רחל שלי לוי-דרומר נולדה בסקופיה שבמקדוניה, יותר מעשור לאחר סיום מלחמת העולם השנייה למשפחה שמוצאה מביטוליה-מונסטיר. קהילה זו, כמו רוב קהילות היהודים במקדוניה נספתה בטרבלינקה.
אביה, שהיה אחד משלושת הסטודנטים היהודים היחידים באוניברסיטת סופיה, נותר חסר תעודות והפך אי-לגלי לאחר שהחלו לשלוח את יהודי מקדוניה למחנות במרץ 1943. הוא נותר חסר תעודות והפך אי לגלי בבולגריה, ויחד עם חבריו הסתתר בה. לקראת סיום המלחמה חברו לפרטיזנים במקדוניה.
אמה, ד"ר ריינה אברבנאל הייתה בת 12 בעת הגירוש מסופיה. במהלך הגירוש שוחררו מהמשלוח 15 רופאים ורוקחים, יחד עם 59 בני משפחותיהם, ומשום שאביה היה רופא, היא ואחיה ניסים שרדו את המלחמה.
לאחר שהתחתנו, בחרו הוריה להישאר בביטוליה, שם התמנה סבה הרופא להיות מנהל בית החולים בביטוליה. החיים בקהילה היהודית הקטנה שנותרה היו משפחתיים מאוד. "הרגשתי שיש לי משפחה ענקית, אני יכולה לומר כולם היו דודי ובני דודי וזה המשיך ככה גם בישראל" אומרת רחל. "חוויות הילדות שלי הוזנו רבות על גבורת הפרטיזנים, במלחמת הגרמנים על יוגוסלביה, שכרוכה בסיפורים. אלה לא היו סיפורים של פחד – אלא היו סיפורים של גבורה. בהם היה המסר: "היה קשה אבל – היינו מאוחדים ידענו להסתפק במועט התגברנו וניצחנו".
בכל חודש מרץ היו נפגשים כל היהודים המקדונים ששרדו בבית המשפחה בביטוליה והולכים לכיכר בה מוצבת האנדרטה לזכר ששת המיליונים ולידה הפסל לזכרה של הפרטיזנית אסתר עובדיה, הגיבורה הלאומית של עמי יוגוסלביה. באזכרה היו נוכחים גם ראשי המדינה והכמורה אשר הניחו זרי זיכרון.
בשנת 1963 התרחשה רעידת אדמה בסקופיה בה נהרגו הוריה ודודה ניסים. היא עלתה למדינת ישראל עם סביה, ד"ר חיים וברטה אברבנאל. "כאן התקבלנו בחום בקיבוץ שער העמקים על ידי האחיינים של סבי, ניסים ורודי אברבנאל ובני משפחתם.
בתקופה שלא היה כסף לאכול, כבשר אכלנו רגלים של תרנגולות, לפעמים גם זה לא היה,
לא לדבר על רהיטים. במטבח הייתה לנו קופסת קרטון כשולחן, קופסא שתמיד מכוסה במפה מגוהצת ומעומלנת – כמו שצריך. ומעולם לא היה מסר של חוסר או של מסכנות. זהו "לא נמות כי נחיה" במובן האישי והמשפחתי.
סבי בבואו לישראל היה כבר בין 67, והפך מרופא מכובד וידוע במקדוניה, לרופא מחליף בקופת חולים שעבד יום ולילה, שבתות וחגים. רק עכשיו כשאני קרובה לגיל שבו איבדו סבתי וסבי את עולמם בפעם שניה בחיים, תוך פחות מעשרים שנה, ויש לי משפחה וילדים משלי, אני עומדת נדהמת ולא מאמינה. איך סבתי ברטה וסבי חיים אברבנאל אשר איבדו בשואה כל אחד מהם שישה אחים ואחיות נשואים עם ילדיהם ואת הוריהם, ועשרים שנה מאוחר נהרגו ברעידת אדמה בסקופיה שני ילדיהם וחתנם והם נשארים רק איתי. איך הם מצאו את הכוח להמשיך לחיות, לעבוד, לתפקד ולהקים שוב ושוב בית והכל מחדש והם כבר בני 55 ו-65! היום אני עומדת נפעמת ולא מאמינה איך הם עמדו בזה."
לאחר שנפטרו סבה וסבתא, נסעה רחל לסקופיה לבקר את הקהילה היהודית הקטנה שעוד נותרה בה ומצאה קהילה שמקיימת את המסורת והתרבות היהודית ושמחה לבואה כאילו לא עברו השנים.
