מרדכי הראלי – העדות המלאה

חלק גדול מתקופת השואה היינו מוגנים, כי אבא שלי זכרו לברכה עבד כמהנדס ברכבות של הממשלה הסלובקית ששיתפה פעולה עם הנאצים, והוא היה חיוני למאמץ המלחמה. במסגרת תפקידו הוא גם ניסה להעביר מידע, ידע היטב על הרכבות שנוסעות לאושוויץ והעביר מידע למי שהיה צריך להעביר אותו הלאה ולעזור. לצערנו המידע הזה לא נעשה אתו שום דבר, והרכבות המשיכו לנסוע. 
היינו מוגנים עד אוגוסט 1944, מוגנים חלקית, כי הסתובבנו עם טלאי צהוב מיוחד מפלסטיק שהיה כתוב עליו HS, יהודי שחיוני למאמץ הכלכלי במלחמה. באוגוסט 44' בסלובקיה, ששיתפה עד אז פעולה עם הגרמנים, פרץ מרד – כי הסלובקים ראו שקו המאזניים במלחמה נוטה מאוד לרעת הגרמנים, ואז פרץ מרד, והגרמנים עדיין הצליחו להשתלט מהר מאוד על המרד. הקימו ממשלת בובות שהייתה לחלוטין בידיהם, ומאותו מועד כל ההנחות וההטבות שניתנו ליהודים בוטלו. כל היהודים הצטוו להתייצב כדי להעביר אותם למחנות ריכוז. מאחר שאבא שלי ידע מה קורה באותן הרכבות ומה קורה עם הנוסעים של אותן הרכבות, הוא העדיף להסתתר. לקח אותנו והסתתרנו אצל משפחה נוצרית, כמונו עשו עוד יהודים שהבינו לאן הרוח נושבת. 

היינו במסתור עד ממש חודש וחצי לפני סוף המלחמה, וזה היה באמת דבר מדהים שאולי לא מדברים עליו מספיק ולא מדגישים אותו מספיק כשמדברים על זכר השואה. אני בתור ילד בן 12 הבנתי שהמלחמה עבור הגרמנים אבודה. ילד בן 12. כי מה? ראיתי שכל יום עוברים בשמים מטוסים אמריקאים ורוסים ומטילים את הפצצות. ראינו את החיילים הגרמנים במדים מרופטים זקנים מסתובבים. ועדיין, למרות המצב הזה שהמלחמה הייתה אבודה, הדבר המרכזי החשוב ביותר בשביל הגרמנים היה לחסל את היהודים. לא חשוב שאנחנו נפסיד את המלחמה, את כל המשאבים נפנה לעניין ההשמדה. ולכן חודש וחצי לפני סוף המלחמה פתאום תפסו אותנו ועלו על עקבותינו. ותפסו אותנו, התעללו בנו קשות, באבא ואימא, ואני ראיתי את זה. ניסו להוציא מהם מידע על יהודים נוספים שאפשר – חודש לפני סוף המלחמה – לתפוס ולהשמיד. 

אחרי שתפסו אותנו ואחרי החקירה שנמשכה לילה אחד, העבירו אותנו למחנה מעבר, מחנה ריכוז בשם סרד. רק עוד אפיזודה קטנה שממחישה עד כמה המצב היה קשה ואף על פי כן השמדה הייתה בעדיפות: הנאצים שתפסו אותנו, משתפי פעולה סלובקים של הגרמנים, באו במכונית מיוחדת של המשטרה. כשעלו לדירה איפה שהסתתרנו, המכונית נשארה בלי השגחה. כשהם ירדו למטה כל ארבעת הצמיגים נגנבו, והם היו צריכים להתקשר למטה להשיג מכונית נוספת. היה מחסור בכל העיר, הייתה מופצצת, ובכל זאת צריך לאתר את היהודים.

