דב היה נער צעיר כשאיבד את כל משפחתו הקרובה. הוא נדד ממקום מסתור אחד למשנהו, ניצל לא פעם מידיהם של השוטרים המקומיים, חווה סבל, רעב וייסורים – ולבסוף אומץ על ידי משפחה פולנית. זהו סיפור ההישרדות הלא-ייאמן של דב וייסברג.
בתקופת השואה הייתי נער יהודי נרדף. פליט בארץ מולדתי, פולין. לאט-לאט נלקחו ממני כל בני משפחתי, וכדי לשרוד נאלצתי להסתתר ב-18 מקומות שונים. אמי הייתה הראשונה שהופרדה מאתנו, ואבי ניסה להגן על אחי ועליי מגורל דומה ולמצוא לנו מקום מסתור. לאחי זה לא עזר: בעקבות ניסיון בריחה של קבוצת יהודים מאחד המחנות החליטו הנאצים להעניש את היהודים – והוציאו 200 ילדים להורג. גם אחי ובן דודי נלקחו למות, ואבי בחר להצטרף אליהם – והוצא להורג יחד אִתם.
נדדתי ממקום למקום. לא פעם תפסו אותי השוטרים המקומיים וגילו שאני יהודי, ובכל פעם קרה לי נס וניצלתי. פעם אחת נתפסתי ונשאלתי אם אני יהודי. כשעניתי בשלילה, אמרו לי "פתח את המכנסיים" – וכמובן הודיתי ששיקרתי. למזלי זה קרה סמוך לשעת העוצר, ומכיוון שהשוטרים היו בלבוש אזרחי הם חששו שהם ייתקלו בשוטרים במדים - ואלו יירו בהם ורק אח"כ יבררו מי הם...
שוחררתי, וכמובן נעלמתי מהאזור.
בין השאר גרתי בכנסייה - בקצה המגדל, בדירתו הקטנטנה של נגן העוגב. לא הייתי היחיד שם: היו שם מספר גברים צעירים, וכל הלילה הם התעסקו במכונה שלא ראיתי לפני כן לעולם. היו שם בקבוקים עם אש ונוזל מבעבע וצינורות מסולסלים – וכשהם ראו את תדהמתי הם הסבירו לי שמדובר במעבדה לא חוקית לייצור וודקה.
דירה אחרת שהסתתרתי בה הייתה דירתם של בני זוג בשנות השישים לחייהם, הוריו של קצין בכיר במשטרה הפולנית. הם הסתירו אותי וכן משפחה יהודית נוספת, וכמובן עשו זאת מתוך אהבת הכסף ולא מתוך רחמים או אכפתיות. שבועיים בלבד הייתי שם, אך הספקתי להיקלע לדרמה משפחתית מטלטלת: הבן, הקצין, נורה בפתח ביתו על ידי חברי המחתרת כנקמה על שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. ההורים היו כמובן באבל כבד, והתחושה הייתה ממש לא נעימה.
המשכתי לנדוד, והגעתי למקום המסתור ה-18 - דירתה של משפחת באייר. אז לא ידעתי זאת, אך כשנכנסתי לדירה הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי אור שמש למשך כשנתיים. מהדירה לא יצאתי עד סוף המלחמה, אפילו לא לחדר המדרגות. הייתי בבית סוהר – שכמובן הציל את חיי...
אינני יודע מה קרה עם בני משפחת באייר אחרי המלחמה. ניסיתי לברר, אך נאמר לי שהם כבר מזמן אינם בין החיים.
אחרי מרד ורשה פינו הגרמנים את כל תושבי העיר. אני נשלחתי למחנה מעבר, וכשהועלינו לרכבת קיבל כל אחד כיכר לחם וצנצנת חלב. הייתי בן 15, שקלתי 28 ק"ג, והייתי כל כך רעב שחיסלתי את כל האוכל תוך רבע שעה. על זה שילמתי בשלשול רצחני שנמשך כל הלילה. כל הזמן שלשול, והכול לתוך המכנסיים כי אין מקום אחר לעשות את צרכיי. השלשול היה בעיקר מים, דם וריר צורב, וכשהגענו ליעד נאלצו לפנות אותי לבית החולים המקומי.
לאחר שהחלמתי שוחררתי למחנה פליטים. היו שם שלוש ארוחות ביום, ביקור של כומר כל יום וביקור רופא פעם או פעמיים בשבוע. לאחר זמן מה הגיעה משפחה מקומית - משפחת ויצ'ורק - וההורים החליטו לקחת אותי אליהם הביתה ולדאוג לי. שהיתי אצלם ארבעה-חמישה חודשים, עד השחרור, אך לא סיפרתי להם ששני ההורים שלי נרצחו ושאני יהודי.
ניסיתי להתנהג כנוצרי - התפללתי לפני האוכל, כרעתי ברך לפני השינה – אך ערב אחד, כשרק גברת ויצ'ורק ואני היינו בבית, היא נכנסה בזמן שכרעתי ברך ואמרה לי בלחש: "כשאתה מתפלל אתה צריך לכרוע ברך לפני צלב או לפני תמונה של ישו, לא לפני תמונה של המשפחה". היא ידעה שאיני נוצרי - אך לא אמרה מילה. גם בחודשים הבאים היו כמה הזדמנויות שהיא שוב התערבה בשיחה כדי להציל אותי. לפני שיצאתי מוורשה כדי לתפוס טרמפים הם עוד קנו בשבילי שני בקבוקי וודקה - כדי שאוכל לתת לנהגים בתמורה לטרמפ.
כשנסעתי בפעם הראשונה אחרי המלחמה לפולין באתי לבקר אותם, אבל הרחוב שלהם כבר לא היה קיים. ניסיתי לאתר אותם דרך 'יד ושם' – היה ידוע כי לארגון יש דרכים משלו לסייע – ואכן, עבר זמן רב אך לבסוף קיבלתי שיחת טלפון: נמצאה הנכדה שלהם. התקשרתי אליה, ומסתבר שכולם כבר נפטרו – למעט הבת הצעירה, שגרה באותו זמן אצל בתה (הנכדה). ביקשתי לדבר אִתה - וההתרגשות בצד השני הייתה עצומה. היא זכרה אותי מצוין, הודיתי לה על מה שההורים עשו עבורי, וכעבור כמה שבועות נסעתי לשם ונפגשתי אתה. שבוע אחרי שחזרנו לארץ התקשרה אליי הנכדה וסיפרה לי שאימא שלה נפטרה.
עליתי לארץ ב-1950. אני מתגורר ברחובות, ובעברי הייתי מנהל מחלקה כירורגית. לאשתי ולי יש ארבעה ילדים ו-12 נכדים, הקטנה בת שלוש - ואולי זהו הניצחון שלנו על הנאצים. אני משתדל להנציח את השואה, כתבתי ספר, ואני מרצה לעתים קרובות במסגרת יד ושם ובבתי ספר שונים.
