החיים, גם אם יש בהם סבל וקושי, גם אם מלווים אותם סיוטים וזיכרונות קשים מנשוא, יכולים להיות טובים
ומספקים. לא כך היו חייו של הנרי ברלר שנפטר ערירי כמו שחי. אורי חנוך, שהכיר אותו משך 45 שנים, אומר
שהוא היה הקורבן המושלם. דברים לזיכרו
יום אחד, לפני שנים רבות, בא אלי איש כבן עשרים וחמש לבקש עבודה. כשהתברר שהוא ניצול שואה, אמרתי: "יש לך מקום. תבוא מחר ותתחיל, ככה תלמד". זה עניין קדוש אצלי, לעזור לניצולים. הוא אמר ששמו הנרי ברלר."אין לי משפחה, קרובים או חברים", אמר, "אני מלודז', ועברתי את אושוויץ. לארץ הגעתי לבד". במשך שלושים השנים בהן עבד אצלי במפעל, לא דיבר כמעט הנרי עם אנשים. תמיד הגיע בזמן, עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר, אבל רק אותה. בחריצות ודייקנות, כמו מכונה. כמי שכפאו שד. הוא לא התיידד עם אף אחד ומיעט לדבר. בא, עובד, הולך.
לאן הלך? כל שנותיו חי בשכירות בדירת חדר צנועה. מיטה, ארון, שולחן, כיסא. פעם אחת הראה לי זוג נעליים חדשות שקנה. היו לו עוד עשרה זוגות. זה היה הדבר היחיד שרכש. לך תדע למה. והיה עוד עניין אחד. יום אחד סיפר לי שקנה טרנזיסטור משוכלל. ידעתי שתמיד הוא מקשיב לחדשות והיה בקיא גדול בכל ענייני היום. אולי חשב שהפעם, עם ידע מראש, שוב זה לא יקרה לו. הוא יוכל לברוח בזמן.
לפעמים, בחגים, היו השכנים מזעיקים אותי. "תבוא מהר, הזמנו אמבולנס, הנרי ניסה להתאבד". פעמיים חתך בסכין את חזהו, פעם פעמיים אולי בלע כדורי שינה. הוא אף פעם לא באמת התכוון להתאבד. אולי רצה שיצילו אותו. ואולי רצה למות, ובדרך מקרה לא הצליח. כעבור כמה ימים בבית החולים חזר לעבוד, וכל ניסיונותיי לדובב אותו, לבקש שיקבל עזרה, נענו בשתיקה.
הנרי אולי התקיים, אך בוודאי שלא חי. למיטב ידיעתי אף פעם לא הלך לקולנוע וגם לא למסעדות, לא התיידד עם נשים ולא היה לו אפילו לא חבר אחד. פעם כשהצעתי לעזור לו לרכוש דירה - הוא סירב. פעם אחרת ניסיתי לבדוק, אולי ירצה להכיר אישה נחמדה - הוא כעס וסירב גם לזה.
פגשתי בימי חיי ניצולים רבים. גם אני כזה. כולנו סוחבים איתנו את הזוועה. מי כך ומי אחרת. אבל הרוב למדו להתמודד עם הטראומה, הקימו משפחה, עשו קריירה ואפילו למדו ליהנות מהחיים. לא הנרי, הוא לא התמודד עם מה שעבר. הוא אף פעם לא דיבר, אבל אני יודע שהוא חי את העבר כל רגע ורגע - ורק את זה.
