ליעקב זילברשטיין לא היה ספק שהוא יעסוק בהנחלת זיכרון השואה לדורות הבאים. עבורו היה זה קיום צוואתו הרוחנית של הרב פרנקפוראשר בנפשו נקשר לאחר שנפגשו בבוכנוולד.
הכול התחיל ב–13 בספטמבר 1939, ערב ראש השנה. שבועיים לפני כן פלשו הגרמנים לפולין, אבל נוכחותם עדיין לא הורגשה. הייתי אז תלמיד ישיבת "חכמי לובלין", וחזרתי הביתה מקניות לקראת החג. לפתע צצו ברחוב עשרות חיילים גרמנים, שאספו את כל העוברים והשבים, לרבות פולנים לא יהודים, והעמיסו אותם על משאיות שיצאו לעיר צ'נסיטוכוב, שם הוכנסנו למחנה שהוקם באחד הפרברים. נשארתי שם כמה ימים ולאחר מכן נשלחתי לכלא רביץ. ביום כיפור הוצאו כל האסירים היהודים מתאיהם. נצטווינו להקים גדר תיל מסביב לבניינים. בעיצומה של העבודה ניגש אלינו קצין גרמני ואמר: "הרי זה היום הקדוש ביותר שלכם, אז מדוע האלוהים שלכם, שעליו אתם סומכים כל כך, לא בא לעזרתכם?".
בסוף אוקטובר הועלינו, כל היהודים, על קרונות משא ונשלחנו לבוכנוולד. הצפיפות הייתה איומה וכך גם תנאי המחיה. למזלי לקח אותי אחד מוותיקי המחנה תחת חסותו. שמו היה הרב פרנקפורטר, והוא נעצר בברלין ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938. הוא היה חולה מכדי לצאת לעבודה, וזה לא מצא חן בעיני הגרמנים, שנהגו להכות אותו מכות קשות מדי בוקר.
התחלנו ללמוד יחד תלמוד. בלילה, בסתר. ימים אחדים לפני שנפטר, ממש בידיי, אמר לי: "תראה מה שהם עושים לי. ממש גומרים אותי. אבל אתה צעיר וחזק, ובעזרת השם תצא מכאן, ואני רוצה שתבטיח לי שלא תיתן לאף אחד לשכוח. תספר לכל העולם מה היה כאן". הבטחתי לו, ומאז זה מה שאני עושה - מקיים את הנדר שלי. לא נותן לשכוח ועוזר לזולת.
לעדותו המלאה של יעקב זילברשטיין ראו כאן:
מעבדות לחירות
בבוכנוולד נשארתי שלוש שנים. עבדתי במחצבה תחת פיקוחו של הסמל יוזף הינקלמן, אחד משומרי האס–אס היותר אכזריים במחנה, אשר היה נוהג לומר: "אם אני לא רואה כל יום כמה פגרים שלכם, אני לא נהנה מהארוחות שלי". מאוחר יותר נשלחתי עם צעירים נוספים לסדנת הבנאים, ובאוקטובר 1942 הועלינו על טרנספורט לאושוויץ. הובלנו לאחד הבניינים בקרבת הרציף, ומאוחר יותר התברר לנו שהיינו בדרך לתאי הגזים. כאשר עמדו להכניס אותנו לתאים הגיח לפתע קצין בכיר וצרח לעבר חיילי האס-אס: "השתגעתם? אלה פועלים מקצועיים שאנחנו זקוקים להם. מיד
להעבירם לצריפים". לימים נודע לי שהקצין שהציל אותנו היה רודולף הס.
בקיץ 1943 זומנתי יום אחד ל"פוליטישה אבטיילונג" - המדור הפוליטי. כאשר נכנסתי, זינקו עליי כמה אנשי אס-אס, והחלו מכים אותי באכזריות כשהם צועקים: "אתה חזיר יהודי מסריח". הסתבר שחשדו בי כי אני חבר במחתרת במחנה. אחרי שטענתי שוב ושוב שאין לי כל קשר עם המחתרת, הם צחקו ואמרו שנראה להם כי אחרי 50 מלקות זכרוני ישוב אליי. הצלחתי לספור עד 10 והתעלפתי. למחרת לא הייתי מסוגל לצאת לעבודה, ופאול, גוי גרמני שהיה זקן האסירים, איפשר לי להישאר בצריף. למחרת שוב זומנתי לחקירה, שוב אותן שאלות, שוב הצרחות, שוב התשובות שאיני יודע דבר, ושוב 50 מלקות.
