים וזקנות. קל להגיד, אבל זאת הייתה מהומה לעשות את הדבר הזה, כי משפחה אחת יש לה כמה ילדים – והאבא הולך לקבוצה אחת, האם לשנייה, הילדים בוכים. עבר זמן וזה הסתדר.
נעבור למשפחה שלי. אבא שלי, כפי שאמרתי, מת, אבל היו סבא, סבתא, דוד (אח של אימא שלי), אשתו ותינוק בן שנה, אמי, אחותי שהייתה צעירה ממני בשנה וחצי ואני. כשנמצאנו במקום הזה היה ברור שאני ודוד שלי הולכים לקבוצה שאפשר לעבוד, וסבא שלי לזקנים. סבתא והדודה ברור, אותו הדבר האימא שלי. כשבאנו לאחותי לא ידענו מה לעשות אתה. חשבנו, חשבנו – ואמרנו: בשביל מה להיפרד? שתלך עם כולם. באותה השנייה דנו אותה למוות, אבל לא ידענו על זה. ככה קרה, ועבר זמן והתחלקנו. 

בקבוצה שלי ושל הדוד שלי, היום אני יודע – יש רישומים – שהיו חמש מאות בחורים גברים. לקחו אותנו ברגל, הלכנו מתחנת הרכבת של העיירה הזאת אושוויץ עד הכניסה לאושוויצם, המחנה עם הבניינים, ברגל. זה לקח איזשהו זמן, ובשלב מסוים נכנסנו וראינו את השער עם 'ארייבט מך פרייט'. הם לקחו אותנו בין הבניינים. בין בלוק 1 ו-2 (יש 28) היה צריף. תמיד היה בין בלוק לבלוק חצר, אבל שם היה צריף עם בית המרחץ של המחנה. היינו 500 איש, לא כולם יכולים להיכנס. עמדנו בתור, ואז באו אנשים – אני לא זוכר באיזו שפה, אבל כבר היו יהודים מסלוניקי עוד מקודם, ומי שידע גרמנית לקחו אותו שיהיה מתורגמן – ואמרו: עכשיו תיכנסו בקבוצות לתוך הבניין. מי שנכנס מוריד את כל הבגדים שלו, מה שיש לו. זהב, כסף, שעונים – יראו לכם איפה לשים. תמיד אני נזכר שאחד צעק: מה עם טבעת נישואין? ואמרו גם טבעת. 
מחכים, והגיע התור. הדוד שלי ואני נכנסים לתא גדול, ויש תחנות ביניים. באחת אתה מתפשט, אח"כ גוזזים לך את השערות בכל הגוף, אח"כ אתה עושה טוש, עובר הלאה ועושים לך חיטוי, ובסוף אתה מגיע לצד השני וזורקים לך את הבגדים האלה עם הפסים. אתה אפילו לא מתייבש בסרט הנע הזה. כל הזמן צעקות. הגענו לצד השני, הדוד שלי ואני מתלבשים ומסתכלים זה על זה ואומרים: רגע אחד, איפה אנחנו פה? רק לפני חצי שעה היינו נראים אחרת. עכשיו אנחנו בלי שערות ובגדים, יוצאים החוצה בריצה, ואז אם פעם תהיו באושוויץ ששמו אותנו בבלוק 8A שחי וקיים. בית המרחץ – הצריף עצמו – הרוס, אבל חלק מהדודים וכל זה נמצאים שם.

הכניסו אותנו לאולם ענק, שם היו מיטות שלוש קומות מעץ, ואמרו: כל אחד נכנס במיטה. אני איבדתי את הדוד שלי ותפסתי מיטה. אז אתה שומע לידך אנשים מדברים: איפה אנחנו? איפה זה? איך הגענו לפה בכלל? ואף אחד לא נותן תשובות. למחרת בבוקר מוקדם הוציאו אותנו, בבוקר אפריל בפולין זה קר, יש עוד שלג אפילו. הוציאו אותנו לחצר בין שני הבלוקים, מצטופפים אחד עם השני. קור אימים. לא זוכר אם נתנו אוכל, אבל לא נתנו לנו לחזור לתוך הבניין. אני את התקופה הזאת בבלוק, השבועיים, בדיוק עד אחד במאי, אני קורא לתקופה הזאת טירונות והסגר. מצד אחד אתה סגור שמא מישהו יביא מחלה מידבקת, מצד שאני אתה בטירונות. מתחילים ללמד אותך את האלף-בית של ההתנהגות שהגרמנים רוצים במחנה – איך אתה מוריד כובע, חובש אותו חזרה, ימינה פנה וזה. ביום הראשון גם עשו לנו את המספר על הזרוע וגם מילאו לנו טופס. אני כתבתי ספר, ויש לי את הטופס שם שאני חתום למטה שכל הפרטים שמסרתי נכונים.