אביה, שהיה אחד משלושת הסטודנטים היהודים היחידים באוניברסיטת סופיה, נותר חסר תעודות והפך אי-לגלי לאחר שהחלו לשלוח את יהודי מקדוניה למחנות במרץ 1943. הוא נותר חסר תעודות והפך אי לגלי בבולגריה, ויחד עם חבריו הסתתר בה. לקראת סיום המלחמה חברו לפרטיזנים במקדוניה.
אמה, ד"ר ריינה אברבנאל הייתה בת 12 בעת הגירוש מסופיה. במהלך הגירוש שוחררו מהמשלוח 15 רופאים ורוקחים, יחד עם 59 בני משפחותיהם, ומשום שאביה היה רופא, היא ואחיה ניסים שרדו את המלחמה.
לאחר שהתחתנו, בחרו הוריה להישאר בביטוליה, שם התמנה סבה הרופא להיות מנהל בית החולים בביטוליה. החיים בקהילה היהודית הקטנה שנותרה היו משפחתיים מאוד. "הרגשתי שיש לי משפחה ענקית, אני יכולה לומר כולם היו דודי ובני דודי וזה המשיך ככה גם בישראל" אומרת רחל. "חוויות הילדות שלי הוזנו רבות על גבורת הפרטיזנים, במלחמת הגרמנים על יוגוסלביה, שכרוכה בסיפורים. אלה לא היו סיפורים של פחד – אלא היו סיפורים של גבורה. בהם היה המסר: "היה קשה אבל – היינו מאוחדים ידענו להסתפק במועט התגברנו וניצחנו".
בכל חודש מרץ היו נפגשים כל היהודים המקדונים ששרדו בבית המשפחה בביטוליה והולכים לכיכר בה מוצבת האנדרטה לזכר ששת המיליונים ולידה הפסל לזכרה של הפרטיזנית אסתר עובדיה, הגיבורה הלאומית של עמי יוגוסלביה. באזכרה היו נוכחים גם ראשי המדינה והכמורה אשר הניחו זרי זיכרון.
בשנת 1963 התרחשה רעידת אדמה בסקופיה בה נהרגו הוריה ודודה ניסים. היא עלתה למדינת ישראל עם סביה, ד"ר חיים וברטה אברבנאל. "כאן התקבלנו בחום בקיבוץ שער העמקים על ידי האחיינים של סבי, ניסים ורודי אברבנאל ובני משפחתם.
בתקופה שלא היה כסף לאכול, כבשר אכלנו רגלים של תרנגולות, לפעמים גם זה לא היה,
לא לדבר על רהיטים. במטבח הייתה לנו קופסת קרטון כשולחן, קופסא שתמיד מכוסה במפה מגוהצת ומעומלנת – כמו שצריך. ומעולם לא היה מסר של חוסר או של מסכנות. זהו "לא נמות כי נחיה" במובן האישי והמשפחתי.
סבי בבואו לישראל היה כבר בין 67, והפך מרופא מכובד וידוע במקדוניה, לרופא מחליף בקופת חולים שעבד יום ולילה, שבתות וחגים. רק עכשיו כשאני קרובה לגיל שבו איבדו סבתי וסבי את עולמם בפעם שניה בחיים, תוך פחות מעשרים שנה, ויש לי משפחה וילדים משלי, אני עומדת נדהמת ולא מאמינה. איך סבתי ברטה וסבי חיים אברבנאל אשר איבדו בשואה כל אחד מהם שישה אחים ואחיות נשואים עם ילדיהם ואת הוריהם, ועשרים שנה מאוחר נהרגו ברעידת אדמה בסקופיה שני ילדיהם וחתנם והם נשארים רק איתי. איך הם מצאו את הכוח להמשיך לחיות, לעבוד, לתפקד ולהקים שוב ושוב בית והכל מחדש והם כבר בני 55 ו-65! היום אני עומדת נפעמת ולא מאמינה איך הם עמדו בזה."
לאחר שנפטרו סבה וסבתא, נסעה רחל לסקופיה לבקר את הקהילה היהודית הקטנה שעוד נותרה בה ומצאה קהילה שמקיימת את המסורת והתרבות היהודית ושמחה לבואה כאילו לא עברו השנים.
"בתקופה שלא היה כסף לאכול, כבשר אכלנו רגלים של תרנגולות, לפעמים גם זה לא היה
לא לדבר על רהיטים. במטבח הייתה לנו קופסת קרטון כשולחן, קופסא שתמיד מכוסה במפה מגוהצת ומעומלנת – כמו שצריך. ומעולם לא היה מסר של חוסר או של מסכנות. זהו "לא נמות כי נחיה" במובן האישי והמשפחתי."