צבי דוד – העדות המלאה

שמי דריו סוויט, בעברית זה צבי דוד. אני יליד סלוניקי. מהילדות גרנו בשכונה יפה בסלוניקי ליד שפת הים, ואת שנותיי הראשונות ביליתי בגן ילדים יהודי. כאשר הגעתי לגיל (של בית ספר) עממי הייתי בבית ספר צרפתי, ומשם הלכתי לגימנסיה נוצרית עד 1941. היינו במועדונים של יהודים, וחיינו לא רע. ב-1941 כבר שמענו מה קורה בפולין. אנחנו הילדים לא ידענו הרבה, ידענו שיש מלחמת עולם שנייה ושהגרמנים לא מתייחסים יפה ליהודים. סלוניקי הייתה עיר מאוד גדולה, ולא יכלו להתחבא בה כמו למשל באתונה – שם כמעט כל היהודים ניצלו.
כשנכנסו הגרמנים לסלוניקי הם בהתחלה לא נגעו בנו בכלל, וכעבור שישה חודשים התחילו להופיע שלטים בחנויות שהיהודים לא רצויים להיכנס בהן. המגבלות ליהודי סלוניקי התחילו בספטמבר 1942, כאשר ועדת רוזנברג הגיעה לסלוניקי – ועדה של הפתרון הסופי ליהודים – ואז התחילו לסמן אותנו עם הטלאי הצהוב, להגביל אותנו בלימודים, ובשעות הערב החלו לרכז את היהודים בשכונות מסוימות ששם היו מוציאים את הגויים ומכניסים את היהודים. 

אנחנו נאלצנו לעזוב את הבית שלנו. אבא שלי היה מוזיקאי, והיה לו חדר מוזיקה עם המון כלים. היה בית יפה, ואפילו קצין גרמני התגורר בבית שלנו ואנחנו לא הרגשנו אנטישמיות מאותו קצין. הוא גר אצלנו שנתיים, ונשאר שם אחרי שעזבנו. בשנתיים האלה כמעט והגרמנים לא נגעו בנו. זה החל מהגעת המשלחת של רוזנברג, אז התחילו הצרות עם הגבלות לעלות לאוטובוס ולא ללמוד ולסמן את הבתים. הקצין גר אצלנו פשוט מאוד כי לא היה לגרמנים איפה לאחסן את הקצינים הגבוהים, והיו מסמנים את הבתים היהודים ודורשים חדר אחד בשביל הקצין. דיברנו עם הקצין באנגלית ובצרפתית. רוב היוונים ידעו צרפתית, וגם הוא ידע. אני לא זוכר את הדרגה שלו, אבל הוא היה בדרגה גבוהה. היה בא, נסגר בחדר ושומע בחדר מוזיקה קלאסית ושיגע לנו את השכל, בטהובן וכאלה. עד אז לא הכרנו את זה. הוא היה נחמד והייתה לו מקלחת נפרדת. לא היה לו אוטו אלא אופניים, אז לפעמים אני אמרתי לו: פרנץ, אתה מוכן לתת את האופניים לסיבוב? והוא נתן לי. אבל בחוץ הסיפור היה משהו אחר. לא שפחדנו או התביישנו, אבל ברגע שגרמני היה רואה אותך עם הטלאי הוא היה צועק 'יודה' לעברנו.

מהגטו הזמני הזה, שזה היה בפברואר 1943, הגטו הראשי של סלוניקי היה (בשכונת) הברון הירש. זה היה ליד תחנת הרכבת. ב-15 למרץ 1943 התחיל הטרנספורט הראשון לגירוש היהודים. את מי גירשו קודם? רוקנו את הברון הירש, וכבר למחרת לקחו מהגטאות 1,500-2,000 אנשים ומביאים אותם, ושוב פעם, כעבור יום-יומיים היו שולחים. אנחנו גרנו על יד בית החולים (בשכונה) של הברון הירש, הברון היה הגטו, והיה גם בית חולים על שמו, אנחנו גרנו על יד זה, ויום בהיר אחד לקחו את אחי, אנחנו כבר היינו מוכנים עם כל מיני שקים וקצת פרודוקטים. הוא לקח את השק ואני עקבתי לראות לאן הוא הולך. הביאו אותו למרכז ליד שכונה 151, שכונה של צריפים שאחד הנדבנים היהודים בנה אותה בסלוניקי לאחר השריפה הגדולה שהייתה במלחמת העולם הראשונה. היו אז 151 צריפים, ועד היום השם נשאר.