כפי שאמרתי, שבועיים היינו במקום הזה, וכעבור שבועיים פיזרו את כל הטרנספורט הזה. כמעט כולם, עד כמה שאני יודע. לקחו אותם למחנות אחרים, כי אושוויץ זה היה מחנה ראשי שהוא היה שולט או אינני יודע, מחנה ששם היו המפקדים שהיו אחראים גם על מחנות אחרים. ואותי השאירו באושוויץ. במחנה כל אחד היה חייב לעבוד. כל מי שלא יכול – הורגים אותו. לא זוכר באיזו עבודה שמו אותי, וכל אלה שעבדו בקבוצת עבודה שהיו קוראים לה קומנדו היו גם גרים באותו הבלוק. בבוקר כשהיו נותנים שריקה אחרי המסדר, כולם היו יוצאים החוצה ויוצאים לעבוד בצורה כזאת. 
את הדוד שלי שלחו למחנה אחר, אושוויץ 3 או בונה buna. אותי השאירו, ואני לא זוכר מה הייתה העבודה הראשונה שנתנו לי. לעשות חפירת תעלות, או מריצה שהיו עושים שם גננות. בכל מקרה זה היה קשה, כי אני עד אותה תקופה לא החזקתי ביד שום דבר פרט לעט. מי שלא עובד טוב מכים אותו. הקומנדו בנוי ככה שראש הקומנדו נקרא 'קאפו', ויש לו כמה עוזרים שמשגיחים שיעבדו. אתה לא עובד – מכים אותך, כי אם ההוא לא ידאג שיעבדו יכול להיות שייקחו אותו בתור עובד, והוא יקבל את המכות. יש פה עניין לדאוג. לא יודע מה הייתה העבודה הראשונה או השנייה. 
באיזשהו שלב התנפח לי, היה לי מוגלה בתוך הראש, הלכתי למסדר חולים. שם הוא בערב אחרי העבודה, כדי שמישהו שלא חולה לא היה הולך באמת להיבדק. הלכתי למרפאה, אמרו לי בית חולים. הלכתי לבית חולים ביום מסוים והייתי שם, ומיד בביה"ח החולים היו הולכים עם מין שמלה, לא עם בגדי פסים. העלו אותי על מיטת ניתוחים או משהו כזה, קשרו אותי – גם גרמנים וגם רופא שהיה בעצמו אסיר – והתחילו את הניתוח שהוא כלל שבירת פה עם פטיש ואזמל. יש לזכור שבאותם הימים עוד לא הייתה אנטיביוטיקה. היום עושים לך זריקה. היו צרחות אימים, הזדעזענו כולנו. קשרו אותי ונגמר הניתוח, זרקו אותי למיטה אחת, לא יודע כמה ימים הייתי שם. כעבור מספר ימים כנראה התאוששתי, התהלכתי באולם של בית החולים. ואני פה עושה קפיצה – שואלים אותי הרבה פעמים איך ניצלת? ואני אומר על זה "מן אללה" בערבית. אבל אללה יש לו דרכים כדי לעזור לך. עכשיו תראו.

איך שאני בתוך האולם בבית החולים, אינני יודע כי פולנית אני הרי לא יודע, שם לא היו לנו בגדים שידעו שאתה יהודי, רק שמלה. התחלתי לדבר עם אחד שעשו לו גם כן את אותו הניתוח, ואיך שמדברים אמרתי לו שאני מיוון. הוא אמר לי: אתה מוכן ללמד אותי יוונית? אמרתי: מה זה פה, בית ספר? פה זה מחנה. הוא אמר: אל תדאג. באותו מעמד היה כוס, לימדתי אותו איך להגיד כוס, מזלג. הוא ידע את האותיות היווניות והיה כותב. גמרתי ללמד את השיעור, הוא מכניס לי מנת לחם. אחר כך נודע לי שהוא היה אחד הפולנים הגויים ה-VIP. היו שם כאלה שהיו אסירים פוליטיים שהגרמנים הכניסו למחנה אבל להם היו פריווילגיות שונות כמו לכתוב הביתה ולקבל חבילות. הם לא היו רעבים. בקיצור, למחרת הוא הביא מין ספרון עם תמונות. שנה וחצי הייתי נותן לו שיעורים גם אחרי שסיימתי עם בית החולים. הייתי בא אליו לבלוק. בערב אחרי העבודה אנשים היו יכולים להסתובב שם, וביום ראשון לא עבדו באושוויץ, זה היה מחנה פירסט קלאס. 