כשיצא לפנסיה, התמזל מזלו - הוא נשלח מטעם העירייה לבית אבות בבת ים. מקום עצוב מאוד, אבל נקי ומסודר, והוא חי שם מכונס בתוך עצמו. אף שבשנותיו האחרונות חלק חדר עם איש אחר, נראה היה שאין ביניהם דבר, הם רק חולקים את אותו החדר. כמו חי בפלנטה אחרת ולא יכול היה לפרוץ ממנה. ביקרתי אצלו בכל חודש ביום שישי אחר הצהריים. נסעתי אליו לבת ים והבאתי לו שוקולד. זה היה הדבר היחיד שהסכים לקבל ממני. נראה היה שטוב לו שם. כאילו מצא לעצמו מנוחה. הוא סיפר לי שבכל יום הוא מטייל על שפת הים, לפעמים היה צופה מעט בטלוויזיה, אבל לא יותר מזה. בכל פעם שהגעתי לבקר, הוא שמח, דיבר קצת, אבל איבד את הסבלנות כעבור חמש או עשר דקות. הרגשתי שהוא רוצה שאלך.
בפעם האחרונה שביקרתי אותו, ראיתי שהוא רזה וחיוור. יצאתי מהחדר והלכתי לאורך המסדרון לאחות, ואמרתי לה "נדמה לי שמשהו לא בסדר איתו". ביקשתי לראות את בדיקות הדם. "אני לא יכולה להראות לך כלום, אתה לא רופא ולא קרוב משפחה", היא ענתה. השארתי שוב את מספר הטלפון שלי, והיא רשמה אותו ביומן שהיה מונח במקום. אחר כך חזרתי לחדר שלו, הוא דיבר איתי קצרות וליווה אותי למעלית.
כמה ימים מאוחר יותר, כשהייתי בפגישות בגרמניה, צלצל הטלפון הסלולרי. קול אישה ביקש לוודא שהוא מדבר איתי. היא הציגה עצמה כעובדת סוציאלית ואמרה לי: "הנרי ברלר מת לפני כמה ימים, השארת פה את מספר הטלפון שלך אז אני מודיעה לך". "ממה?", שאלתי. "אני לא יודעת". "איפה הוא קבור? מי היה בלוויה?", "אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שאף אחד". עד שחזרתי ארצה הוא כבר נקבר, ואני אפילו לא יודע איפה. במותו, כמו בחייו, היה ערירי. לא היה מי שיאמר "קדיש", לא מי שיספיד, לא מי שיבכה עליו.
הם הרגו אצל הנרי הכול - חוץ מאשר אותו עצמו. אני מניח שעדיין חיים בקרבנו עוד אנשים כאלה, ושרבים וטובים כמוהו נפטרו והלכו לעולמם כאילו לא חיו. אני כותב את הדברים כדי
להעמיד יד של זיכרון אוהב עבורו ועבורם.
לאן הלך? כל שנותיו חי בשכירות בדירת חדר צנועה. מיטה, ארון, שולחן, כיסא. פעם אחת הראה לי זוג נעליים חדשות שקנה. היו לו עוד עשרה זוגות. זה היה הדבר היחיד שרכש. לך תדע למה. והיה עוד עניין אחד. יום אחד סיפר לי שקנה טרנזיסטור משוכלל. ידעתי שתמיד הוא מקשיב לחדשות והיה בקיא גדול בכל ענייני היום. אולי חשב שהפעם, עם ידע מראש, שוב זה לא יקרה לו. הוא יוכל לברוח בזמן.
לפעמים, בחגים, היו השכנים מזעיקים אותי. "תבוא מהר, הזמנו אמבולנס, הנרי ניסה להתאבד". פעמיים חתך בסכין את חזהו, פעם פעמיים אולי בלע כדורי שינה. הוא אף פעם לא באמת התכוון להתאבד. אולי רצה שיצילו אותו. ואולי רצה למות, ובדרך מקרה לא הצליח. כעבור כמה ימים בבית החולים חזר לעבוד, וכל ניסיונותיי לדובב אותו, לבקש שיקבל עזרה, נענו בשתיקה.
הנרי אולי התקיים, אך בוודאי שלא חי. למיטב ידיעתי אף פעם לא הלך לקולנוע וגם לא למסעדות, לא התיידד עם נשים ולא היה לו אפילו לא חבר אחד. פעם כשהצעתי לעזור לו לרכוש דירה - הוא סירב. פעם אחרת ניסיתי לבדוק, אולי ירצה להכיר אישה נחמדה - הוא כעס וסירב גם לזה.