באמצע ינואר 1945, כאשר היה ברור שימי אושוויץ מגיעים לקיצם, התכוננו לפינוי או לפיצוץ המחנה, כי קשה היה להאמין שהגרמנים ישאירו אותנו בחיים. אך לנאצים היו תכניות אחרות. הם לא רצו לוותר על כוח האדם הזול, והחליטו להוביל אותנו למחנות בתוך גרמניה עצמה. כאשר הבנתי שעלינו לצעוד עד לשם ברגל, החלטתי להישאר במחנה. עדיין לא התאוששתי לחלוטין מהמלקות, והייתי שבור גופנית ונפשית. לכן, כאשר שומרי האס-אס אמרו לנו שמי שאינו מסוגל לצעוד יכול להישאר - החלטתי לעשות כן. אבל חברים אחדים הצליחו לשכנע אותי בכל זאת לצאת לצעדה. שוב ניצלתי ממוות, כי אחרי שעזבנו את אושוויץ ירו הגרמנים בכמה עשרות האסירים שהחליטו להישאר.
צעדנו עד גלייביץ, שם הוכנסנו לקרון רכבת, וכעבור 12 יום מצאתי את עצמי שוב בבוכנוולד, כאילו חזרתי הביתה. משם נשלחתי למחנה המשנה אלטנבורג, ממנו שוחררתי על–ידי הצבא האמריקאי, חמש וחצי שנים אחרי שנעצרתי ליד הבית בטומשוב–מאזובייצק. היחיד ששרד ממשפחתי הענפה. כולם חוסלו בטרבלינקה.
בתום המלחמה החלטתי לעלות ארצה במסע שעבר דרך מחנה עולים באיטליה ומחנה המעצר בקפריסין, שם גם נישאתי לרעייתי ז"ל. עם עלייתי ארצה הגעתי למחנה המעצר בעתלית. בשנת 1947 הגענו לראשון-לציון, בה נולדו שני בנינו. הגשמת הצוואה הרוחנית של הרב פרנקפורטר הובילה אותי לקחת חלק פעיל בגופים וארגונים העוסקים בשואה. כל עוד נשמה באפי - אקדיש את זמני למען הזולת ולהנצחת זכר השואה.
יעקב זילברשטיין הוא יו"ר ארגון אסירי
הנאצים לשעבר וחבר הנהלת מרכז הארגונים
בסוף אוקטובר הועלינו, כל היהודים, על קרונות משא ונשלחנו לבוכנוולד. הצפיפות הייתה איומה וכך גם תנאי המחיה. למזלי לקח אותי אחד מוותיקי המחנה תחת חסותו. שמו היה הרב פרנקפורטר, והוא נעצר בברלין ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938. הוא היה חולה מכדי לצאת לעבודה, וזה לא מצא חן בעיני הגרמנים, שנהגו להכות אותו מכות קשות מדי בוקר.
התחלנו ללמוד יחד תלמוד. בלילה, בסתר. ימים אחדים לפני שנפטר, ממש בידיי, אמר לי: "תראה מה שהם עושים לי. ממש גומרים אותי. אבל אתה צעיר וחזק, ובעזרת השם תצא מכאן, ואני רוצה שתבטיח לי שלא תיתן לאף אחד לשכוח. תספר לכל העולם מה היה כאן". הבטחתי לו, ומאז זה מה שאני עושה - מקיים את הנדר שלי. לא נותן לשכוח ועוזר לזולת.
לעדותו המלאה של יעקב זילברשטיין ראו כאן:
מעבדות לחירות
בבוכנוולד נשארתי שלוש שנים. עבדתי במחצבה תחת פיקוחו של הסמל יוזף הינקלמן, אחד משומרי האס–אס היותר אכזריים במחנה, אשר היה נוהג לומר: "אם אני לא רואה כל יום כמה פגרים שלכם, אני לא נהנה מהארוחות שלי". מאוחר יותר נשלחתי עם צעירים נוספים לסדנת הבנאים, ובאוקטובר 1942 הועלינו על טרנספורט לאושוויץ. הובלנו לאחד הבניינים בקרבת הרציף, ומאוחר יותר התברר לנו שהיינו בדרך לתאי הגזים. כאשר עמדו להכניס אותנו לתאים הגיח לפתע קצין בכיר וצרח לעבר חיילי האס-אס: "השתגעתם? אלה פועלים מקצועיים שאנחנו זקוקים להם. מיד
להעבירם לצריפים". לימים נודע לי שהקצין שהציל אותנו היה רודולף הס.
