המלחמה מצאה את משפחתי ב11.3.1943, בשעת בוקר מוקדמת בה היו כל בני המשפחה ביחד בבית, בעיר שטיפ שבמקדוניה. חיילים עם נשק דפקו בחוזקה על בשער הבית בצעקות "מהר, קומו והתלבשו, תוך חצי שעה כולם לעמוד מחוץ לבית, אל תיקחו הרבה דברים, רק להחלפה, אבל כסף ודברי ערך קחו איתכם.
כולנו התלבשנו מהר בבגדים חמים, היה קר מאוד במקדוניה בתקופה הזאת של השנה. כשירדנו לרחוב ראינו שיירה ארוכה של משפחות, כולם עם מעילים, כובעים ותיקים. החיילים צירפו אותנו לשיירה וכך צעדנו ברגל עד לתחנת הרכבת המקומית, כאשר עוד משפחות המשיכו להצטרף לשיירה לאורך המסלול.
בכניסה לתחנת הרכבת עמדו חיילים וסדרנים שערכו עלינו חיפוש גופני. הם לקחו את הכסף ודברי הערך בכוח, תלשו מעלינו את התכשיטים והשליכו אותנו לקרונות משא שחיכו שם. אמא שלי תפסה בידי בחוזקה אבל מכל הדחיפות והלחץ ידינו נפתחו, ואני מצאתי את עצמי לבד בקרון, דחוסה בין אנשים זרים בצפיפות נוראית. הייתי ילדה צעירה, בת שבע בסך הכל וחשבתי שאני אחנק, לא יודעת ממה קודם – מפחד? מבכי? או מהדחיפות והצפיפות. אי אפשר היה לזוז בקרון.
הנסיעה ברכבת ארכה מספר שעות, עד שהגענו למחנה הריכוז מונופול בעיר סקופיה. המבנה היה בערב בית חרושת גדול לטבק וסיגריות. פיזרו אותנו מהר מהר לאולמות בקומה השנייה של המבנה – נשים בצד שמאל וגברים בימין. כשנכנסתי לאולם הענק הזה קיבלתי שוק – זה היה חדר ענק, חשוך מאוד עם ארבעה טורים של מיטות עץ בנות שלוש קומות. באולם הזה היינו כמה מאות נשים, ובמשך שבועיים וחצי שלושה היינו שם בתנאים מחפירים – אי אפשר היה לעמוד אפילו, אלא רק לשכב כל היום. היציאה היחידה הייתה לשירותים במגרש המבנה. בבוקר ובערב היו משליכים לנו קצת לחם ייבש. הכל נעשה בצעקות, אבל באולם עצמו היה שקט מופתי כל היום, מלבד רעש מחריש אוזניים של הרכבות שעברו בסמוך לו.
כשהייתי יורדת לשירותים, הדבר היחידי שהעסיק אותי משעמום – עסקתי בספירת המדרגות והשערים. יום אחד החליטו לספר את בעלי השיער הארוך. כשהגיע תורי החייל ששמר עלינו משך לי חזק כל כך בצמות שזה כאב לי נורא. הוא התעצבן עלי, תפס אותי והשליך אותי לרצפה כמו כדור. מעוצמת הכאב כנראה התעלפתי, כי כשהתעוררתי הייתי על הידיים של אמי הבוכה, ואני מלאה בדם.
יום אחד קראו בשמה של אחותי בלה, שהייתה נשואה לדוד כהן מפרישטינה, מחוז שהיה תחת שליטה איטלקית. הודיעו לה שבגלל שהמחוז הזה שייך לאיטליה – היא משוחררת. הרשו לנו לצאת להיפרד ממנה בכניסה לבניין, ותוך כדי שאנחנו מתנשקים ונפרדים אמי דחפה אותי אליה ואמרה לה "קחי את הקטנה!". בלה תפסה את ידי במהירות וחצינו את המגרש ליציאה, כאשר אחותי רועדת מבהלה. למרבה המזל, עברנו את הביקורת בשלום.
מכאן התחיל מסע הנדודים שלי, בפחד ובדידות איומה. הגענו למחנה עבודה בפרישטינה, שם הייתי הילדה היחידה. אני היחידה ממשפחתי שניצלה. אמי דודן, אחותי הבכורה ג'וליה ובעלה סלומון, בלה ובעלה דוד, אחי מואיס שלמד רפואה – כולם כולם נרצחו. למעשה, אני הניצולה היחידה משטיפ.
בשנת 2006 אמרתי לילדי כי אני רוצה לנסוע לטיול שורשים. נסענו בתי, בני ואשתו וביתו, והגענו לקהילה היהודית בסקופיה. נסענו לבקר גם במפעל מונופול, ובכניסה אליו קיבלה אותנו פקידת קבלה אשר הובילה אותנו לאבן פינה לזכר 7200 יהודי מקדוניה אשר נטבחו בטרבלינקה. שאלתי אותה "אבל איפה מונופול?" היא הבינה כי לא תוכל להתחמק ולקחה אותנו לחלק האחורי והמוזנח של המפעל, שם הבניין הארור כאילו עמד מלכת. אותן המדרגות שספרתי בראשי, אותו השער. עלינו לקומה השנייה וראינו את האולם, שהיה באמת גדול אבל לא ענק כמו שנחרט בזכרוני והראתי לילדיי איפה עמדה המיטה שלי והייתה התרגשות גדולה, אפילו של הפקידה.
החזרה למקדוניה והביקור בכל המקומות האלה, שהותירו בי צלקות כואבות היה לי קשה מנשוא, אולם זה גם חיזק אותי, בזכות חברת משפחתי היקרה והתומכת.
