היכרתיו לראשונה לפני קרוב לשנתיים, עם כניסתי לתפקיד מנכ"ל הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, כאשר קיבלתי ממנו סקירה מרתקת על הכספים שקשורים לניצולי השואה. אפשר לקרוא לסקירה המלומדת "דרכו של הכסף…". הבנתי כי שנים רבות נעשה עוול נורא לניצולים, כיוון שהכספים לא הגיעו ליעדם וכי צריך להמשיך להיאבק למענם. משה שימש בעבר כנגיד בנק ישראל, יו"ר בנק לאומי לישראל ובשורה ארוכה של תפקידים מרכזיים במשק ובחברה. ידעתי כי יש עם מי להתייעץ ולהסתייע המאבק שעוד צפוי להימשך.
ההפתעה הגדולה הייתה שבמשך הפגישות בינינו התחלתי לאהוב את זנבר הרבה מעבר להיותו חכם ומנוסה באופן יוצא דופן. הוא הפך עבורי מעין מנהיג ומורה דרך. אבל, יותר מזה, אעז לומר שלפעמים הרגשתי ש"נולד לי סבא" נוסף לשני אלה שכבר הלכו לעולמם. היה לו מאוד אכפת ממה שקורה לי וכמובן ממה שקורה לקרן אני מנהל ולניצולי השואה שאני מנסה לסייע להם ככל יכולתי. אני נפרד מאיש יקר ואהוב שלא אוכל עוד לפגוש ולהתייעץ אתו. בחודשים האחרונים התמודד עם מחלה קשה וביקרתי אותו שלוש פעמים בבית החולים. ידעתי שהוא לא רצה שיבקרו אותו, אבל החלטתי שאולי אותי יאות לפגוש. בכל פגישה כזאת היה לאחר טיפולים וסבל מכאבים, אולם תמיד קיימנו בינינו שיחות מעניינות ושמחתי שהגעתי.
גם לפני שבועיים ביקרתי. הוא שמע את קולי, התעורר ושוחחנו קצרות. הפעם ידעתי שאולי זאת הפגישה האחרונה. סיפרתי למשה שהשארתי עבורו פתק בכותל המערבי ובו בקשה להחלמתו. לחשתי באוזנו שאני לא יודע אם הוא מאמין בזה, אולם הסכמנו שזה בטח לא מזיק. לצערי, הפעם זה גם לא עזר. משה היקר, תודה על כל מה שעשית למען מדינת ישראל, על כל מה שעשית למען הניצולים שהיית אחד מהם, על מנהיגות לאומית כלכלית ועל חברות אישית שנרקמה בינינו בשנתיים האחרונות. אני מבטיח להמשיך לעשות וליישם המלצותיך ולנצור זכרך בלבי לתמיד.