נולדתי בשנת 1926 בעיר ביטולה במקדוניה למשפחת שמי ועברתי את השואה על בשרי. אני זוכרת את גדרות התיל של בירקנאו, את מגדלי השמירה, את צעדת המוות אל רציף הסלקציה, את ההפרדות, את המילים האחרונות, את הבכי החנוק, את הפחד ואת הרעב.
ראיתי אותם, הייתי ביניהם – אני אחת מהם! בכיתי על הורי, על אֶחי: שבתאי, אברהם ויוסלה, וידידי שנרצחו ועל העולם שנותר אדיש. האיכרים המשיכו לעבד את שדותיהם, הפועלים ביצעו את עבודתם במפעלים ורכבות המוות עמוסות ביהודים חלפו על פניהם מדי יום וחזרו ריקות. אף אחד לא עצר ולא שאל – "לאן נעלמו היהודים?" חששתי לבכות, חששתי לגלות חולשה שתגזור את גורלי, אך בתוך תוכי בכיתי בכי חרישי.
רוחות הרפאים של השואה אינן מרפות ממני. אין לי די מילים לתאר את כאבי הפרידה, את מילותיהן האחרונות של הנרצחים, את הסלקציות ואת מכונת הרצח השיטתית שפגעה במשפחתי, בבני קהילתי ובעולם היהודי כולו. הטרגדיה של העם היהודי הינה הטרגדיה המתועדת ביותר בהיסטוריה האנושית אולם לעולם לא נוכל להבין כיצד אושוויץ, טרבלינקה ושאר מחנות הריכוז היו אפשריים מבחינת הרוצחים, הנרצחים ומשתפי הפעולה.
אם תלכו ליד ושם בירושלים, תראו במדור המוקדש לזכר יהדות מקדוניה את האקורדיון של אחי שבתאי-שרלו שמי ז"ל. כאשר נאסר על היהודים לנגן ולהשמיע מוזיקה, מסר אותו אחי לידיד גוי שהיה חברו לכיתה. למרות שהידיד היה מזוהה עם הנוער הפשיסטי, הוא מצא לנכון להחזיר לי את האקורדיון לאחר המלחמה.
בסוף המלחמה פגשתי את בעלי, סימו קלדרון ז"ל, והקמתי עימו משפחה במדינת ישראל. מזה 64 שנים אני תושבת כפר סירקין ואם לשלושה ילדים ולנכדים.
ראיתי אותם, הייתי ביניהם – אני אחת מהם! בכיתי על הורי, על אֶחי: שבתאי, אברהם ויוסלה, וידידי שנרצחו ועל העולם שנותר אדיש. האיכרים המשיכו לעבד את שדותיהם, הפועלים ביצעו את עבודתם במפעלים ורכבות המוות עמוסות ביהודים חלפו על פניהם מדי יום וחזרו ריקות. אף אחד לא עצר ולא שאל – "לאן נעלמו היהודים?" חששתי לבכות, חששתי לגלות חולשה שתגזור את גורלי, אך בתוך תוכי בכיתי בכי חרישי.
רוחות הרפאים של השואה אינן מרפות ממני. אין לי די מילים לתאר את כאבי הפרידה, את מילותיהן האחרונות של הנרצחים, את הסלקציות ואת מכונת הרצח השיטתית שפגעה במשפחתי, בבני קהילתי ובעולם היהודי כולו. הטרגדיה של העם היהודי הינה הטרגדיה המתועדת ביותר בהיסטוריה האנושית אולם לעולם לא נוכל להבין כיצד אושוויץ, טרבלינקה ושאר מחנות הריכוז היו אפשריים מבחינת הרוצחים, הנרצחים ומשתפי הפעולה.
אם תלכו ליד ושם בירושלים, תראו במדור המוקדש לזכר יהדות מקדוניה את האקורדיון של אחי שבתאי-שרלו שמי ז"ל. כאשר נאסר על היהודים לנגן ולהשמיע מוזיקה, מסר אותו אחי לידיד גוי שהיה חברו לכיתה. למרות שהידיד היה מזוהה עם הנוער הפשיסטי, הוא מצא לנכון להחזיר לי את האקורדיון לאחר המלחמה.
בסוף המלחמה פגשתי את בעלי, סימו קלדרון ז"ל, והקמתי עימו משפחה במדינת ישראל. מזה 64 שנים אני תושבת כפר סירקין ואם לשלושה ילדים ולנכדים.
"ראיתי אותם, הייתי ביניהם – אני אחת מהם! בכיתי על הורי, על אֶחי: שבתאי, אברהם ויוסלה, וידידי שנרצחו ועל העולם שנותר אדיש. האיכרים המשיכו לעבד את שדותיהם, הפועלים ביצעו את עבודתם במפעלים ורכבות המוות עמוסות ביהודים חלפו על פניהם מדי יום וחזרו ריקות. אף אחד לא עצר ולא שאל – "לאן נעלמו היהודים?" חששתי לבכות, חששתי לגלות חולשה שתגזור את גורלי, אך בתוך תוכי בכיתי בכי חרישי."