ומשם גירשו אותי. חזרתי הביתה. כבר חיכו לי שני אנשי משטרה יהודים שהיו – לא הייתי קורא לזה משתפי פעולה עם הגרמנים – אבל אמרו לי ש"אתה צריך להיות גם באותו המקום" (עם האח). לקחו אותי למקום אחר משל אחי, וכעבור איזה שעה-שעתיים שאספו את רוב האנשים שרצו התחילה צעדה לשכונת הברון הירש. 
עברנו את כל העיר – ואני לבד, ילד בן 13, אין לי אף אחד אתי. ההורים נשארו בבית כי היו זקנים. לקחו נערים ואנשים. אחי היה 15 שנה מבוגר ממני. לקחו רק גברים. התפלאתי. הביאו אותנו לברון הירש, כל השיירה הייתה של גברים, והכניסו אותנו לברון הירש. שם פגשתי שני אנשי משטרה יהודים ואמרתי להם שאחי נמצא פה ושאני לא רוצה להיות לבד. מצאו אותו ואמרו שלמחרת יביאו אותי אליי.

למחרת אמרו לכל מי שהגיע אתמול לצאת עם הבגדים. הם אמרו לי ללכת אחורית, ונפגשתי עם אחי ועלינו לרכבות. 80 איש ברכבת, כולם גברים. התפלאנו ולא ידענו לאן נוסעים. כולם אמרו קרקוב, משהו כזה. כעבור איזה יום מישהו אומר: רבותיי, אנחנו לא נוסעים צפונה, אנחנו נוסעים דרומה. הוא אומר שזה לא יכול להיות לפי השמש או אינני יודע מה. יום אחרי זה הרכבת נעצרה, ואנחנו שומעים צעדים ושני אנשים מדברים יוונית. מישהו צעק: חבר'ה, אולי תגידו לנו איפה אנחנו נמצאים? והם שרו שיר אחד ביוונית – לאריסה. בלאריסה הייתה פעם רעידת אדמה גדולה והעיר נעלמה. ובאמת היינו ביוון. 

כעבור יום אחד הורידו אותנו באיזשהו מקום ליד טיבס, מקום שעה נסיעה מאתונה, ונאמר לנו שם שאנחנו צריכים לבנות תחנת רכבת עבור הגרמנים. למחרת יצאנו לעבודה. חיילי האס. אס. נעלמו, ונשארו רק האנשים של חיל ההנדסה של הגרמנים. ככה נאמר לנו. בכל אופן הם היו יותר אנושיים. שמו אותנו בשורה – אני קטן, ועוד ארבעה ילדים שאתה אומר: הם לא יוכלו להרים את המסילות. בא אחד ואמר: הם יחלקו מים לעובדים. היינו מביאים להם מים, והיינו שם שישה חודשים. במשך הזמן הפרטיזנים לא ראו שמירה ושום דבר. הם היו יורדים כל לילה וקוראים לנו לברוח ולבוא אתם ואמרו: אל תשכחו שבסלוניקי לא נשאר אף אחד. אבל האהבה למשפחה ניצחה (לא באו איתם).

אינני יודע איך הדבר נודע להורים שלנו שאנחנו בטיבס. נודע לאחותי, שהחבר שלה הלך וראה איך מתנהגים ליהודים ואמר: אני בורח מכאן – וברח לאתונה. אמר לה: יש לך שעה אחת לבוא אתי, כן או לא? התחילה לבכות: מה יהיה על ההורים? והוא אמר: אם תשני את דעתך, זו הכתובת – וברח לאתונה. אימא שלי שכנעה אותה שתבוא לאתונה לעזור לנו, ובאמצעות השליחים של היוונים הקמנו שם קשר עם אחותי. אני בא לאחי שהיה בן 28, ואני אומר לו: יצחק, בוא תראה, בוא נברח. אתה עוד מאמין לגרמנים? מסתכל אלי ואומר: אתה לא מתבייש להגיד דבר כזה? מי יעזור לנו? מי יעזור להם (להורים) לעלות לרכבות? נהיית כזה אגואיסט! אמרתי לאותו החבר שהציע לי את זה ללכת לבד, כי אחי לא מרשה לי. החבר הזה ברח וחי אחרי המלחמה. קראו לו דוידקו.
גמרנו את הבנייה של הרכבת, עלינו על הרכבת שוב פעם – בלי שומרים ובלי שום דבר. הגשרים היו מפוצצים בגלל הפרטיזנים. היו יורדים לפני הגשר המפוצץ ועוברים את כל הוואדי. אבל אנחנו ממשיכים כמו אני לא יודע מה. לא ברחתי לבד, לא נולדתי לזה. הייתי רוצה לעשות את זה אבל לא. היה לי כבוד כלפי אח שלי, כי הוא למעשה היה אחד המחנכים שלי בבית כי אבא היה מאוד עסוק. בקיצור, הגענו לסלוניקי עם שני שומרים בערך. אנחנו לא מספיקים להיכנס לתחנה וכבר מסביב היו מלא חיילי אס. אס. עם כלבים כאילו שהרוצחים באו. יצאנו חזרה לגטו, ולא אבא ולא אימא ולא אחיות ולא כלום. ואחי אמר לי: אני מצטער שלא שמעתי בקולך. אולי אתה קצת זריז, תחפש מקום שנוכל לברוח. הלכתי וראיתי שזה בלתי אפשרי, הכול היה סגור הרמטי.
הגיע כבר השלב לעזוב את סלוניקי ולנסוע למחנות. גם פה היה לנו קצת מזל שהרוב היינו גברים, כי אני גם שמעתי שכשהקרונות היו מעורבים זה היה קטסטרופה, כי בשירותים היו שמים איזו חבית ושם היית צריך לעשות את הכול. אנחנו אמנם סבלנו ממחסור במים ונאלצנו לשתות את השתן, גם אחי ז"ל וגם אני, כי זה היה יותר גרוע אחרי זה. למרות שהיינו עוצרים בתחנות והיינו רואים מים לא קיבלנו – לעומת טרנספורטים אחרים, ככה שמענו כמובן מחברים, שכן היו נותנים להם מים.

