דב גנור היה בן 11 בלבד כשנשאר לבדו בעולם. אחיו נורה לנגד עיניו, אביו חלה ומת ואמו הופרדה ממנו ונעלמה. דב הילד נאלץ להילחם על חייו, לפעול כדי לשרוד – והוא הצליח. הנער שהתקיים מקליפות תפוחי אדמה הפך ללוחם ישראלי ולקצין משטרה בכיר - וזהו סיפורו.
כשגורשנו מהבית הייתי בן 11. השנה הייתה 1941, ובני משפחתי ואני הועלינו על רכבות משא, ממש כמו בהמות, ונלקחנו לעיר בשם מוגילב פדולצקי. הכניסו אותנו לבניין רעוע, נטול חלונות ודלתות, ושם שהינו כשבועיים. יום אחד שלפו אותנו מהבניין וציוו עלינו להתחיל לצעוד. אני קראתי לזה 'צעדת התשה', כי לא הייתה לה שום מטרה – סתם ללכת בכפור, בבוץ, ללא נעליים, עם סמרטוטים על הרגליים. אחי התקשה ללכת בשל מוגבלותו הגופנית, והחיילים ירו בו לנגד עיניי.
הגענו לכפר אוקראיני, ושם אחסנו אותנו בדיר חזירים. כתוצאה מהיגיינה לקויה אנשים חלו, ולא היה רופא לסייע להם. אבי חלה אף הוא בטיפוס הראש, שכב במיטתו, ואני שכבתי לצדו. רק לאחר שבוע הבנתי שהוא כבר לא בין החיים. הייתי בן 11 בלבד כשסחבתי את אבי ליער, חפרתי שוחה בעומק 20 סנטימטרים והנחתי בה את אבי. כיסיתי את גופתו בטלית – ונפרדתי ממנו. עד היום לא זכה אבי לקבר אמיתי.
יום אחד הפרידו ביני לבין אמי. נותרתי לבד בעולם - ונאלצתי לדאוג לעצמי כדי לשרוד. בלילות זחלתי מתחת לגדר והלכתי ברגל לחפש אוכל בפחי הזבל. ניזונתי מאוכל שמצאתי או שקיבלתי מכפריים רחמנים. אספתי קליפות של תפוחי אדמה, בישלתי אותן - וכך הצלחתי במשך שנתיים להישאר בחיים. בראשי היה חקוק זיכרון כואב: כשאמי עוד הייתה עמי היא בישלה לי אוכל (קליפות תפוחי אדמה...) על גבי פלטת ברזל. שני חיילים הגיעו – אוקראיני ורומני - וכשהם ראו שהיא מבשלת הם דחפו אותה ללא סיבה לעבר הפלטה, והיא נפלה עליה עם ידיה ונכוותה. לא ידעתי מה לעשות. לקחתי סמרטוטים ועטפתי לה את הידיים, והיא נשארה נכה עד יום מותה – עם שני אגרופים סגורים.
השנים עברו, וב-1945 הסתיימה המלחמה. הצבא הרוסי הצליח להדוף את הגרמנים, ואנו שוב היינו חופשיים. הלכתי לחפש את אימא, ידעתי שהיא נשארה במוגילב פדולצקי - ואכן מצאתי אותה ואף את אחותי מנישואיה הקודמים של אמי. נשארתי בכפר לצד משפחתי והתפרנסתי מצחצוח נעליים. לאט-לאט הרווחנו קצת כסף כדי שנוכל לעזוב ולחזור לביתנו, אך כשהגענו חזרה לביתנו גילינו כי הוא אוכלס על ידי זרים, תושבים מקומיים, ואלו סירבו בתוקף לפנותו. רק לאחר שפנינו למשטרה וקיבלנו את סיועה, חזר הבית לחזקתנו.
אך מהר מאוד הבנו שאנו לא יכולים להישאר שם: השנאה לא פסקה, ובכל מקום שאליו הלכנו זרקו עלינו אבנים רק בשל היותנו יהודים. וכשפגשתי חבר וקיבלתי הצעה להצטרף לתנועת הנוער הציוני – הלכתי אתו. ואז, יום אחד, באתי לאמי ובישרתי לה: אימא, אני עולה לישראל. נפרדנו, אמא בכתה - ורצה אחריי עד לתחנת הרכבת כדי להיפרד.
אחרי תלאות רבות, שכללו חודשיים כליאה בעתלית ובריחה באישון לילה, תקעתי יתד במושבה מגדיאל. במגדיאל היה בית ספר לחקלאות, ולצד לימודי התיכון למדתי גם את עבודת האדמה. בתום הלימודים התגייסתי לפלמ"ח וזכיתי להתקבל למחלקת הסיירים ולהשתתף בקרבות. גם לאחר פירוק הפלמ"ח המשכתי להיות חייל – הפעם בגדוד 13 של חטיבת גולני. את הנשק החזרתי רק כשאמי עלתה ארצה ושוכנה בצריף במעברת חלצה – קריית שמונה של היום. לא יכולתי להשאיר את אמי הנכה לבדה - והחלטתי לעזוב את הצבא, למצוא עבודה ולעזור לה להתקיים.
עם הזמן התגייסתי למשטרה והתקדמתי בשרשרת הפיקוד. פיקדתי על מספר תחנות משטרה, הייתי ראש לשכת החקירות במרחב הגליל - ובשנת 1984 פרשתי לגמלאות (אם כי לאחר פרישתי נקראתי לשוב ולסייע בחקירת רצח הנער דני כץ).
היום אני גמלאי – וגאה מאוד בשני ילדיי ובששת נכדיי.
יום אחד הפרידו ביני לבין אמי. נותרתי לבד בעולם - ונאלצתי לדאוג לעצמי כדי לשרוד. בלילות זחלתי מתחת לגדר והלכתי ברגל לחפש אוכל בפחי הזבל. ניזונתי מאוכל שמצאתי או שקיבלתי מכפריים רחמנים.