היינו במחנה סרד ב-15 במרץ. יום אחרי זה העבירו אותנו. מחנה סרד היה כ-40 ק"מ מזרח מפרטיסלבה. הוא היה שמור על ידי גרמנים כי הם לא סמכו יותר על הסלובקים, וגם שם ראיתי מה קורה. מפקד המחנה היה סרן גרמני בצבא הסדיר, הוורמאכט, שהיה נכה קטוע רגל. נתנו לו תפקיד לנהל מחנה של יהודים. האיש היה די חכם, הוא כבר הבין שהמלחמה אבודה, והוא ניסה להתחבב על היהודים ולהתנהג אִתם יפה. אמרו לנו ותיקי המחנה שמראה העיניים לא יטעה אותנו, כי לפניו היה מפקד SS רוצח מטבעו. ההוא ידע מה קורה כי הוא היה בחזית מזרחית. שם איבד את רגלו.
בסופו של דבר, כאשר הצבא האדום היה 20-15 ק"מ מהמחנה, אנחנו שמענו את התותחים ושמענו שהחזית מתקרבת. ראינו את ההבזקים בלילה. המפקד קיבל הוראה לפנות את כל המחנה עם היהודים יותר לתוך העומק, כדי שחס וחלילה הצבא האדום לא ישחרר אותם. ואז, לפי מה שאבא שלי ז"ל סיפר, הוא (המפקד) קרא לנציגי היהודים במחנה ואמר: "רבותיי, קיבלתי לצערי הוראה לפנות אתכם לטרזנשטט. דעו לכם שהטרנספורט ברכבת יהיה תחת פיקוד של אנשיSS ולא וורמאכט, והיחס שתקבלו אצלם יהיה הרבה יותר גרוע". 

אבל מה שהוא עשה בתור מחווה – צייד אותנו במזון, נתן לנו לכל משפחה איזה חצי נקניק, ועזרו לנו גם לארוז את הדברים ולסחוב אותם כי היינו צריכים ללכת לתחנה ברגל. וכשעלינו לטרנספורט התברר לנו עד כמה הוא צדק. אנשי ה-SS היו אכזריים. ראית את תאוות הנקם בעיניים שלהם, כי הם גם כן הבינו שהמלחמה אבודה. הם ראו בזה שיש להם עכשיו הזדמנות להתנקם ביהודים שעכשיו נפלו בידיהם לפני שהכול יהיה אבוד. וזה מכות וצעקות וצרחות. אחד מאלה שנסעו אתנו כנראה לא עלה מספיק מהר לטרנספורט וחטף כדור בראש מאיש SS. ואז הגענו לטרזנשטט. 
בטרזנשטט, שזאת גם כן הייתה תופעה מיוחדת במינה, כי הנאצים החזיקו את העיר הזאת בתור עיר ראווה, וכל פעם שבאו טענות או דרישות לראות איך מתנהגים כלפי היהודים, אז לא לקחו אותם לאושוויץ אלא לקחו את כל המשלחות של הצלב האדום לטרזנשטט. ואז צחצחו ומירקו את הרחובות, גייסו כמה יהודים שידעו לנגן בכלי נגינה, הקימו תזמורת, את התזמורת הציבו בטיילת, פתחו בית קפה שנתנו שם לא קפה אמיתי אלא קפה ציקוריה – ולקחו את נציגי הצלב האדום ואמרו: "תראו כמה יפה אנחנו מתנהגים ליהודים". אפילו הם עשו סרט תעמולה, 'היטלר נותן ליהודים ירושלים' – כמובן שזאת הייתה אחיזת עיניים, כי אחרי שהצלב האדום הסתלק חזרנו לרעב ולמגורים בתנאים איומים ומחלות. למזלי הגעתי לשם ב-7 באפריל, וב-9 במאי שוחררנו על ידי הצבא האדום.
 