שמונה ימים בקרון שלנו אני זוכר אחד שכבר לא היה יכול יותר לסבול, ובדיוק כשהרכבת עברה את אחד הגשרים והוא קם, קפץ על דלת, הדלתות שהיו פתוחות כי הגרמנים רצו אוויר, ואיזה שני מטר מהקרון הזה היה מיועד רק לגרמנים שהיו ישנים אתנו ושומרים עלינו. לא הייתה בעיה לתפוס אותם ולקחת את הנשק שלהם ולהתחיל לברוח מהרכבות. לא. אבל האהבה למשפחה לא נתנה לנו.

הגענו לכפר עם כלבים וחיילי אס. אס. וצריחות 'ראוס, ראוס' שאני לא אשכח ולרדת בלי הבגדים. מה זה בלי בגדים? זה הבגדים שלנו! בלי שום דבר. והתחילו לשים אותנו בשורה. כל הגברים בשורה, ובמקרה היו גם בכמה קרונות נשים שמשום מה הפרוטקציונרים – לא פרוטקציונרים – אינני יודע מה – עם ילדים שהיו בקרון אחר. אנחנו לא ראינו אותם, אבל ראינו נשים ומבוגרים בנפרד עד גיל 45 מצד זה ועם חצי גוף עירום. יאללה. אמנם זה עוד לא היה נורא, זה היה בספטמבר 1943, כלומר היינו שישה חודשים בטיבס. 
עומדים בשורה. כולם אומרים שהיה שם מנגלה, אמנם רדפתי אחריו, אני לא יודע אם זה היה הוא. אומר שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה, ימינה, שמאלה, לאנשים. הגיע התור של אחי – ימינה, ושלי – שמאלה עם הילדים. לפני זה נאמר לנו שמאחר שהמחנה הוא שלושה קילומטר מרחק מהמקום שהיינו, אז הנשים והילדים והצעירים ייסעו בקמיוני, היתר ילכו ברגל. טוב, אז פתאום אני שומע צעקה מאחי – 'דריו, אתה לא יכול ללכת שלושה קילומטר אתי?' אמרתי לו כן וקפצתי מהשורה שהייתי לשורה השנייה, אחריו בדיוק. לעומת זאת היו כמה משפחות שם שהתחילו לקרוא לאבא שלהן שיבוא אתן. אותם האבות עזבו את הטור הימני ועברו לשמאלי. כל אותם אנשים שנסעו בקמיונים מתו, דברים שנודע לנו רק אחר כך.
התחלנו ללכת ברגל. לא ראינו אף אחד, והתחלנו לשמוע שפה כמו גרמנית. זה היה יידיש. היו הרבה פולנים יהודים שהיה להם איזשהו תפקיד שם אבל גם עם מקלות, ומרביצים לנו – 'שנל, שנל, שנל' (מהר). אנחנו לא יודעים מה הם בכלל. הכניסו אותנו למקלחת, וכל הלילה עד הבוקר היינו עירומים לגמרי. קפאנו מקור, זה צפון שם במקום הזה. ולמחרת עשינו מקלחת, נתנו לנו מכנסיים וחולצה ועמדנו בתור לפי ABC, אז נעמדנו לפי המשפחות והגיע תור, היו שני צרפתים שחרטו לך מספר ביד. אחי קיבל את המספר 137141, אני קיבלתי את המספר 137142, וכן הלאה וכן הלאה. 