פגשתי בימי חיי ניצולים רבים. גם אני כזה. כולנו סוחבים איתנו את הזוועה. מי כך ומי אחרת. אבל הרוב למדו להתמודד עם הטראומה, הקימו משפחה, עשו קריירה ואפילו למדו ליהנות מהחיים. לא הנרי, הוא לא התמודד עם מה שעבר. הוא אף פעם לא דיבר, אבל אני יודע שהוא חי את העבר כל רגע ורגע - ורק את זה.
כשיצא לפנסיה, התמזל מזלו - הוא נשלח מטעם העירייה לבית אבות בבת ים. מקום עצוב מאוד, אבל נקי ומסודר, והוא חי שם מכונס בתוך עצמו. אף שבשנותיו האחרונות חלק חדר עם איש אחר, נראה היה שאין ביניהם דבר, הם רק חולקים את אותו החדר. כמו חי בפלנטה אחרת ולא יכול היה לפרוץ ממנה. ביקרתי אצלו בכל חודש ביום שישי אחר הצהריים. נסעתי אליו לבת ים והבאתי לו שוקולד. זה היה הדבר היחיד שהסכים לקבל ממני. נראה היה שטוב לו שם. כאילו מצא לעצמו מנוחה. הוא סיפר לי שבכל יום הוא מטייל על שפת הים, לפעמים היה צופה מעט בטלוויזיה, אבל לא יותר מזה. בכל פעם שהגעתי לבקר, הוא שמח, דיבר קצת, אבל איבד את הסבלנות כעבור חמש או עשר דקות. הרגשתי שהוא רוצה שאלך.
בפעם האחרונה שביקרתי אותו, ראיתי שהוא רזה וחיוור. יצאתי מהחדר והלכתי לאורך המסדרון לאחות, ואמרתי לה "נדמה לי שמשהו לא בסדר איתו". ביקשתי לראות את בדיקות הדם. "אני לא יכולה להראות לך כלום, אתה לא רופא ולא קרוב משפחה", היא ענתה. השארתי שוב את מספר הטלפון שלי, והיא רשמה אותו ביומן שהיה מונח במקום. אחר כך חזרתי לחדר שלו, הוא דיבר איתי קצרות וליווה אותי למעלית.
כמה ימים מאוחר יותר, כשהייתי בפגישות בגרמניה, צלצל הטלפון הסלולרי. קול אישה ביקש לוודא שהוא מדבר איתי. היא הציגה עצמה כעובדת סוציאלית ואמרה לי: "הנרי ברלר מת לפני כמה ימים, השארת פה את מספר הטלפון שלך אז אני מודיעה לך". "ממה?", שאלתי. "אני לא יודעת". "איפה הוא קבור? מי היה בלוויה?", "אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שאף אחד". עד שחזרתי ארצה הוא כבר נקבר, ואני אפילו לא יודע איפה. במותו, כמו בחייו, היה ערירי. לא היה מי שיאמר "קדיש", לא מי שיספיד, לא מי שיבכה עליו.
הם הרגו אצל הנרי הכול - חוץ מאשר אותו עצמו. אני מניח שעדיין חיים בקרבנו עוד אנשים כאלה, ושרבים וטובים כמוהו נפטרו והלכו לעולמם כאילו לא חיו. אני כותב את הדברים כדי
להעמיד יד של זיכרון אוהב עבורו ועבורם.
"פגשתי בימי חיי ניצולים רבים. גם אני כזה. כולנו סוחבים איתנו את הזוועה. מי כך ומי אחרת. אבל הרוב למדו להתמודד עם הטראומה, הקימו משפחה, עשו קריירה ואפילו למדו ליהנות מהחיים. לא הנרי, הוא לא התמודד עם מה שעבר. הוא אף פעם לא דיבר, אבל אני יודע שהוא חי את העבר כל רגע ורגע - ורק את זה."