שנה וחצי הייתי מקבל ממנו לא רק לחם אלא גם עוגות, זה מן אללה. מצד שני – אני קופץ – הגרמנים היו הורגים יהודים במיוחד בחגים של היהודים. אז בראש השנה של 43' אני הייתי בבית חולים. מלא פרונקלים. והנה בראש השנה באים ואומרים: כל היהודים של האולם – כינוס בפינת הטיפולים. כולם הולכים, ונכנסים שם רופאים ו-SSים והרופא של הבלוק שהיה בעצמו אסיר. כל מי שבא ליד הקבוצה הזאת מתפשט ובודקים אותו. בא התור שלי, אני מתפשט. אם אתם ראיתם פעם סרטים של הכושים בארצות הברית בזמן העבדות – מסתכלים פה אם אתה רזה, אם יש לך שרירים. לוקחים את הכרטיס שלך ושמים אותו באחת משתי הערימות. כולם יודעים שאחת זה של אלה שבינתיים שמשאירים אותם בחיים, וערימה שנייה של אלה שהולכים לחסל אותם כי הם לא בכושר. אבל לא ידענו איזו ערימה שמו אותך. ואז מיום ראש השנה מחכים שיקרה משהו, ולא קורה. ואז בליל יום כיפור נכנסים לאולם ואומרים: אנחנו עכשיו הולכים לקרוא מספרים, כל מי שקוראים את מספרו ייקח את החפצים שלו, ייקחו אותו לפינה הזאת, יקבל בגדים. מצאנו שהוא חלש ואנחנו מעבירים אותו לסנטוריום. זו הייתה שיטת הדיבור של הגרמנים, לעולם לא אמרו שהם הורגים. תארו לעצמכם שאני באותו אולם, קוראים מספר ואני קולט שזה לא המספר שלי, אני מתחיל לנשום ואני בלחץ. אתה יודע שזה בין החיים למוות. ברור שלא קראו את המספר שלי, כל אותם האנשים שקראו להם הלכו. אחד צעק, אחד בכה, ידעו מה מחכה לאנשים. מה שלא יהיה, בסוף הגיעו, הוציאו אותם החוצה והעמיסו על משאיות ולקחו אותם. אחרי היום הזה אני אמרתי שאני לא נשאר בבית חולים, הלכתי לרופא שהיה אסיר ואמרתי לו שהפרונקלים שלי משתפרים והוא אמר: יופי, תצא מבית החולים.

מדי פעם אני עושה קפיצות. במחנה אושוויץ היה בית ספר לבנאים. מקום ששם היו לומדים לבנות. ושם בונים רק עם לבנים. והיה בית ספר שבדרך כלל היו שם אנשים יותר צעירים והיו מלמדים אותם איך לסדר את הלבנה בקיר, איך להכין מלט וכל זה. אני רציתי תמיד להיכנס לבית הספר הזה אבל לא היה לי איך לעשות את זה. פתאום נודע לי שבחור מסלוניקי, שחי עד היום וגר לא רחוק ממני בבת ים, ידע גרמנית מתוך זה שהגרמנים היו בעיר שנה וחצי. הוא היה מצחצח נעליים ועושה להם הובלות, ולמד גרמנית. והוא עבד, נקרא לזה, לא יודע איך להגדיר את זה במובנים שלנו – בלשכת עבודה. כשמישהו היה יוצא מבית חולים היו מציבים אותו באיזו עבודה, באיזה קומנדו הוא יעבוד. כשהיינו בחצר למטה ביקשתי: תשמע, תעביר אותי למארר שולה. הוא היום אומר שהוא שמע את זה, אבל אז לא ידעתי אם הוא שמע את הבקשה. ואכן היה ככה והעבירו אותי למארר שולה, זה היה המקום. אתה גרת בקומה שנייה, בקומה שלישית היה בית הספר שלימדו אותך לסדר לבנים וקירות מאבנים שונים, איך עושים עמוד, איך עושים ארובה. 
במקום הזה הייתי עד אפריל 44'. כל החורף לא יצאתי החוצה בכלל אלא פעמיים ביום – במסדר נוכחות בבוקר ובמסדר נוכחות של הערב. זה יתרון גדול, כי כל אותו החורף לא הייתי בחוץ וזה 'מן אללה'. ואחרי שסיימנו את הלימודים הוציאו אותנו למקומות שבנו, היו בונים הרבה בסביבות אושוויץ. את המקום שאני עבדתי בו לא מצאתי (אחר כך, בביקורים), הייתי כמה פעמים אבל לא. התחלנו לעבוד והיינו שוליות – מביאים לבנים, מלט, מים. תנאים די בסדר. מי שהיו מנהלי העבודה היו אזרחים שגרו בסביבה, גויים פולנים. חיינו. באיזשהו שלב בשנת 44' התחילו להביא הונגרים. ראינו את הרכבות, רכבת אחרי רכבת היו באות יומם ולילה, וידענו. היינו רואים את הארובות של הקרמטוריום.

