בזמן הלוויה לא יכולתי למצוא את הדברים הנכונים כדי להספיד את משה זנבר, מתוך התרגשות, לכן החלטתי להשתמש בשירו של איציק מנגר ודרכו להביע את תחושותיי ויחסי לאישיותו העוצמתית של משה. איציק מנגר ראה עצמו כאותו נווד יהודי נצחי (דער אייביקער יידישער ואנדערער) אשר בא להכות שורשים במדבר החולי והוא אחד מגרגיריו. כך, גם משה ז"ל היה נווד נצחי בין פרקי ההיסטוריה של עמנו היהודי בכל התקופות, הן לפני מלחמת העולם השניה, תוך כדי תקופה השואה הנוראה, ובימי התקומה של מדינת ישראל. בנדודיו השאיר משה במדבר הזהוב של מדינת ישראל המתחדשת את עקבותיו בכל מגוון הצבעים של כישרונו הברוך: בכלכלה, בפוליטיקה, בתרבות על כל גווניה, בספרות, בציור ובעקר בתיאטרון, אותו אהב כל כך וידע להוקיר.
באחת השיחות בינינו הוא התבטא כך: "השפה העברית היתה עבורי סמל לתחייתו של עמנו, ותרבותה היוותה כח מאחד של הפזורות, ולכן פעלתי רבות לשימורו ופיתוחו של תיאטרון הבימה המסמל את תחיית התרבות העברית." לאחר שהתקרבנו, העזתי לשאול אותו מה ייחסו לתרבות היידיש ושפתה. תשובתו הייתה –לשפה ולתרבות הזו יש תפקיד שונה וחשוב לא פחות והוא לשמר את הזהות היהודית האשכנזית שנפלה קורבן בשואה והפכה לשריד תרבותי אולטימטיבי של יהדות אירופה. לכן חובתנו לקיים תיאטרון בשפת היידיש במדינת ישראל. כל זמן שהיידיש תשמע ותדובר על הבימה, וימשיכו ליצור ספרות, קשה יהיה להכחיש או למחוק את זיכרון השואה. הוא ביקש ממני גם לא לשכוח את צרכיהם הרוחניים והאומנותיים של שרידי השואה החיים בינינו ובעולם כולו, הקשורים בנפשם ובשורשיהם לשפה הזו ולתרבותה. כמה מאושר היה מהמיזם החשוב של "תיאטרון החסד" אותו הוא יזם יחד איתי, ועם וועידת התביעות. תיאטרון זה משרת כבר 10 שנים עשרות אלפי שרידי השואה הנמצאים בבתי אבות ברחבי הארץ.
זנבר היה איש רוח אמיתי שידע גם את הפן הכלכלי, אותו הוא החשיב מאד, את הפן החברתי וגם את הפן של האומנות אותו הוא כל כך אהב. לי אישית תחסר מעורבותו הדיסקרטית בהחלטות החשבות והעיקריות עליהן התייעצתי איתו, כי הוא ידע תמיד למצוא את העצה וההדרכה הנכונה שנעשתה בצניעות ובהומור יהודי מלבב. במילים פשוטות הוא היה א-מענטש, א-חוכם ובעברית פשוטה: אישיות ערכית וחכמה.