קצת אני רוצה לקפוץ יותר מאוחר. כאשר באנו לארץ, אני החלטתי לברר האם יש איזו שרשרת של המספר הזה של 137, וגיליתי שגם בחיפה וגם בתל אביב, החל מ-137 עד 150 בערך, יש שרשרת של אנשים. רשמתי את השמות ביד ושם, הכול. לא השארתי לי העתק. לא רק זה הלך לאיבוד. לפני שבועיים קברנו, נשארנו שניים – פיקולו ואני, בחור נמוך. היינו יחד בארגון ופתאום הוא קיבל אירוע מוחי ונסע, ואני הספדתי אותו ואמרתי לו: פיקולו, נשארתי יתום. כל היתר נעלמו. לפי הרשימה בארגון נשארנו ארבעה-חמישה שאני כבר לא זוכר מהסדרה הזאת.
אחרי שעשו לנו את המספרים חילקו לנו אוכל, נתנו לנו איזה מין מיסקי בפולנית – קערה כזאת – ושם ליטר מים עם צבע, איכס. זרקנו את זה. ובינתיים פגשנו כמה יהודים יוונים שבאו ושמעו וראו שאנחנו זורקים את זה – אמרו לנו שיבוא יום שמה שאתם זורקים תלקקו עם הלשון. אמרנו: בטח, הם שישה חודשים כבר לא יודעים. שאלנו: מה עם ההורים שלנו? אמרו לנו: אתם רואים את הארובה הזאת עם העשן? הם שמה. חשבנו שהם יצאו מדעתם, עד שלדאבוננו הבנו שהם צדקו, ואז נודע לנו שאנחנו במחנה בירקנאו.

הגרמנים מאוד דואגים ממחלות. הכניסו אותנו שבועיים בקנטינה שלא עשינו שום דבר חוץ מאַפֵּל (ספירה) שהיו מחלקים לנו בבוקר את הקפה, שאלוהים יעשה אותו קפה, ובצהריים את הליטר מים מרק ובערב כבר היה רבע לחם, חתיכת לחם. אבל לאט-לאט אפילו היינו מחכים לזה. היינו בקנטינה שבועיים עד שאמרו הערב אנחנו צריכים להיות מוכנים. לא אומרים 'מוכנים', אומרים 'כולם החוצה, קחו שמיכה אתכם'. נותנים לחם ומרגרינה והולכים ברגל לאושוויץ. ישנו שם לילה אחד, אני לא יודע למה, כי כנראה תחנת הרכבת הייתה קרובה יותר לאושוויץ והעלו את כל ה-300 שהיינו בטיבס, העלו אותנו על רכבות קצת יותר מרווח – במקום 80 איש 50 בקרון – והרכבת נוסעת ונוסעת, אין לנו מושג איפה. פתאום נכנסנו כעבור ארבעה ימים לשכונה מופצצת לגמרי, לא היה בית אחד עומד על תלו. בהמשך נודע לנו שהכניסו אותנו לגטו ורשה, איפה שהתקוממו ומה שעשו הגרמנים ושהפציצו אותם.
לקחו את 300 היוונים שידעו שהם יודעים לעבוד, ואני מתחמק ביניהם ובא גם. והתחילו לתת הוראות בעזרת מישהו שידע כמה מילים בגרמנית ואמר שאנחנו פה נבנה צריף, הלילה תשנו ככה עם השמיכה שלכם וממחר תתחילו לעבוד לפנות את ההריסות. את הלבנים השלמות היינו צריכים לנקות באיזשהו מקל, משהו כזה, והיינו מנקים את זה. ואז יום אחד מצאנו קיר אחד עומד על תלו, ובא הגרמני ואומר: אחד שיעלה למעלה ויוריד לבנה אחת. בא מולר היווני זכרונו לברכה ואומר: נישט גוד, נישט גוד – אני לבד אוריד את הקיר הזה. ואכן הקיר נפל. הגרמנים נשארו פעורי פה, והתחלנו לעבוד. 
במשך הזמן התחילו להופיע בגטו, לאחר שעשינו הרבה הריסות והיינו מתחמקים מהבונקרים, ופה ושם אנשים התחילו לראות שפה גרו אנשים וכנראה שהפציצו אותם. חלק התחילו למצוא כל מיני דברים כולל הרבה כסף – דולרים, לירות זהב – וכשבאו הפולנים הנוצרים לעבוד אתם אמרנו: מה לנו ולפולנים. למדנו מילה אחת: 'פנייה', פירושו 'אדוני'. זה היה 'פנייה, פנייה'. בינתיים אנחנו לא טיפשים, תפסנו קצת את השפה. 
בהתחלה היה בחור אחד שעד היום שאנחנו רואים אותו אנחנו קוראים לו 'פנייה'. אנחנו בוורשה היינו לבושים בבגדים ציוויליים (מערביים), כאשר אחורנית על הגב היה לנו פס אדום וגם על המכנסיים כדי שנהיה מסומנים ולא (נוכל) לברוח, ובאמצע השערות עשו לנו שביל על מנת שלא נברח. הבחור הזה הולך לאחד הפולנים שעבד אתו ואומר לו שהוא ייתן לו את הז'קט שלו הטוב אם הוא יביא לו את הז'קט כמו שהוא לובש ובעד שני לחמים. למחרת הפולני הביא ז'קט עוד יותר גרוע ושני לחמים. בא פנייה אלי ואומר: דריו, אתה מוכן שנתחלף בז'קטים ואני אתן לך לחם אחד? אני רעב מת, בטח שאני מוכן. הוא נתן לי לחם והלך לאחר והציע לו משהו דומה בשביל חצי לחם, והתחיל מין מסחר כזה. 
מה כן שבמשך הזמן ראינו שאנשים עושים להם ארוחת צהריים, כי מצאו כל מיני זהב והיו מוכרים לפולנים בכלום כמעט. במקרה יום אחד בעיר אחת אני הלכתי לחפור פה ושם וראיתי כמה דברים עגולים אבל שחורים לגמרי. לקחתי שניים, שמתי בכיס, מזל שבאותו יום לא היה חיפוש – כי היו עושים חיפוש ואם היו מוצאים משהו היו נותנים 25 מלקות עד שהאחוריים נהיים אדומים. אני מראה לאחי ושואל מה זה – הוא אומר עשרים דולר זהב. שאלתי: מה זה? באמת לא ידעתי. הוא אמר לי לא לדבר עם אף אחד ושאל אם יש עוד כאלה. התחלנו ביום הראשון (לחפש אוכל) נתנו לנו באמת כלום, הפולנים האלה נהיו עשירים מאתנו. הראיתי לו את המקום שאף אחד לא יראה לאיפה אנחנו הולכים, כי היו כאלה שהיו עושים תצפיות לראות איפה אתה הולך אם אתה חי טוב כדי להרים לך. הספקנו לקחת עוד איזה עשר יחידות ו-90 נשארו שם במקום. זה היה ליד בניין בית סוהר, נשאר שם הרבה זהב. איך אנשים הצליחו מוורשה להגניב את זה עד הארץ אני לא יודע. לא הרבה דברים. בדקו את הזהב מתחת לרגליים שלהם, אינני יודע. 