כל התקופה הזאת נחרטה בזיכרוני, אז הייתי ילד בן 11. כשנסענו לטרזנשטט בטרנספורט, הרכבת עברה בגבול סלובקיה וצ'כיה. יש נהר שמפריד בין שתי המדינות, הגשר על הנהר כמובן הופצץ ע"י בעלות הברית שעשו עבודה מאוד יסודית, וכמעט כל נתיב תחבורה נהרס. הגרמנים הקימו גשר ארעי מעץ שלא היה דו-סטרי, היה רק פס אחד, ורכבת אחת יכלה לנסוע. נסענו על הגשר הזה לאט מאוד כי הוא זמני, וראיתי דרך חרך – נסענו בקרונות של בהמות – ראינו את הנהר מלמטה בין קורות העצים. 
כשהגענו לצד השני אני ראיתי שוב כילד שהוא לא אסטרטג ולא איש צבא – אני רואה בצד השני רכבת ארוכה ממתינה שהרכבת הזאת תעבור, והרכבת הזאת הייתה רכבת עם תגבורת. ראינו כמה קני תותחים וארגזי תחמושת וחיילי תגבורת שאו היו זקנים מעל גיל 50 או ילדים בני 16, כל זה מחכה עד שהרכבת עם היהודים תעבור, זה יותר חשוב מלשלוח תגבורת לחזית. 
כשהגענו לטרזנשטט הבנו מה התכנית המקורית, כי איך שהיינו שם ראינו כל יום שהגיעו תהלוכות של שלדים שנשלחו ממחנות אחרים, מה שהיו מצעדי המוות המפורסמים, וטרזנשטט היה אחד המוקדים שלשם כיוונו את מצעדי המוות. ראינו שלדים יום-יום מגיעים. אנשים שלא יכולים ללכת, אנשים שגוררים אותם, וחלק גדול מהם כידוע נספו בדרך או נרצחו. ביניהם גם מצאנו קרובים שהגיעו מבוכנוולד ומאושוויץ וממחנות אחרים שהיו יותר מזרחה, שפונו בגלל ההתקדמות של הצבא האדום או האמריקאי. הם סיפרו לנו מה שאבא שלי בתור מהנדס רכבות כבר ידע, סיפרו לנו משהו מעדות ראשונה מה קורה שם, והבנו שהגרמנים מכינים לנו משהו. אם הם ריכזו את כולם במקום אחד, כנראה יש להם תכנית לא טובה לגבינו. 

ואכן, אחרי השחרור התברר – מעניין שהדבר הזה כמעט לא מוזכר – התברר שהייתה תכנית השמדה גרנדיוזית בטרזנשטט של היהודים. הימלר, הצורר הראשי, הכריז – וזו עובדה היסטורית – "אני אקפוץ מאושר לקבר אם אדע שאחרון יהודי אירופה הושמד". למזלנו זה לא התממש, יש כל מיני גרסאות, אינני יודע מה הנכונה, אני לא היסטוריון – אבל רצוי שמישהו יטפל בזה באופן רציני.
אחת הגרסאות אומרת שמפקד טרזנשטט גם הבין – הרי כולם הבינו – מה קורה ומה יהיה הסוף, פחד על עורו, ולכן כשהצטווה להכין את מנגנון ההשמדה, את תאי הגזים, הוא כל פעם שלח תירוצים: אין לי מספיק צינורות, אין לי מספיק בטון. לא יודע אם זה נכון, אולי זו אגדה אורבנית. הרי שם הסתובבו הרבה אגדות אורבניות בין היהודים, זה מצב פורה לשמועות וגרסאות והנחות. כך או כך, ב-7 במאי עמדתי עם קבוצה של חברים, ילדים כמוני, קצת יותר מבוגרים, והסתובבנו שם בקצה המחנה. ראינו קבוצה של קצינים גרמנים – אחד עם רטייה על העין – שורפים בקדחתנות מסמכים. ערימה של מסמכים במדורה. פתאום בא משב רוח והעיף להם חלק מהמסמכים לכל הכיוונים. הם התחילו להתרוצץ כמו עכברים, בשבילי לראות את הגרמנים במצב כזה היה מצחיק, והתחלתי לצחוק. עמד לידי חבר שהיה יותר מבוגר ואחראי ממני והחטיף לי סטירה – "אתה רוצה שהוא ישלוף אקדח ויירה בך?" הבנתי, והסתלקנו משם מהר. 

למחרת היום לא היה זכר לגרמנים במחנה. לא היה זכר. זה כבר היה אחרי שהיטלר התאבד. היו בין היהודים כאלה שרצו להעז ולצאת, אנחנו ידענו שיש שם מחסנים עם אוכל. היו שם ז'נדרמים, מי שעזר לגרמנים, ולמרות זה רובם היו אנשים הגונים. היו צ'כים שאמרו לנו: "חכו עוד יום, מחר יגיע הצבא האדום. לא כדאי שתצאו מהמחנה, כי במחנה אתם מוגנים, כי עוד מסתובבים גרמנים בשטח ואף גרמני לא ירגיש נקיפות מצפון אם ירצח בדרך עוד יהודי".

