שם היה הגטו. גירשו אותנו מהגטו, הייתי ילדה בת 7. זה היה ב-1939, בעיר של המחוז לודמיל. זה בטח מוכר משלום עליכם שכתב על זה ספר. שם הכינו גטו גדול במרכז העיר. במשפחה היינו ארבעה ילדים, אני הייתי הבכורה, וזה בדיוק המלחמה פרצה כשהייתי שם אצל הסבים שלי, הם גרו בלודמיל כי אימא שלי משם ואבא שלי היה מהעיירה הפיצית הזאת. וכשהתחילה המלחמה הרוסים היו איזה שנה-שנתיים, הספקתי אפילו להתחיל ללמוד רוסית והתאהבתי בשפה הזאת. ושם היה הגבול, עד שהפולנים התעוררו הגרמנים כבר היו בפולין וכבשו את כולה. ואז התחילו הצרות.
התחילו לקחת את אבא שלי לעבודה, איזו עבודה. אני חקרתי אותו תמיד כי הייתי הבכורה, שאלתי אותו כל פעם "לאיזו עבודה לוקחים אותך?" "חופרים בורות". אני בתור ילדה כבר תפסתי אז, "מה זאת אומרת אתם חופרים בורות, למה? אמרו לנו שיהיה שדה תעופה," אבל אבא שלי הבין טוב מאוד. משם את היהודים לא לקחו למחנות כי זה היה רחוק להם, אז בסביבה לא חסר שם יערות, אני אפילו זוכרת את המקום, כמה בורות ענקים בשביל להרוג את כולם.
ואיך אני שרדתי אני לא מאמינה עד היום, יחידה ממשפחה ענקית. תמיד אומרים לי "זה רק בזכות אלוהים". אני הייתי הבכורה, אז כולם היו יותר קטנים. היינו ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים קטנים. ואחד ממש נולד ב-1939 כשפרצה המלחמה. וכן, אני כל כך הבנתי מה הולך, כי הרי סיפרו סיפורים הגרמנים. כתבו שהיהודים לא יפחדו, לא יקרה להם כלום, ואני בתור ילדה אמרתי: "אתם מאמינים מה שהגרמנים אומרים לנו? כשכבר שמענו מה שקורה בוורשה שיש שם גטו? ושלוקחים אנשים והורגים אותם?"
ועוד אבא שלי אני זוכרת מה שהוא אמר – "לא ייתכן, זה עם תרבותי" – והוא ידע טוב גרמנית. נו, טוב, מי יכול היה להאמין שמה שהם מסוגלים לעשות ליהודים זה פשוט… ואני תמיד הקשבתי כי הייתי הבכורה ושאלתי שאלות כי הכול רציתי לדעת, והבנתי טוב מאוד מה זה הולך להיות. ואחרי פחות משנה, אחרי חצי שנה, משהו כזה, גירשו אותנו מהעיירה לעיר ווזומיש, ושם הם ריכזו את כל היהודים מהסביבה – עיירות קטנות וכפרים, יהודים שם חיו כחקלאים, מה שהפולנים לא האמינו שהיהודים יכלו לעבוד בחקלאות. אמרתי שיבואו לארץ, החולירות האלו.