איזה לילה אחד בוורשה לקחו אותנו באופן פתאומי והתחילה הליכת המוות, הליכה גדולה. מוורשה לא ידענו לאיזה כיוון, בסוף זה היה עד דכאו. בוורשה הקומנדוס היו שונים ומשונים. היו צריכים לבנות יום אחד. אומרים: מי מכונאי רכב? יצאו כמה. נתנו להם לרחוץ את המכוניות של הגרמנים. היה עוד איזשהו קומנדו בתוך ורשה. יש נהר שבצדדים יש חול. היו מוציאים אותנו מהקומנדו הזה, זנק פרה וייזל, אני חושב שזה חול, ושם היינו מעמיסים חול למשאיות כדי לעשות חומר לבנייה. דרך אגב, גם נפתח שם בית ספר לכמה אנשים. היה להם מזל ולימדו אותם איך לבנות. קראו לזה מאורו שולה. לקחו עשרה אנשים, כי הפולנים היו הבנאים אבל לפני שהם באו, והעשרה האלו עוד נשארו. אחר כך באו פולנים.
בוורשה הצרה הכי גדולה הייתה שהיו גם גרמנים אסירים. צבע ירוק זה היה בנדיטים, צבע אדום היו הקומוניסטים, וצבע ורוד היו ההומוסקסואלים. אלו עם הירוק היו שניים כאלה, שהיו ביניהם מה זה מכות, אתם לא יכולים לתאר מכות. יום אחד סתם עובדים ועובדים קשה ומעמיסים קרונות. לא היינו כל כך רעבים, רק הפריע לנו הכפור. רבותיי, אנחנו היינו בחורף ב-40 מעלות מתחת לאפס. פתאום היית הולך ברחוב הראשי של הגטו, ואז היה מישהו נופל – בום. זה היה נורא. 
פתאום בוורשה התפשטה מחלת דיזנטריה, ופתחו שם שני צריפים והיו באים ומכניסים את האנשים ושוכבים שם מלוכלכים לגמרי. גם כן היינו רעבים. על ידי היה אחד שראיתי שהוא מת. אבל מה, היו באים בבוקר ובצהריים ונותנים אוכל. את הרגל שלי הייתי מכניס מתחת לגופה שלו ומזיז אותה, מזיז לו את הרגליים כאילו שהוא חי, ואז היו משאירים את האוכל שלו לרגליו, וכמובן היה מי שיאכל את זה. נהפכנו גם לגנבים. היינו גונבים גם מאנשים אחרים. בינתיים בוורשה התחילו להביא גם יהודים מעדות אחרות. פולנים בעיקר שידעו פולנית. וכל הג'ובים שהיו לנו ליוונים – הפולנים לקחו. שאני מצטער, יהודים לא משנה – שם זה רק לשרוד, לא היה לי אכפת הייתי הורג לא יודע מה. 

