פנינה סגל – "אימא לא ויתרה"

כשהופרדה פנינה סגל בת השלוש וחצי מאמה, היא לא האמינה כי תראה אותה שוב. אך אמה לא ויתרה עליה, לא הפסיקה להאמין כי היא בחיים – וכך, לאחר שנים של סבל, של ייסורים ושל רעב, זכתה פנינה להתאחד עם אמה, לעלות עמה ארצה ולהקים משפחה חמה ואוהבת.
כשיצאתי לאוויר העולם, בשנת 1938, איש לא חזה את הזוועות שבדרך. נולדתי בלודז' למשפחה ענפה, והודות למפעל הטקסטיל של אבי נהנינו מרווחה כלכלית. אך לא לזמן רב: בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין, ובשל קרבתה לגבול הייתה לודז' מהערים הראשונות שנכבשו.

אימא מיד הבינה שצריך להסתגל למציאות החדשה - והחליטה לשלוח אותי לבירטוקוב, העיר השכנה. במפעל של אבי היו פועלות גרמניות רבות, ואמי ביקשה מאחת מהן לקחת אותי לקרובי משפחה בעיר. מאוחר יותר היא הצטרפה אליי, לא לפני שהסתירה על גופה תכשיטים, יהלומים ודברי ערך נוספים.

בתחילה לא היה שינוי משמעותי באורח החיים. בבירטוקוב גרנו בגטו פתוח והסתובבנו ברחובותיו בחופשיות. רק כשהתחילו הטרנספורטים הבנו שהמצב מחמיר – בעיקר כשסבי, סבתי ודודי נלקחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. גם אבי נלקח מחיי באכזריות: הוא חלה בטיפוס, והגרמנים – שחששו מאוד מהתפשטות המחלה – לקחו אותו לבית חולים מיוחד. מה קרה לו – איני יודעת. ייתכן שמת מהמחלה, או שהגרמנים ירו בו. לצערי אין לי הרבה זיכרונות ממנו.
  
אחד הזיכרונות שצרובים בי הוא ההסתתרות בעליית הגג בבית שבו גרנו. הגרמנים היו עורכים חיפושים אחר יהודים, ובעיקר אחר ילדים יהודים, וכל הילדים שהיו בבית (ואני בתוכם) היו עולים בסולם לבוידעם, לעליית הגג, כדי להסתתר. היינו שמים כריות על הפה שלא ישמעו צחוק או בכי - כדי שהנאצים לא יגלו אותנו. 
יום אחד חרב עולמי: אימא יצאה לעבודה ולא שבה. הייתי בת שלוש וחצי, ולא הבנתי איך אימא יכולה להיעלם כך. מסתבר שאימא נלקחה למחנה עבודה בשם סקרשטקו. בשלב מסוים גם אני נלקחתי למחנה בשם בלז'ין – וגם שם נאלצתי להמשיך בתרגילי ההתחמקות: בכל פעם שהייתה אקציה, הייתה דודתי סלה מחביאה אותי בין הקרשים בדרגש כדי שלא אלקח להשמדה.
השנים חלפו, וב-1944 הוחלט להעביר אותנו לבירקנאו. נסענו דרך ארוכה בקרון חשוך ומצחין מריח צואה ושתן, וכשהרכבת עצרה והדלתות נפתחו – הושלכנו החוצה כאילו היינו בהמות. לא אשכח את המוזיקה המרעישה, את החיילים במגפיים השחורים, את השמים האפלים – וגם את ההבנה שהשמים קיבלו את צבעם בשל העשן העולה מהמשרפות.  
נכנסנו בשערי בירקנאו, וגם שם הסבל לא פסק: שיערי נגזז, בגדיי הוחלפו - ולאחר שהחזיקו לי את היד הקטנה, ידה של ילדה בת חמש וחצי, והכניסו בה את הדיו, הפסקתי להיות פנינה והפכתי למספר: 15515i.    

זיכרון נוסף הוא הרעב הנורא והרצון לשבוע: הייתי עומדת בתור לקבל את מנת המרק, ותמיד ניסיתי לקבל מרק מתחתית הסיר ולא מהמים הדלוחים. בנוסף הייתה לי אובססיה לקבל את פרוסת הלחם הראשונה או השנייה בכל כיכר. חשבתי שבפרוסות אלו יש יותר לחם – ועד היום ילדיי ונכדיי יודעים שכשפורסים לחם אני מקבלת את הפרוסה הראשונה...
הזמן חלף - ובוקר אחד, ב-27 בינואר 1945, ראיתי חיילים במדים שלא הכרתי. הרוסים שחררו את המחנה, ואנחנו היינו חופשיים. למחרת הגיעה בחורה צעירה מהעיירה אושוויצין, הציעה לי להצטרף אליה - ו'אימצה' אותי למשפחתה. 
אך אימא מעולם לא ויתרה עליי: לאחר שהיא שוחררה מהמחנה היא חזרה ללודז' ושכרה דירה. היא לא הפסיקה להאמין ששרדתי ושהיא תמצא אותי, ויום אחד היא הודיעה לבני משפחתה ולחבריה: אני הולכת לחפש את בתי. היא הלכה בדרך לא דרך, הגיעה לאושוויץ, חיפשה אותי ברישום של הצלב האדום – והלא-ייאמן קרה: היא איתרה אותי אחרי נתק של למעלה משלוש שנים. חזרנו ללודז', וכשאימא פתחה את הדלת איש לא האמין: עשית את זה, החזרת את בתך.
 
אימא לא הייתה מוכנה להישאר בלודז' לאחר שמשפחתנו הענפה הושמדה כמעט כליל, ועלינו ארצה. התקופה האפלה הזו נחקקה היטב בזיכרוני, אך לדבר עליה לא הסכמתי במשך שנים ארוכות. הקמתי משפחה נפלאה, יש לנו שלושה ילדים ועשרה נכדים – והם האור של חיי. אני רוקדת כבר למעלה מ-50 שנה, מתנדבת בביה"ח תל השומר זה 32 שנה, מצטרפת למשלחות רבות לפולין – וכיום גם מקפידה לספר את סיפורי ולדבר על אהבה, תקווה ואור.