אבא שלי לא רצה להפחיד אותי, אז תמיד הוא ככה: "לא, זה לא יכול להיות שהגרמנים עושים את זה, זה עם תרבותי". אני זוכרת איך הוא הכניס לי לראש שזה עם תרבותי. אז הכניסו אותנו שם לגטו והיינו ארבעה ילדים, הכניסו אותנו כמה משפחות שגרנו בבית, וישנו באותם החדרים עוד משפחה עם שתי בנות, והחיים התחילו להיות קשים, אנחנו מגודרים מאחורי גדר תיל ענקית ואני לא יכולתי לסבול, רצתי לחפש איזו גבעה, לעלות עליה ולראות מה קורה מחוץ לגטו – איך אנשים שם חופשיים. כל פעם הייתי מטרטרת להורים שלי "למה עושים לנו את זה? למה?" וכל יום הייתי רצה לשם, והתאספו סביבי עוד ילדים בגילי בערך והיינו מסתכלים מה קורה מחוץ לגטו. ויום אחד אני מסתכלת, ואני רואה פלוגה צועדת, קבוצה של חיילים גרמנים עם הרובים צועדים לשער. והם נכנסים לגטו, ואני רצה הביתה, ואבא שלי לא היה בבית, הוא היה בעבודה, ואני אומרת "אימא, באים להרוג אותנו!" ואימא אומרת לי "מה אתך, מה פתאום להרוג", היא רצתה להרגיע אותי. אמרתי "כן, הם באים עם רובים, בשביל מה הם באים עם רובים? באים להרוג אותנו בטח".
ואז התחילה האקציה, מה שקראו לזה. זה לא עשו את זה בגטו, יש מקום שאני אפילו זוכרת את השם שלו על יד היערות, אבא שלי כל יום היו לוקחים אותו ועוד גברים צעירים שהם חפרו את הבורות, ואבא שלי הבין טוב מאוד, הוא היה איש חכם. להם אמרו שפה יהיה שדה תעופה, אבל אבא שלי אמר גם לי את זה, אבל הרגשתי שהוא אמר לי בטון כזה שזה לא נכון. אמרתי לו: "תראה לי את הידיים שלך". הוא היה סוחר, לא היה רגיל לעבודה פיזית.
אימא שלי הייתה מהעיר הזאת, כל המשפחה שלה הייתה שם, אחים וילדים. משפחה גדולה. הכרתי את כולם. כבר למדתי בבית הספר כשהתחילה המלחמה, הייתי בכיתה ב'. אחר כך הרוסים נכנסו אלינו ואז אני נהפכתי לקומוניסטית קטנה. כל כך התלהבתי מכל מה שהם עשו לנו, פיונירים, והייתי עם עניבה אדומה. בעיירה שם הקצינים הרוסים התגוררו בבתים פרטיים. היה שם מחנה של צבא, אבל הקצינים לא גרו עם החיילים. אצלנו התארח קצין אחד, וכל פעם שהוא בא אחר הצהריים, אני הייתי מאוהבת בבחור הזה. הוא היה כל כך יפה. יום אחד אני שואלת אותו – נכון שאתה יהודי? הוא היה שחרחר כזה, והוא צחק ואמר שהוא גרוזיני במקום. את כל הסודות של הרוסים הוא שמר, לא ידענו שום דבר, במיוחד מה ששייך לצבא. אז יום אחד הוא בא ורצה לדבר עם אבא שלי דחוף, ואני כמובן האוזניים על יד אבא ואני עומדת על ידו, הבנתי כמה משפטים כבר ברוסית.
הוא אמר לו בסוד: "תיקח את המשפחה שלך ותצא ותברח, תיסע לרוסיה אבל לא מיד אחרי הגבול אלא עמוק-עמוק, כי תהיה מלחמה". הם ידעו ב-1941. ואבא שלי אמר: "מה פתאום אני אסע לרוסיה עם המשפחה וארבעה ילדים? ומה אני אעשה בכלל שם?" וכמה שאני כאבתי שהוא לא עשה את זה. וכמובן נשארנו.
כשהגרמנים נכנסו מיד הרגשנו. זה היה חופש גדול, נסעתי לסבתא שלי בעיירה ליד ולא הייתי בבית. אימא שלי דאגה, לא היו טלפונים, והיא כבר חשבה לקחת אותי הביתה אבל זה לא יצא. הם באו אליי כל המשפחה, כי שם זאת עיירה קטנה. סבתא אמרה להם לבוא לשם והם הגיעו, וגרנו אצל הסבים עם ארבעה ילדים. בלילה אני זוכרת ששמעתי, קפצתי מהמיטה ואמרתי לסבתא "מה הבומים האלה? זו מלחמה בטח". סבתא ניסתה להרגיע אותי, והיא אומרת לי "מה פתאום, איפה מלחמה, זה רעמים". ואני אומרת "לא נכון!" התווכחתי אִתה. יורים ומפציצים. וככה נתקלנו כבר ממש במלחמה והגרמנים כבר בעיר. לא היה להם שם גבול ממש. הם תוך שבוע כבשו את פולין. עד שהחיילים שם התעוררו, כבר לא יכולנו לחזור הביתה.