לי למשל היה איזה ג'וב, שהיה מהנדס פולני ששאל אותי אם אני מדבר צרפתית ואמרתי כן. אמר: אני אקח אותך למשרד שלי ותנקה לי אותו ליד האש. יופי, פנטסטי. הייתי שם שבועיים. פתאום בא אחד מהגרמנים הבנדיטים עם עוד פולני, כנראה שהפולני נתן לו כסף, והוא תופס לי את האוזן ומכניס אותו בפנים ומוציא אותי. ויש לי ברירה? יופ הזה היה יותר גרוע מאס. אס. כעבור יום עובר המהנדס ומחפש אותי. הוא מצא אותי והיה עם איזשהו קצין והתלונן שהכניסו לו מישהו שהוא לא מכיר, והוא ביקש את הגרקו שלו בחזרה (גרקו זה היה השם שלנו שם כי זה קצת גונבים). והוא הכניס אותי חזרה, ועוד פעם היופ הזה התחיל מלחמה, עד שבסוף המהנדס הפסיק את עבודתו. הוא שילם לאנשים, היה אדם ישר. היו כל מיני מכונות. הוא אומר לי: דריו, אתה יכול לארגן שכמה חבר'ה, יחד עם הזבל שיוצא החוצה, להוציא גם את המכונה הזאת? אתם לא תצטערו. הלכתי לכמה חבר'ה שהסכימו. הוציאו את המכונה הזאת ששווה מי יודע כמה הייתה שווה, והמהנדס היה בא כל יום עם עשרה לחמים ומחלק את זה לאנשים. אבל היו גם חוטפים קללות מהפולנים הגויים, ומאז שבאו גם הפולנים היהודים חיינו נהיו יותר קשים.
אבל מה, הכסף שהיה לנו קצת הציל את המצב – עד שלקראת 1944, אינני זוכר אם זה היה קיץ או חורף, אביב אולי, התחלנו לשמוע תותחים ממש. לילה אחד, באופן פתאומי, 'ראוס' – שורה החוצה, קדימה, קדימה! אוכל, מים? יצאנו 3,000 אנשים. לא עוזר שיש לך קצת כסף בכיס כי תמיד היינו הולכים בשדות. התחלנו לאכול עלים. בבוקר היינו מלקקים עם הלשון את הצמחים שהיו רטובים. אנחנו הולכים, ושום אוכל, שום דבר. כמה יוונים, חמישה חבר'ה טובים, אמרו שהם לא יכולים יותר לסבול וחייבים לברוח. הם ביקשו בצדי הדרך מים, היו כל מיני צינורות, והם ביקשו להיכנס לשם ושהאחרון יכסה אותם. לא ראינו אותם מאז, כנראה נתפסו ומתו. אז נתנו לנו עוד חליפות. היינו כבר מסומנים עוד יותר.

הגענו לאיזה גשר, אחרי הליכה עוד ועוד, ופתאום אנשים בלי שום מחשבה קפצו מהגשר לנהר. ראית פתאום את הצבע של המים מתחת לגשר הופך אדום לגמרי מרוב כדורים מהאנשים שמתו שם. מי שהיה מאחר ללכת – היית שומע שני כדורים – הלך. קשה להאמין. המלווים שלנו היו אוקראינים, קצת מבוגרים, וגם להם היה קשה ללכת. כל אחד היה לו תיק, כנראה עם אוכל שם, ואנחנו עם שמיכה על הראש. ואני במקרה הייתי על יד אחד כזה, והוא אמר לי: יודן, בוא לכאן! ואמר לי: תיקח את התיק שלי, תישא אותו, ותהיה כל הזמן על ידי. אמרתי בסדר. מיששתי וגיליתי שיש שם לחם. אמרתי לאחי איזק שילך אחורה לאט כי יש שם משהו לאכול. הגענו איזה מאה מטר אחורנית – הרי כולם נראו אותם דבר עם השמיכות על הראש. אני פותח את התיק ורואה לחם. עם הידיים פתחתי את הלחם ודאגתי שהחלק הגדול יישאר אצלי והחלק הקטן יותר לאחי. אתם מאמינים לזה? לא רק זה. אחר כך בקבוק שהיה מזכוכית עם פקק שצריך פותחן. איפה? עם השיניים פתחתי, וזה היה סודה. אני שם את השמיכה על הראש, ואני שותה, ואחי צועק: תשאיר לי קצת, והשארתי לו רבע או שליש בקבוק. 
בערב הגענו למקום בשביל לישון. פתאום אַפֵּל – רוצים לספור. ואני רואה את האוקראיני הזה מחפש, מחפש. אני אומר לאחי: תשמע, אני עומד בשורה ראשונה ואחייך לו, אהיה נורמלי. הייתי בשורה ראשונה, עבר – נאדה. חוזר לשורה ראשונה. שלוש פעמים נאדה. בסוף הגרמנים אמרו לו: אולי הוא צלע והרגו אותו. בקיצור, אנחנו באותו הלילה ישנו טוב. 
ועוד נס אחד קרה לנו במקום הזה: היה איזה בחור הונגרי שהיה מהנדס. הוא דרך באדמה ואמר: יש פה מים. אמרנו: איך נחפור, אין לנו כלים? חפרנו עם הכפות של האוכל, התחלנו לחפור. לא עברנו מטר אחד ומצאנו מים והתחלנו לשתות. הם אמנם היו שחורים אבל טובים. הגרמנים ראו והביאו מכושים ואתים, וחפרנו כל הלילה עד שהגענו למים טובים יותר. כל אחד מילא את המיסקי שלו, איפה שהיינו אוכלים, הצלחת שלו, ומילא אותו. התחלנו ללכת עם זה, וכל אחד נזהר שלא יישפכו קצת מים. זה הנס השני.