אז פה קרה עוד מקרה, שפתאום כשהיינו הולכים לעבודה היה בא איזה אסיר מיוון, היה לו אישור לעבוד במחנה הנשים, לא יודע איך, אמר לי: תשמע, יש בחורה אחת שמכירה אותך מיוון. אינני יודע מה, התחלנו להעביר פתקים – אני לה והיא בחזרה אליי – וזה היה אסור. באחד הפתקים הבנתי שהיא מיואשת לגמרי, ואז כתבתי לה: אל תדאגי, עם ישראל עובר מה שעובר ובסוף מתגבר. נתתי לאיש שיעביר את זה, והוא חוזר אחרי הצהריים ואמר: תשמע, אל תשאל, עשו עליי חיפוש ומצאו את המכתב. ידעתי שאני נכנס לצרה, ואכן כעבור זמן עשו לי משפט. מי שנכנס לאושוויץ ועובר את השער בצד שמאל, יש בלוק 24 – שם הייתה המפקדה של ה-SSים. הכניסו אותי למשפט ונתנו לי שני עונשים – עונש אחד 25 מלקות בישבן, ועונש שני הוציאו אותי מהקומנדו של הבנאים לקומנדו של עונשים. כמובן העבירו אותי בלוק, ובבלוק הזה היו קשוחים, לא נתנו לך לנשום, ובעבודה זו הייתה סתם עבודה למלא קרונות מהר-מהר. להסיע, לשפוך, לחזור, לא משהו פרודוקטיבי אבל זהו. ומי שלא עושה את זה בצורה טובה מקבל מכות. גם פה את כל המסמכים האלה של החיפוש שעשו והחייל שמצא את המכתב והעדות שנתן האיש שהעביר את המכתב והבחורה – כל זה יש לי את המסמכים האלה, עותקים. אני הייתי בהתכתבות עד היום עם אושוויץ בצורה שוטפת.
אמרתי: רגע, אם אני נשאר בקומנדו הזה אני מת, אין סיכוי. באיזשהו שלב עוד קודם הכרתי בחור, גם כן מסלוניקי, שהוא היה בקומנדו של אחזקת המבנים של אושוויץ, כל פעולות האחזקה, שמשות וכו', היו מקצועות שונים והוא רכש שם של בעל מקצוע טוב, והוא בקומנדו שלו היו מכירים אותו. אני הולך אליו ואומר לו: תשמע, תוציא אותי מהקומנדו עונש, הוא אמר לי: אני לא יכול לעשות כלום, זה בכלל לא מתקרב! אמרתי לו: תשמע, תעשה מה שאתה יכול. הוא באמת הלך והצליח להוציא אותי מקומנדו העונשים לקומנדו שלו. הייתי זגג – מה זה זגג? סוחב את השמשות של הזגג של המחנה, היה לי מין כזה אוכף.