בלילה אחר שמעתי אופנועים בחוץ, יצאתי החוצה בלי שסבתא תראה, ואני מסתכלת על הכביש והגרמנים היו. הראשונים נכנסו בשיירות של אופנועים וחיילים. לא ידעתי אז כלום על הגרמנים, אבא שלי ידע. הוא ראה בהם עם תרבותי שלא יכול לעשות דברים כאלה שהוא שמע שהתחיל בוורשה. בערך תוך חודש היינו כבר בגטו. אני הילדה שמתעניינת בכל דבר ורצה לגבעה לראות מה קורה, יום אחד אני רואה גרמנים צועדים עם הרובים ואני מסתכלת לאן הם הולכים, נכנסים לגטו דרך השער הראשי. רצתי וצעקתי "אימא, באים להרוג אותנו," והיא מרגיעה אותי. יצאתי החוצה וראיתי אנשים רצים למרתפים, אז גם אנחנו רצנו והתקבצנו שם. תוך כמה דקות אפילו הגרמנים היו כבר לידנו, באו משאיות והביאו אותנו לכיכר המרכזית והתחילו להעמיס. אבא איננו אתנו, הוא בעבודה. בטח הרגו אותם – הראשונים שם שגמרו לחפור את הבורות.
אני התחלתי לחשוב איך אני בורחת, זה היה נורא. אימא שלי עם הילדים הקטנים יותר – אני אעזוב אותה? ואיך? כל כך רציתי לחיות. פחדתי מהמוות ואיך יהרגו אותי ואיך יהרגו את המשפחה. הבנתי שאני מוכרחה לעשות. ואימא גם אומרת לי, את תברחי. פשוט רוצי. מה יכלה להגיד לי? והמזל היה שהיה עיכוב במשאיות, עמדנו לפחות איזו שעה ואני על ידה. וחושבת על זה שאימא נתנה לי אישור ואני לא העזתי להגיד לה שאני חושבת לברוח. לא היה לי נעים בכלל להציע משהו כזה, ואז אימא שלי אומרת לי "את תברחי". ואז היה לי איזה דחף פנימי לרוץ, והתחלתי – כל הגטו כבר היה ריק מאנשים – ואני שומעת יריות וצרחות, ואני רצה בתוך הגטו. חשבתי שתכף הם יורים עליי, חשבתי שזה מכוון אליי. נכנסתי לאחד הבתים שכבר היה ריק, נכנסתי מתחת למיטה, משכתי את השמיכה כדי להסתיר ושוכבת שם ומתחילה לבכות. בכיתי המון ולא יכולתי לראות כלום, פחדתי להציץ אפילו כי שמעתי קולות של פולנים ואוקראינים שבאו לרוקן את הרכוש של היהודים. וכנראה מרוב עייפות ורעב נרדמתי. כשהתעוררתי בדקתי והבנתי שזה בוקר, אחרי כמה זמן שפחדתי לזוז משם בגלל הרעש בחוץ.