בקיץ 1943 זומנתי יום אחד ל"פוליטישה אבטיילונג" - המדור הפוליטי. כאשר נכנסתי, זינקו עליי כמה אנשי אס-אס, והחלו מכים אותי באכזריות כשהם צועקים: "אתה חזיר יהודי מסריח". הסתבר שחשדו בי כי אני חבר במחתרת במחנה. אחרי שטענתי שוב ושוב שאין לי כל קשר עם המחתרת, הם צחקו ואמרו שנראה להם כי אחרי 50 מלקות זכרוני ישוב אליי. הצלחתי לספור עד 10 והתעלפתי. למחרת לא הייתי מסוגל לצאת לעבודה, ופאול, גוי גרמני שהיה זקן האסירים, איפשר לי להישאר בצריף. למחרת שוב זומנתי לחקירה, שוב אותן שאלות, שוב הצרחות, שוב התשובות שאיני יודע דבר, ושוב 50 מלקות.
באמצע ינואר 1945, כאשר היה ברור שימי אושוויץ מגיעים לקיצם, התכוננו לפינוי או לפיצוץ המחנה, כי קשה היה להאמין שהגרמנים ישאירו אותנו בחיים. אך לנאצים היו תכניות אחרות. הם לא רצו לוותר על כוח האדם הזול, והחליטו להוביל אותנו למחנות בתוך גרמניה עצמה. כאשר הבנתי שעלינו לצעוד עד לשם ברגל, החלטתי להישאר במחנה. עדיין לא התאוששתי לחלוטין מהמלקות, והייתי שבור גופנית ונפשית. לכן, כאשר שומרי האס-אס אמרו לנו שמי שאינו מסוגל לצעוד יכול להישאר - החלטתי לעשות כן. אבל חברים אחדים הצליחו לשכנע אותי בכל זאת לצאת לצעדה. שוב ניצלתי ממוות, כי אחרי שעזבנו את אושוויץ ירו הגרמנים בכמה עשרות האסירים שהחליטו להישאר.
צעדנו עד גלייביץ, שם הוכנסנו לקרון רכבת, וכעבור 12 יום מצאתי את עצמי שוב בבוכנוולד, כאילו חזרתי הביתה. משם נשלחתי למחנה המשנה אלטנבורג, ממנו שוחררתי על–ידי הצבא האמריקאי, חמש וחצי שנים אחרי שנעצרתי ליד הבית בטומשוב–מאזובייצק. היחיד ששרד ממשפחתי הענפה. כולם חוסלו בטרבלינקה.
בתום המלחמה החלטתי לעלות ארצה במסע שעבר דרך מחנה עולים באיטליה ומחנה המעצר בקפריסין, שם גם נישאתי לרעייתי ז"ל. עם עלייתי ארצה הגעתי למחנה המעצר בעתלית. בשנת 1947 הגענו לראשון-לציון, בה נולדו שני בנינו. הגשמת הצוואה הרוחנית של הרב פרנקפורטר הובילה אותי לקחת חלק פעיל בגופים וארגונים העוסקים בשואה. כל עוד נשמה באפי - אקדיש את זמני למען הזולת ולהנצחת זכר השואה.
יעקב זילברשטיין הוא יו"ר ארגון אסירי
הנאצים לשעבר וחבר הנהלת מרכז הארגונים
"כשהגענו לטרזיינשטט הבנו מה תכניתם המקורית של הנאצים: להפנות לשם את מצעדי המוות המפורסמים ואת השלדים המהלכים - ולחסל את כולנו. בדיעבד התברר שהייתה להם תכנית השמדה גרנדיוזית. הימלר הצהיר כי "אני אקפוץ מאושר לקבר אם אדע שאחרון יהודי אירופה הושמד" – אך למרבה המזל תכניתו השטנית לא התממשה."