בינתיים כבר ידענו שהגרמנים בנסיגה. שמענו גם שמוציאים את האנשים. החבר הזה ואני חשבנו להסתתר באיזה מקום, אבל בסוף פחדנו, ואז באיזה יום יצאו כל מיני טרנספורטים. ב-21 בינואר 45' היו בין האחרונים שנשארו, אמרו: קדימה צעד, צאו מהשער. כינסו אותנו באיזה מקום, אלפי אנשים, ואמרו: קדימה צעד. והלכנו יומיים ברגל, זה מה שנקרא היום צעדת המוות. שזה פירוש לחלק מהאנשים לא היו סוליות גומי, לחלק היו עץ וזה קשה ללכת, או שחלק היו חלשים ולא מספיק בכושר. מי שמפגר או מי שיוצא מהשורה שהוא לא יכול ללכת – הורגים אותו במקום. אין שום חוכמות בנושא הזה. אז הלכנו יומיים בצעדה הזאת בשלג, קור אימים, וכפי שאמרתי – בלילה נתנו לנו להיכנס לאיזשהו בית או מתבן, לא יודע מה בדיוק היה, ואתם שומע שזה גונבים לו משהו וזה לוקחים לו משהו, כל אחד רוצה לשרוד. אף אחד לא מעניין אותך. שום איש אחר. ביום השני לפנות ערב הגענו.

עוד דבר: אני, ביום הראשון, החבר שלי לא הרגיש טוב, אז אני טיפלתי בו, אם אפשר להגיד. דאגתי לו. ביום השני אני לא הרגשתי טוב ואמרתי לחבר שלי: אני יוצא. הוא אמר לי: אתה יוצא – הורגים אותך במקום. ופתאום אומרים שם בשורה: מי שלא יכול ללכת יכול לצאת מהשורה, יהיו משאיות שייקחו אותך הלאה. אמרתי לחבר: אני הולך, והוא אמר לי החבר: אתה יודע למה המשאיות האלה הולכות? במחנה היה סיסמה 'אל תתנדב ואל תסרב'. אז פה כאילו הייתי צריך להתנדב, אז התנדבתי ללכת ולקחה אותי המשאית והגענו לתחנת הרכבת, וחבר שלי המשיך ללכת ברגל והגיע שעתיים אחרינו. יש גם דברים שאתה לא יודע איפה אתה נמצא. העלו אותנו על רכבות, קור אימים, אנשים מתים ברכבת מקור ותשישות ושמים אותם באיזו פינה, והיתר גונבים מהם נעליים ובגדים, כל אחד רוצה לשרוד. 
כעבור שלושה-ארבעה ימים הגענו למטהאוסזן, עיירה. תמיד מחנה הוא ליד עיירה או עיר. המחנה הזה שקיבולתו הוא איקס, היות והיו נסוגים היה בקיבולת הרבה מאוד אנשים. מי שחילק את האוכל היו גונבים, ואז אתה מגיע לבעיה. אמרו לנו שיש אפשרות לעבור למחנה אחר, ובפעם השנייה באותם יומיים עברתי על אותה סיסמה 'אל תתנדב' ואמרתי: אני עובר למחנה אחר. החבר שלי לא רצה לעבור, אמר שהוא בעל מקצוע ו"אני אמצא מה לעשות". אני הייתי פועל שחור אז הלכתי. לקחו אותנו למחנה מלק, שמונים קילומטר מווינה, ושם עבדתי בחפירת מנהרות עם פטיש אוויר. כשאתה עובד, הכי קשה זה כשאתה עובד בתקרה, כי כל החול נופל עליך. באושוויץ הגרמנים היו דואגים שיהיה ניקיון ועושים כל יום ראשון מסדר כינים, ומי שהיה מוצא כינה היה מקבל פרס. פה זה כבר היה מלא כינים ולכלוך. לקחו אותנו עם רכבת לעבודה וחוזרים. 
הרוסים התקרבו, ופינו אותנו גם משם. יומיים הלכנו על הדנובה עם אניות קטנות כאלה עד שהגענו ללינץ, ומשם הלכנו ארבעה ימים ברגל. לא יודע איפה אכלנו וישנו, זה מטושטש לי לגמרי, כי אותו פולני כבר מזמן לא היה כדי שייתן לי אוכל, ואת האוכל שהיה היו גונבים, אז אתה מידרדר באופן גופני. שם בן אדם הפך להיות מוזלמן, כינוי של אחד שהופך להיות עור ועצמות. אבל היה מוזלמן מי שהיה מתנפח מהרעב, גם זה וגם זה, אחד שהוא בשלבים האחרונים שהוא יכול להיוותר בחיים.