אף אחד לא היה מזהה אותי בתור יהודייה כי הייתי עם שיער בהיר. זה היה בוקר כבר, והבית היה מלא אנשים, ילדים, שמחה גדולה. לוקחים הכול, היהודים אינם. הם מדברים ביניהם אוקראינית, ידעתי את השפה. לצאת מתחת למיטה פחדתי, וברגע שנכנסו אנשים הבנתי שאני חייבת לצאת משם. בתוך כל המהומה שם יצאתי ואמרתי שאקח איזו ערימה ואראה כאילו אני אחת מהם. ואף אחד לא שם לב אליי, לא יכלו לדעת שאני יהודייה, והייתי ילדה, וחוץ מזה שהם היו בהיסטריה מרוב אושר לשדוד את היהודים ולקחת כל מה שהם רוצים. לקחתי ערימה של בגדים והלכתי אִתם מחוץ לגטו. כל אחד התפזר ואף אחד לא שם לב אליי. זרקתי את מה שהיה לי ביד ונותרתי לבד בעולם, לא ידעתי לאן ללכת. מהגרמנים לא פחדתי שיזהו אותי כיהודייה אבל פחדתי מהפולנים והאוקראינים כי הם יודעים לזהות יותר טוב.
המשפחה של אימא שלי גרה בשכונה מעורבת, והשכנים אהבו מאוד את אימא שלי. היא הייתה אישה שמאוד אהבו. היו לה חברות אוקראיניות, היא גרה בשכונה מעורבת עם חיים יפים. הלכתי לאחת המשפחות שאימא שלי תמיד הייתה לוקחת אותי, אחת הייתה ממש חברה שלה. היא הייתה אוקראינית והבעל שלה היה פולני. היא פחדה מבעלה כי הוא היה שייך לכנופיה שהייתה מחסלת יהודים. היא אמרה לי לא להגיד שום דבר ולא להזכיר שאני יהודייה. הבנתי את זה ורק חיפשתי איך להסתיר כמה שיותר. מה שהיה לי בראש שהשפה שלי היא של יהודים, סלנג כזה שיהודים מיד מכירים בשפה הפולנית. שפה גבוהה של אנשים יותר משכילים. הבנתי שאני צריכה לשנות את הפולנית שלי ואת השם שלי ושם המשפחה. אז שם המשפחה פייגלה ציפורה ורבר, אז אני פלה, פליציה. זה פולני לגמרי. הם היו מסתכלים על האף ויודעים שאתה יהודי. כמה שאני פחדתי מהם.
כל יום הופיע פלקט ברחובות – מי שיחביא יהודי כל המשפחה שלו תיהרג. הם פחדו פחד מוות. הייתה שם משפחה אוקראינית שאהבו את אימא שלי והיו מיודדים אִתה והם לא יכלו לשכוח אותה. אמרתי שאלך אליהם וזה בטוח. זאת הייתה חתיכת הליכה מחוץ לעיר אבל זכרתי איפה זה. אני הולכת, ובינתיים ילדים נטפלים אליי ברגע מסוים: "את יהודייה?" ואני אומרת "מה פתאום, אתם יהודים אולי, אני לא!" והם עזבו אותי.
הלכתי לחברה הזאת והיא כמעט התעלפה. היא התחילה לבכות כי היא אהבה מאוד את אימא שלי והיא הבינה וידעה מה שעושים ליהודים. היא הכניסה אותי הביתה מהר והסתירה אותי, היא פחדה מהשכנים ומיד הכניסה אותי מתחת לשולחן. לא רחוק משם גר אחד הקצינים הפולנים שעזרו לגרמנים, והיא ידעה שהוא מסתכל דרך החלון אליה הביתה, כנראה שהוא ידע שיש לה חברים יהודים. היא החזיקה אותי שם מאחורי תנור החימום למעלה, גם היה לי חם ויכולתי להיות שם. גם גרו אצלה שני קצינים גרמנים שהיו מגיעים לפנות ערב. ואני בדיוק התקררתי והיה לי שיעול נוראי, ואני יושבת שם למעלה, לא יכולה להתאפק, ובדיוק הם חזרו לצהריים ואני ממש נחנקת שזה לא יהיה שיעול. ואחד הקצינים שם שמע את זה ושאל מה זה. החברה של אימא שלי הסיחה את דעתו והוא עזב את זה. זה היה פחד גדול, היא לא רצתה שאפילו הבעל שלה ידע מזה.