אז נשארנו במחנה – וב-9 במאי, למרות שהמלחמה הסתיימה ב-8 במאי, בבוקר שמענו את האדמה רועדת, שמענו שהצבא האדום התקדם לעבר טרזנשטט. אני לא מגזים שהאדמה רעדה, אנשים לא יודעים מה היו העוצמות של מלחמת העולם השנייה. זו לא מלחמת כפתורים ומחשבים וטילים כמו שהיום. אז היו עוצמות. אז היו מסות, האדמה רעדה, ואנחנו ראינו אחר כך למה. כעבור שעה הגיע טור הטנקים, מאות טנקים של הצבא האדום, והם חלפו על פני המחנה. לא נכנסו. כעבור שעה נכנסו טור אופנוענים עם סירה (מחוברת לאופנוע) למחנה. על אחד האופנועים ישב בחור יפה, חסון, בדרגת רב סמל בצבא הסובייטי. הוא עצר את האופנוע ופתאום התחיל לדבר ביידיש, לחפש את הקרובים שלו. אני אז לא ידעתי כל כך טוב, והסבירו לי. מסכן, הוא חיפש קרובים, מלחמה וכל זה. אבל אנשים שמעו חייל רוסי חמוש עם נשק מדבר ביידיש, התנפלו עליו בחיבוקים ונשיקות שזה לא יתואר. לראות חייל יהודי רודף אחרי גרמנים זה היה פורקן סופי בשבילנו. הרגשנו שבא המלאך המושיע. זאת הייתה ההרגשה שלנו. את יום השחרור אני זוכר היטב. 

עליתי לארץ ב-1949. אני גר במודיעין. הקמתי משפחה. ברוך השם יש לי שלושה ילדים ו-11 נכדים. זאת הנקמה הכי גדולה והכי טובה שיש לי על הנאצים. עליתי לארץ עם ההורים, ההורים שלי נסעו יחד אתי, הם היו בטרזנששט. הייתי בר מזל. למדתי פה, השלמתי את התיכון ולמדתי בטכניון. אחרי שהגענו לארץ אני הייתי בקיבוץ המעפיל, ואחר כך הלכתי ללמוד בתיכון חדרה. גרנו בבנימינה ופרדס חנה. הייתי עתודאי. קיבלתי תואר של מהנדס בניין ועבדתי כמהנדס. עשיתי תואר שני במדעי המחשב בלי קשר. עבדתי בחברות קבלניות, ובסוף הקריירה שלי עבדתי בתע"ש בתור מהנדס.

מה שאנשים לא מודעים לו – אנחנו בתור ילדים קטנים, אנשים חושבים שילד בן 11 לא מבין מה קורה במלחמה. אני בתור ילד בן 10 עקבתי אחרי ההתקדמות של בעלות הברית, הייתה לי מפה בבית והקשבנו בצימאון מה קורה עם ההתקדמות של בעלות הברית מול הגרמנים. והיה אסור להקשיב לחדשות זרות. התושבים הצטוו להביא את מכשירי הרדיו לתחנת משטרה. בתחנת המשטרה היו שמים פלומבה כדי שלא יוכלו להקשיב לתדרים מסוימים, אבל אבא שלי ידע איך להנדס את זה. גם ליהודים היה אסור לעבוד עם מכשירי רדיו, אבל עשינו את זה עם המכשיר בבית של הגויים שאצלם הסתתרנו, ואז היינו מקשיבים לתחנות הזרות ולBBC-. היינו מקשיבים למוסקבה, ואז קיבלנו את התמונה האמיתית, כי אצל הגרמנים הכול היה ניצחון – גם כשהיו צריכים לברוח זו הייתה נסיגה טקטית כדי להתארגן מחדש את הכוחות ולתקוף. 

אני זוכר את אות הרדיו של ה-BBC של שידורי רדיו מלונדון. זה התחיל עם הצלילים הראשונים של הסימפוניה החמישית של בטהובן – פם פם פם. בתור ילד בן 11 הקשבתי והבנתי וידעתי. מה שידעתי, וזה מדהים – תראו, רבותיי, זה קל, תכניסו את עצמכם למצבו הנפשי של אדם הנידון למוות, יושב בתא ומחכה שיבואו יום אחד ויוציאו אותו להורג – ידענו שאנחנו ילדים נידונים למוות, שיום אחד יבואו ויוציאו אותנו להורג. אתם יודעים איזה מצב זה?