זה לקח עוד כמה ימים בלי אוכל ובלי שום דבר עד שהגענו לדכאו. ראינו שלט 'דכאו', וידענו יש מקום כזה מאנשים אחרים שכן היו שם ועברו דרך שם. עשו לנו מקלחת, וישנו – הייתי אומר כמו בני אדם. ולמחרת בבוקר עולים על רכבות. איזה רכבות? לא תאמינו – רכבות נוסעים. והביאו אותנו מדכאו למחנה ולט לאגר, שזה על יד מילדוף. ולט זה חורשה. ואיזה מין צריפונים כאלה, שם אחסנו אותנו, ולמחרת בבוקר בשעה 4 מתחיל הגונג – לקום. קמנו וקיבלנו את הקפה והתחלנו הולכים. הולכים שעתיים, הולכים, והגענו לבניין, ושם ראינו את האנשים שהיו לפנינו סוחבים שקי מלט על הגב, אבל כדי לשפוך אותם היית צריך לעלות עשרה מטר בשיפוע של כמעט 45 מעלות. לי זה היה נורא. הייתי במשקל אולי של 40 קילו, שמו לי שק על הגב, איכשהו הגעתי למעלה וזה היה נורא. השתדלנו מהמקום הזה להתחמק, וזה לא עזר בשום פנים. כמה חבר'ה היו רואים אותי ואומרים לי: קטן, לך אחורנית, כדי שתהיה לי קצת מנוחה. 
במקום הזה אתם בטח מכירים את מר זנבר שהיה גם (משה). זנבר נפל לקומנדו. רוב רובם היו יוונים, והוא לא היה לו כוח. החבר'ה ממש ריחמו עליו כי הוא היה חולה, ולמרות שאנחנו תוקפניים יש לנו לב של זהב כנראה. את זנבר אמרו לו: לך אחורנית. וזנבר, אחרי המלחמה, תמיד היה מבקר את היוונים בארגון שלהם. מה זה אהבו אותו. היה יושב ראש אחד, ספורטה, והוא בא וספד אותו. אנחנו אהבנו אותו. הוא היה נגיד בנק ישראל. זה לא עזר לנו אז. בקומנדו הזה היה איום ונורא. היינו משתדלים לברוח לשירותים כדי שיעבור קצת זמן, אבל הגרמנים היו באים ומוציאים אותך מהשירותים.
לפני זה דבר אחד – באחד הימים, באותו הבאושטלה ששם היינו עובדים עם המלט הזה, בחור אחד הוציאו אותו מהשירותים והתחילו עם המקל שלהם מכות ומכות ומכות. עד שהוא עשה במכנסיים. והבחור הזה היה דתי, קראו לו פפו שלם, יוסף. היה מתפלל בוקר, צהריים וערב. כשכבר קרה לו דבר כזה הוא התכופף ככה, אני לא שוכח את המילים עד היום – "ריבון העולמים! מה חטאתי, מה פשעתי, הרי אני מתפלל אליך בוקר, צהריים וערב, למה אתה עושה לי את זה? למה? מה עשיתי?" אפשר לשכוח דבר כזה? אינני יודע אם הוא עוד חי, כי הוא חזר לסלוניקי כי היה לו שם רכוש. והיו גם אנשים שכתבו יומן. על הניירות של הצמנט.