איכשהו עברתי אצלה שבוע, אפילו לא היו שירותים בתוך הבית, היא לא נתנה לי לצאת לשירותים – רק לפנות ערב כשחשוך. זה היה סבל גדול בשבילי, ואז גם השתעלתי. היא לא יכלה להחזיק אותי יותר, היא בכתה נורא כי היא אהבה את אימא שלי, וככה נדדתי. הילדה המסתובבת ברחוב. אין לי איפה לאכול, אבל כשהייתי כבר ממש רעבה הייתי נכנסת לבית שאני לא יודעת מי יושב בו ואציג את עצמי בתור ילדה יתומה עם השם הפולני שלי ועם רקע מאיפה אני, וסיפרתי שההורים שלי נהרגו בכפר שהיה בו באמת קרב בין הפולנים והאוקראינים המקומיים, והייתי מבקשת אוכל. אם נכנסתי לאוקראינים אמרתי את ההפך. ידעתי את שתי השפות. במהלך היום הייתי מסתובבת ברחוב. אפילו הלכתי לפרטיזנים ליערות.
באחת הפעמים היה עוצר ולא ידעתי, ואיזה חייל שרק לי, והסתובבתי אליו וניגשתי. הוא שואל אותי בגרמנית והבנתי כי ידעתי יידיש, אבל עניתי בפולנית. הם שאלו אותי – "את לא יודעת שיש עוצר?" לא עניתי על זה בכלל. "איפה ההורים שלך? איפה את גרה?" אני עושה את עצמי לא מבינה ולא עונה להם. ואני מראה להם עם האצבע – שם רחוק אני גרה. טוב, אז הם נתנו לי לשתות תה ופרוסת לחם אני זוכרת, שדווקא הייתי זקוקה לזה, ואמרו לי שהעוצר נגמר אבל שלא אסתובב שוב בזמן העוצר לבד בלי ההורים ואסור ללכת ברחוב כשאין אנשים. עשיתי את עצמי לא מבינה כל כך.
יום אחד הלכתי ברחוב, ואישה אמרה לי: "תלכי אחריי", ואני ככה אחריה והבנתי שזאת הייתה החברה הכי טובה של אימא שלי, היא הייתה פולנייה והיה לה בעל אוקראיני, והם נפרדו למזלי. הבעל לא היה בבית אז היא אירחה אותי. היא עבדה אצל הגרמנים בתור פקידה והייתה מארחת בבית קצינים. והייתי אצלה כמה ימים.
זה היה חורף 1943, חורף קשה, ולא היה לי מה ללבוש. היה לי מעיל יפה אבל זרקתי אותו כי רק יהודים הולכים עם מעיל יפה, גויים לא. אני הבנתי שאסור לי ללבוש את זה, אז לא היה לי מה ללבוש. אישה אחת נתנה לי בגד באחת הפעמים שהצגתי את עצמי שאני יתומה.
המשכתי ככה כל הזמן. כשהגיע חורף, חורף קשה, אמרתי שאני צריכה למצוא לי משהו. חשבתי להיכנס למשפחה ולהציע את עצמי לעזור בבית ולטפל בילדים, כי אני טיפלתי בילדים כל החיים שלי. נכנסתי לבית עם אישה חכמה, והיא הייתה אוקראינית והבעל שלה היה פולני, ואני הערכתי שהוא שייך לאלה שהורגים את היהודים אם נמצאים איפשהו. היא הבינה שאני יהודייה אבל בכל זאת קיבלה אותי. היה לה ילד בן שלוש והבעל שלה הלך להרוג יהודים בכנופיות האלה ביערות. הילד נקשר אליי, אהבתי ילדים קטנים, ורק בגלל הילד היא אמרה לי "טוב, את יכולה להישאר, הבעל שלי לא נמצא". אני ידעתי שהם נמצאים ביערות וקוראים לעצמם פרטיזנים.