ארבעה ימים הלכנו ברגל, אבל באוסטריה לא היו הורגים את האנשים. השומרים לא היו SS, אלא אנשי צבא זקנים שכבר לא יכלו להיות בחזית. ומי שנפל השאירו אותו, מה עשו אתו אחר כך אינני יודע. כעבור ארבעה ימים הגענו לאבן זה eben ze, שם כשעוברים ממחנה למחנה היו מחליפים לך את הבגדים, והייתי צריך לעשות טוש ובדיקת דיזנטריה. איך שאני עומד בתור עומדים שם שני אנשים ושואלים: יש פה ספרדים? ספרדים שהם מספרד, כי היו במחנה חבר'ה שהיו נגד פרנקו והיו רפובליקאים והכניסו אותם למחנה, ואלה רכשו עמדות בתוך המחנה. קפצתי ואמרתי שאני ספרדי. אמרו: בוא הנה. לקחו אותי מהתור והעבירו אותי בין הראשונים לעשות את כל התהליך. ותוך כדי אמרתי: רגע אחד, פתאום אני אתפשט ויראו שאני יהודי, מה אני מספר להם? ואז הייתי צריך באותן שלוש-חמש שניות להמציא מה שנקרא היום סיפור כיסוי. סיפרתי להם שאבא שלי היה נגד פרנקו וברח מספרד ליוון. סיפור, קנו את הסיפור והוציאו אותי מהשורה והכניסו אותי ישר למקלחת, ומשם הסתירו אותי כמה ימים לא ללכת לעבוד שזה גם יתרון. למרות כל זה אמרו: אי אפשר לשמור עליך, תלך ותהיה בעבודה. 

הלכנו לעבודה, עברנו איזו תחנת רכבת שהפציצו והיינו לוקחים אורז ושמים בפה. כל מה שהיינו רואים לשים בפה זה היה האידאל. אכלנו גם פחם רכבות. אני אומר לכם שפחם רכבות הוא די טעים, אבל אחר כך הוא גרר עצירות. כעבור יומיים-שלושה או יותר לא לקחו אותנו יותר לעבוד. אני התנפחתי מהרעב, הייתי מוזלמן, לא רזה אלא שמן. תפסתי דיזנטריה. 
והנה יום אחד אמרו: מחר יש מסדר במגרש המסדרים הראשי, ותוך כדי בא איזה אחד VIP ואמר: אם מחר תהיו במסדר ומפקד המחנה יגיד שתיכנסו למנהרות שליד המחנה, תגידו 'לא רוצים'. זה קל להגיד, אבל אסיר לא יכול להגיד ל-SS 'לא רוצה'. 'לא רוצה' – אתה מת במקום. למחרת הלכנו למסדר, וראש המחנה אמר: החלטנו למסור אתכם לידי האמריקאים. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה צעקות שמחה היו? אבל הוא אמר: היות ויכולות להיות הפצצות אנו מציעים לכם להיכנס למנהרות ליד המחנה. וכולם צעקנו: לא רוצים! המפקד לא עשה כלום – אסף את החיילים ועזבו. 
אחרי הצהריים פרצו על יד המחנה של האסירים היה מחנה של השומרים, של החיילים האס אסים, שם היה כל טוב. פרצנו כולנו בריצה לתוך המטבח למחסנים, לוקחים מה שלא יהיה, אתה שם בפה, אחד דוחף את השני – מהומת אלוהים. חזרנו בערב, באמת היו פיצוצים באותן מנהרות – ואז ידענו מה הייתה כוונתם.

למחרת, שישה במאי, עמדנו מהבוקר במגרש המסדרים, בסביבות הצהריים נכנסו שלושה טנקים אמריקאים. באותו רגע היינו חופשיים. האמריקאים מיד הביאו אוכל, ואנשים שאכלו מתו מרוב אוכל, אחר כך עלו על זה ונתנו חלב ודברים קלים.
אשתי נפטרה לפני שלוש וחצי שנים. עד לא מזמן הייתי בבית מוגן אִתה, ועכשיו עזבתי ואני גר בדירה פרטית עם מטפלת. יש לי בת ובת, שישה נכדים, ארבעה נינים. ואם תשאלו מה אני עושה היום? אני יושב ראש ארגון ניצולי מחנות ההשמדה מיוון, דאריו חבר שלנו. אני בהנהלת יד ושם, במרכז הארגונים, בקרן לרווחה. וכותב גם ספרים לעת מצוא.