חזרנו איזה ערב במחנה, ופתאום מבקשים אנשים: מי עבד בבניית בארות? יצא אחד, בחור בשם וידל: חבר'ה, תבואו אתי, אני הייתי מומחה לזה. אל תפחדו. אמרתי: גם אני בפנים. היינו עשרה חבר'ה, האחרים לא רצו אינני יודע למה. למחרת בבוקר בא סמל מחיל האוויר, ולטר זה היה שמו, והוא לקח אותנו והלכנו למקום ביער, ושם כבר היו הצינורות והכול. אותו וידל נתן הוראות כי אנחנו לא ידענו מה לעשות, והוולטר הזה היה נשמה יהודית – הוא היה הולך ועוזב אותנו לבד, הולך לירות בצבי קטן עם האקדח שלו ומביא אותו למקום שלנו ואומר: שני אנשים שילכו להכין אותו. הוא היה מעשן פייפ מהעלים שהיו נושרים. 
כעבור כמה זמן אמרנו לו שאנחנו עובדים קשה ומגיעה לנו תוספת, ואם הוא הולך למפקד המחנה ואומר את זה הוא יוכל לתת לנו הרבה אוכל וטבק. לפעמים הגרמנים היו משוגעים לגמרי. באותו ערב הוא בא למחנה, נכנס ללאגר פיהרר, ואומר להם שיש לו עשרה אנשים מלוכלכים ובלי אוכל ושזו עבודה קשה. אבל אנחנו רצינו את הטבק, לא אוכל. בסוף החודש קיבלנו, ואמרתי: אף אחד לא נוגע בזה, הכול לוולטר. באותו בוקר ולטר בא ומתכופף לקחת עלים כמו תמיד, ואמרנו לו: סטופ – זה בשבילך. הוא אומר קחו גם.

עשינו את הבאר הזאת הרבה יותר מהר. בינתיים המלחמה שוב התקרבה לכיווננו, ומאותו מקום העמיסו אותנו לרכבות, וכעבור יום וחצי הרכבות נפתחו ואמרו לנו שאנחנו חופשיים. התחלנו לרוץ מסביב, לא ידענו איפה. רצנו לכיוון ההרים בהר גבוה. היו שם אופנועים עם סירות ועם המקלעים, ואיך שהתקרבנו התחילו לירות. הרבה חיסלו שם. חזרנו לרכבות.
יצאנו 3,000 מוורשה והגענו 300, לא יותר. ועלינו שוב פעם, ואז הרכבת נוסעת קדימה-אחורה עד שנעצרה בשום מקום, ומתברר כעבור איזה זמן שהמפקד של השיירה קיבל הוראה מהיטלר להביא אותנו להרי טירול, להפוך את הרכבות יחד עם האנשים, כי כבר לא היה לו זמן. עד הרגע האחרון הם חשבו איך לחסל את היהודים. אני עשיתי גם הרבה דברים רעים במחנה. אני כמעט רצחתי, גנבתי, ורציתי רק דבר אחד – לשרוד כדי לספר את מה שעשו. עמלק. זה היה יותר גרוע מעמלק זה. ורק בשביל זה, אני אפילו מאחי סיפרתי שכמעט גנבתי לו פעם את הלחם שלו.
אחרי שהשתחררנו הביאו אותנו למחנה היטלר יונג, לחיילי אס. אס. צעירים. ישנו בחדר עם ארבע מיטות ושרפו לנו את הבגדים. למחרת בבוקר לא מצאת אף אחד במיטה שלו, כולם על הרצפה כי לא התרגלנו למזרן. הבריגדה הייתה קרובה למינכן. ראינו מכוניות, מגן דוד, ועצרנו אותן עם העברית שלנו. ידענו קצת. והם חיפשו את המחנות של העקורים. הבאנו אותם אצלנו, ומיד אחי התלהב. הוא היה ציוני גדול בסלוניקי. 

ובאנו לאיטליה, ואותי ניצלו הבריגדה היות וידעתי איטלקית. למחרת שהביאו אותנו לאיטליה, למחרת כבר הלכתי לשוק ודיברתי איטלקית. מישהו מהבריגדה, אחד השומרים שם, ראה שאני מדבר איטלקית – והוא הביא אותי למחנה ועשו ממני חייל בריגדה כדי ללכת לנמלים ולחפש אניות. במשך שנה שלמה אני מסתובב עם בוכטות של דולרים בכיס. בסוף כבר באו שליחים מהארץ, ואני חזרתי ועליתי לארץ עם אניית ברכה פולד. ולדאבוננו האנייה נתפסה, והיינו בקפריסין חצי שנה. הייתי שם היווני היחיד כי הקבוצה שלי נסעה לפניי, אני התעכבתי בגלל שהיה לי ניתוח אפנדיציט, והם לא חיכו. במחנה הזה היו גויים ולא היה לי חסר שום דבר, והייתי יוצא החוצה ומסתובב עד שהיו תופסים אותי והייתי חוזר. אמרתי למפקד המחנה שאני לא יכול לחזור לגור בגדרות תיל.
יש לי שני ילדים, שלושה נכדים ואישה מאוד-מאוד חולה. הייתי במוסד ובשירות. עבודה מאוד-מאוד רצינית, ואני שמח על זה, ואני גם מאחל לעצמי לו הייתי היום בן 25 הייתי חוזר לאותו המקום, למרות שהילדים שלי לא הכירו אותי עד גיל 15 כי תמיד היו רואים אדם בא בלילה, לוקח מזוודה והולך. זה היה תענוג ואהבתי לעשות דברים למען מדינת ישראל.