פעם בלילה שמעתי אותה אומרת לבעלה: "לילדה הזאת יש ראש של יהודי. היא חכמה. כל פעם היא אומרת לי מה לעשות בהקשר לילד". הייתי אצלם לא הרבה זמן, זה כבר היה לקראת סוף המלחמה. הבעל שלה לא חזר הביתה כי הגרמנים ידעו שיש שם פרטיזנים והם הפציצו את היער והרגו את כולם. היא לא ידעה אם הבעל חי או מת.
והמלחמה נגמרה. הייתי בשדה עם שתי פרות, והייתי הולכת אִתן למרעה. ואני במרעה בשדות לבד, קרוב לכביש הראשי שמוביל, ואני שומעת רעש של טנקים. ואני מתחילה לשמוח, אין אף אחד ואני יכולה להשתולל, לא ידעתי כבר מה לעשות, והפרות ברחו לי וזה לא עניין אותי, ופתאום אני רואה את האוטו הראשון, משאיות של חיילים רוסים נכנסים ליישוב. ואני רצה אליהם ומנפנפת וצועקת ברוסית, והם עונים לי – "קודם לברלין!" ואמרתי להם "לא, פה, תשחררו אותנו פה!" הם נפנפו ושלחו נשיקות. כבר הרגשתי ביטחון כלשהו.
מצאתי את הפרות וחזרתי הביתה, והלב שלי רועד. הרגשתי כבר חופש, אבל אני בכל זאת צריכה להיזהר מהפולנים. הופיע אווירון באוויר וזורק פלקטים, ידעתי לקרוא רוסית עוד מבית הספר. אני מרימה, והיא שואלת אותי – כבר הייתי בבית – "מה, את יודעת לקרוא רוסית?" אמרתי שאני לא יודעת אבל סתם הסתכלתי מה הם שלחו. הייתי צריכה למצוא איזו פינה שהיא לא תראה שאני קוראת. היה כתוב: "אנחנו קרובים, תישארו בבתים".
נשארתי אצלה עד השחרור, ויום אחד אמרתי לה שאני רוצה ללכת לראות את העיר אחרי ההפצצה ולחפש אולי נמצא מישהו מהמשפחה. לא מצאתי אף אחד מהמשפחה שלי, הרחוקה והקרובה.
יום אחד הייתי בשדה, הפולנייה פתאום קראה לי: "פלה, פלה, באים לחפש אותך," ולא רציתי לבוא, אבל היא התחננה ויצאתי מהמחבוא שלי. יצאתי, ואני רואה לפניי גבר נאה גבוה, קצין פולני, שאומר לי שהוא רוצה לדבר אתי. קודם כול הוא אמר לי משהו שקרי – נמצאה דודה באמריקה שרוצה לקחת אותך. אמרתי לו שהוא משקר לי, שאין לי שום דודה באמריקה, לא יכלו לשקר לי כי ידעתי הכול על המשפחה. והוא אמר לי שהוא בא מארגון שמחפשים ילדים יהודים ששרדו איכשהו את המלחמה, הוא היה גם יהודי. התחיל לדבר אתי באיזו פינה ואמרתי לו בשקט כדי שלא ישמעו – "נכון שאתה יהודי?" הוא לא היה דומה ליהודי. הוא בא עם עוד שני שוטרים, קצין כזה יפה. הוא נעשה לבן כמו הקיר ברגע שאמרתי לו. הוא סיפר לי שהוא בא לקחת אותי מהגויה ואמר לי שכדאי שאני אלך ללמוד ולא אשאר לעבוד שם.
אחרי המלחמה הצטרפתי להכשרה של השומר הצעיר, הגעתי לקיבוץ עמיר בגליל, היינו אז חבורה של צעירים ששרדו את המלחמה. אני נשואה ויש לי חיי משפחה נהדרים – ארבעה ילדים, הבן הבכור שלי הוא עכשיו מרכז משק בקיבוץ, ויש לי שמונה נכדים. יש דברים שלא סיפרתי כי אני חושבת שאנשים לא יאמינו שעברתי אותם, אני לא מאמינה שעברתי אותם.