פגשתי את משה בשנת 88, כאשר הוקם מרכז הארגונים של ניצולי השואה. נודע לי שהוא היה אסיר במחנה הריכוז Mueldorf, לא רחוק ממחנה הריכוז לנדסברג בו אני הייתי אסיר. שני מחנות החוץ היו שייכים למחנה המרכזי דכאו. נוצרה בינינו אחווה וידידות, כפי שקורה לעיתים בין ניצולים שעונו בתנאים דומים.
משה מיעט לדבר על עברו, אך במשך הזמן יצא לנו לשוחח ולהחליף זיכרונות והשקפות עולם. הוא סיפר שנמלט מרכבת המוות ב-Seeshaupt. הוא נמלט בזחילה מהרכבת, כיוון שהיה חלש וחולה בטיפוס הבהרות, מחלה שמעט מאוד הבריאו ממנה. מפקד האזור, קולונל קליין, יהודי אמריקאי, פקד לרכז את האסירים בבתי החולים ובעיקר לטפל באסירים היהודים. משה שכב בבית החולים במשך חודשים ארוכים, ניזון רק מכמה כפיות נוזלים ליום, ורק נחישותו והתמדתו סייעו להבראתו. עוד באותה שנה הוא חזר לביתו, רק על מנת לגלות שביתו נתפס ע"י הצבא הרוסי, אך מפקד המקום התייחס אליו יפה וטיפל בו עד שחזר לאיתנו. רוב בני המשפחה הושמדו בשואה.
לאחר כמה שנות השלמת לימודים בהונגריה, עלה משה ארצה, ועם קום המדינה ב-48 גויס לצבא והשתתף בפינוי דרך בורמה. באחד הימים לעת ערב אסף אותו ג'יפ של הפלמ"ח, ולרוע המזל התהפך הג'יפ ומחץ את רגלו. משה שכב שותת דם בחורשה. הלילה ירד, ולמרות ההבטחות שמישהו יבוא לקחת אותו, אף אחד לא בא. כך הוא שכב מתפתל מכאבים במשך שעות רבות. התנים שהריחו את דמו יצאו מתוך העלטה. משה, בעל התושייה, אסף את האבנים מסביבו וידה אותן בתנים. התנים נסוגו לאחור. כשאזלו האבנים, בא לעזרתו הלגיון הירדני באזור, שירה פצצות תאורה שהבריחו את התנים. לבסוף הגיע ג'יפ שאסף אותו לבית החולים הדסה בת"א, הרופאים קבעו שיש לכרות הרגל. אבל "לא אצל מוישה". נחוש בדעתו, הוא הסביר לרופאים שהוא מסרב לכריתת הרגל ושיהיה מה שיהיה. נחישות זו ליוותה את דרכו כל חייו. כעבור מספר חודשים יצא משה מבית החולים, כשהוא עומד על שתי רגליו, והמשיך לשרת בצה"ל עד לשחרורו.
הוא התקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומשם המשיך למשרד האוצר. מוריו והאנשים שעמדו בראש מערכת הכלכלה של אז זיהו אצל הסטודנט הצעיר כישרון יוצא דופן ואימצו אותו. לימים, משה התגלה כעילוי כלכלי ונחשב בין טובי הכלכלנים של מדינת ישראל. הוא השתלב בתחום המחקר הכלכלי, היה הממונה על התקציבים ושימש יועצם של לוי אשכול ופנחס ספיר, כיהן שר המסחר והתעשייה, נגיד בנק ישראל, יו"ר הדירקטוריון של בנק לאומי וכו'.
במשך השנים, משה עקב אחרי זכויות הניצולים ועמד תמיד לרשותנו בעצה ובעזרה. לאחר שהגרמנים סגרו את ה-BEG (גמר תשלומי הפיצויים), גילה נח פלוג ז"ל, ששימש אז כנספח מסחרי בבון, שהצוענים וההומוסקסואלים ממשיכים להגיש תביעות לפיצויים מממשלת גרמניה. הוא התקשר למשה וסיפר לו. משה נסע מייד לבון ושניהם הלכו להתדיין עם משרד האוצר הגרמני. ה-BEG אולי פורמאלית לא נפתח מחדש, אבל משרד האוצר הגרמני, יחד עם ועידת התביעות, יסדו את חוק סעיף 2, המיועד לאלה שטרם קיבלו פיצויים. משרד האוצר הגרמני ממשיך לטפל בתביעות עבור ניצולים הנחשבים לזכאים.
תקצר היריעה מלספר את כל המעשים הטובים שמשה עשה למען ציבור הניצולים. שמחנו שהוא קיבל על עצמו, לאחר פטירתו של פלוג, את ראשות ארגוננו. כי היה איש מוערך ומקובל על כולם. במשך השנים נוצר בינינו קשר חזק של חברות, שנשען גם על עברנו המשותף כניצולים וגם על פעילותינו בהווה למען ציבור ניצולי השואה. אני חש בר מזל על הזכות שהייתה לי לעבוד במחיצתו. ליווינו את מחלתו ולכתו בלב כואב.