יהודית יגרמן – והעולם לא שאל

כילדה צעירה לפני המלחמה נתקלה יהודית יגרמן בגילויי אנטישמיות רבים. במהלך המלחמה הבינה מהו גיהינום עלי אדמות וסבלה ממחלות, השפלות, התעללויות ורעב. כשהמלחמה הסתיימה גילתה כי העולם אינו רוצה לדעת – ונשבעה לעצמה כי לא תפסיק לספר את סיפורה. לולא גילויי האנטישמיות שנתקלתי בהם בעיר הולדתי, קרלסברג שבצ'כיה, הייתה ילדותי מושלמת - אך לצערי עוד לפני המלחמה גיליתי שאני שנואה רק בשל יהדותי. כשהייתי בת שבע ובניתי עם אבי סוכה זרקו עלינו השכנים הגויים אבנים, כשחזרנו מבית הספר נאלצנו להתחמק ממטחי אבנים, ולא פעם חבטו בי הגויים בענפים קוצניים. 

אסתר, אחותי הגדולה, שהייתה חברה בתנועת הנוער בית"ר, ניסתה לשכנע את אבי לעלות ארצה – אך אבי הודיע לה חד-משמעית: "את יכולה לנסוע אם את רוצה, אך המשפחה נשארת". בדיעבד הסתבר כי אסתר נהגה בחוכמה, שכן מצב היהודים הלך והורע: צלבי קרס וקריקטורות של יהודים רוססו על קירות הבתים, שלטי רחוב קראו "אל תקנו אצל יהודים" ו-"היהודים הם אויבים שלנו", וחנויות רבות נסקלו ונבזזו. כשאבי רצה גם הוא לברוח היה כבר מאוחר מדי - הגבולות כבר היו סגורים ליהודים. 

בלית ברירה עזבנו לפראג בתקווה ששם האנטישמיות לא הרימה את ראשה. לפתע הפכנו לפליטים. היינו חסרי כול - הרכוש נשאר בבית. אך בפראג המצב לא היה יותר טוב: גם שם ראינו צלבי קרס, בקרון הראשון של החשמלית היה כתוב "לכלבים וליהודים הכניסה אסורה", על בית אחד נכתב שיהודים הם עכברים – ואני, ילדה צעירה ורגישה, נבהלתי מאוד מכך שמשווים אותנו לחיות. לקחתי את זה ללב וסבלתי מאוד מבחינה נפשית. 
שם, בפראג, תפסה אותנו המלחמה. ב-1939 נכנסו הגרמנים לפראג, ועולמי חרב. העיר התמלאה דגלים עם צלבי קרס, וליהודים אסור היה ללכת לבית ספר. הצטווינו להיות בבית בשמונה בערב, וכל יהודי נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב. מי שלא הלך עם הטלאי ספג מכות קשות, והנאצים נהנו לבעוט ביהודים במגפיים שלהם. בשפיץ, במגף, היה ברזל – ומבוגרים רבים שספגו את הבעיטות לא קמו מהמכות האלה. 

ב-1942 נלקחנו לגטו טרזנשטט. שם חלפו 16 חודשים, עד שנחתה עלינו מכה נוספת: נלקחנו בטרנספורטים לאושוויץ. הוכנסנו לקרונות, מאה איש בקרון בעמידה, והתחילו השפלות והתעללויות. שמו לנו בקרון דלי לצרכים, ואיש אס-אס צרח עלינו: "אוי ואבוי לכם, יהודים מסריחים, אם תלכלכו לנו את הקרון הזה!" מובן שאף אחד לא השתמש בדלי. בשלב הזה עוד הרגשנו בני אדם. 
לבסוף הרכבת עצרה והדלת נפתחה. היה חושך מוחלט. שמענו נביחות של כלבים גדולים וצעקות – "ראוס, ראוס, שנל, שנל" - "החוצה, יותר מהר". זרקו אותנו החוצה עם אלות – וכל שרציתי הוא לתפוס את הידיים של אימא. הגענו לגיהינום: חטפנו מכות, עמדנו עירומים בקור המקפיא, גולחנו מכף רגל עד ראש, קיבלנו בגדים שאינם מתאימים למידותינו, צרבו על בשרנו מספר – אך לא בכינו. כשקעקעו על זרועי את המספר הכאב היה גדול, ובאופן אינסטינקטיבי משכתי את היד. בו במקום קיבלתי סטירה מצלצלת מהפולנייה המקעקעת, והיא אמרה לי: "מה את חושבת, שאת בבית הבראה?" 

מאושוויץ הועברנו לבירקנאו – שוב, הגיהינום בהתגלמותו. להתרחץ לא יכולנו - המים היו קפואים בברזים. היו לנו כינים, חלינו בשחפת, השתעלנו מאוד וסבלנו מפצעי קור עם מוגלה. על המוגלה טיילו להן הכינים, והרעב היה כבד מנשוא. זה היה גיהינום, פשוט גיהינום. בלי אימא והנוכחות שלה לא הייתי שורדת. רק בזכותה נשארתי בחיים, ונדרתי נדר שאם אשאר בחיים לא אפסיק לספר מה עברנו. ואכן, אני מרצה בכל מיני מקומות, מספרת את הסיפור וכבר חילקתי עד כה 200 אלף זיכרונות שלי.
ב-15 באפריל 1945 שחרר הצבא הבריטי את המחנה. אימא ורות חזרו לפראג לחפש את אבא, ואני עליתי ארצה בעליית נוער. הגעתי לביתה של אסתר אחותי, כל כך רציתי שהיא תניח את הראש שלי על כתפה ותשאל מה עברנו - והיא לא שאלה. לא הייתה פה שום מודעות לשואה. לא שאלו אותנו. ולא רק פה - בכל העולם לא שאלו. 
זו גם הסיבה שהתחתנתי מאוד מוקדם - כי רציתי לצאת מביתה של אחותי. היא לא הבינה אותי בכלל ותמיד רצתה לספר לי כמה היה לה קשה פה בארץ. גם בעלי לא הבין אותי כי הוא לא היה בשואה, הוא הגיע ארצה ב-1939. הוא אמר שאני בוכה בלילה וצועקת ולא נותנת לו לישון... אף אחד לא הבין אותנו. הייתי הרבה זמן בטיפול רפואי נגד הדיכאון, אך לבסוף הבנתי שאני עושה עבודת קודש - כי בלי עדויות חיות כמוני לא יודעים ולא מדברים על זה מספיק. 
יש לי שני בנים, שישה נכדים – ביניהם גם קצינים בצה"ל – וגם הם, כמו רבים אחרים, שמעו את סיפורי.