ברוך שוב – "תנקום ותזכור אותנו"

עם פלישת הצבא הגרמני לרוסיה התמוטט העולם המוכר והנעים שבו חי ברוך שוב בן ה-17. רבים מבני משפחתו נהרגו, אך הוא הצליח להימלט מציפורני הנאצים ולהצטרף לפרטיזנים שהתנגדו להם. כיום, עשרות שנים לאחר שהמלחמה הסתיימה, ברוך עדיין מקיים את צוואתו האחרונה של אביו: "תזכור אותנו". זהו סיפורו של ברוך שוב.
ב-1941, כשהגרמנים פלשו לרוסיה, הייתי בן 17 ובדיוק סיימתי תיכון. היינו משפחה די אמידה, היו לנו בית מסחר ומפעל למוצרי נייר, חיינו בשלום ובהרמוניה ולא היה חסר שום דבר. היינו משפחה ענפה - בווילנה גרו לפחות מאה קרובי משפחה של ההורים – והיו לי הרבה בני דודים משני הצדדים.  וכמו צעירים אחרים בני גילנו, גם אנחנו חיכינו לחיים האמיתיים: אוניברסיטה, עבודה וכיו"ב.  
יום-יומיים לאחר שגרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה הסובייטית קרס כל העולם הקודם, האידילי, המשפחתי שבו גדלתי. כעבור כמה חודשים הוכנסנו לגטו בווילנה, ותוך חודשים ספורים נרצחו ונעלמו מהעולם כשני שלישים מהמשפחה הענפה שלי.  

אבא ואימא החליטו לנסות להציל את שני הילדים הבוגרים - את אחותי ואותי - והבריחו אותנו לעיירה קטנה שבה, לפי השמועות, לא היה רצח עם כה נרחב. אך הסתבר שהשמועות לא היו נכונות - וכעבור חצי שנה רצחו בעיירה הזו, ביום אחד, את אחותי הגדולה, בת 19 במותה, יחד עם עוד 830 יהודים. העמידו אותם מול מתבן, ירו בהם אחד-אחד, זרקו את הגופות למתבן, ובערב הציתו אותו.

אני הצלחתי להימלט מציפורני הנאצים. בגטו וילנה הייתה מחתרת של נוער ציוני, נוער לא ציוני ונוער יהודי קומוניסטי – והחלטתי להצטרף לשורותיה ולהגשים את ייעודה: להתנגד לכל פעולה של הגרמנים, לעמוד מולם ולפגוע בהם ולו במעט לפני שאנו מתים. 
בשלב מסוים החליטו ראשי המחתרת, וביניהם גם אבא קובנר, לצאת ליערות עם כל מי שמוכן וכל מי שמחזיק בנשק. היערות נמצאו חמישים קילומטרים מהעיר, ושם מצאתי את עצמי - יחד עם עוד 25 נשים וגברים – נערך למאבק בצבא הגרמני. נשק רב לא היה ברשותנו, אולי כמה אקדחים ורובה וכמה רימונים, אך מה שהיה הספיק לנו כדי להקים יחידות פרטיזניות ביערות.
כמה חודשים לאחר שיצאתי אל היער נרצחו כל יושבי הגטו - ביניהם אימא שלי, אחותי הקטנה, אחי הקטן ובני משפחה נוספים. עד היום אני מתאר בעיני רוחי את הצעדה שלהם - אימא, אחיי ובני דודים נוספים שאמי אימצה דרך קבע בכל פעם שהפכו ליתומים - ליער פונאר, היער שבו הגרמנים והליטאים רצחו את היהודים. 

ב-1944, כשהצבא האדום התקרב לעיר וילנה והגיע עד למבואותיה, קיבלנו (הפרטיזנים) פקודה לצאת מהיער ולהצטרף ליחידות שמתקיפות את הגרמנים בעיר. ואז, לאחר מספר ימים, בא אליי חבר ואמר שמצאו את גופת אבי. בהתחלה לא האמנתי, חשבתי שהוא נרצח במקום אחר, אך הוא התעקש שזהו אבי. קיבלתי אישור מהמפקד לעזוב את העמדה לכמה שעות והלכתי למקום שבו ראה החבר את הגופה. את הגופה לא ראיתי, היא כבר נקברה בקבר אחים יחד עם למעלה מ-500 גופות נוספות, אך מישהו נתן לי פתק, אמר שהוא היה מונח ליד הגופה וציין שרבים הכירו את אבי. לקחתי את הפתק וקראתי את הכתוב בו: אם אתה בחיים - תנקום ותזכור אותנו. 

לאחר המלחמה עליתי ארצה, השתקמתי, הקמתי משפחה וגידלתי ילדים, אך את מה שהיה איני יכול לשכוח. אני מנסה יום-יום ושבוע-שבוע לקיים את צוואתו של אבא: לזכור ולהנציח. בנינו אנדרטה לפרטיזנים בלטרון, אני תומך ביד ושם, הוצאנו ספרים, אנחנו הולכים מבית ספר אחד למשנהו ומספרים את סיפור השואה - כל אחד והסיפור שלו. 
החלום שלי, המסר שלי לעם ישראל, הוא שלא יזנחו את ההנצחה והזיכרון. אנו, ניצולי השואה, נתנו את הכול - באנו לארץ, בנינו אותה, הגענו לישראל וכבר למחרת היינו עם מכוש וכלי עבודה ביד -וחשוב שכולם יתמכו בנו ובמפעל ההנצחה, יקצו לשם כך כספים ויבינו את חשיבות הנושא.