לכל איש יש שם, לשלושה מיליון אין

מרץ 2016, מתוך חוברת מזכר 47
למרות פולחן השואה שמטפחת המדינה, עשרות אלפי אנשים שמוצאם מברית המועצות שעבר, אינם חשים קשר לפרק זה בהיסטוריה
מאת: ליזה רוזובסקי

 

לכל איש יש שם, לשלושה מיליון אין

 

למרות פולחן השואה שמטפחת המדינה, עשרות אלפי אנשים שמוצאם מברית המועצות לשעבר, אינם חשים קשר לפרק זה בהיסטוריה

 

ליזה רוזובסקי

 

ויקה שטיימן הגיעה לישראל ב-1991 כנערה בת 12 והתחילה ללכת לבית הספר. ביום השואה היתה עומדת בצפירה עם חבריה לכיתה ומשתתפת בטקס. היא היתה שומעת את השירים על טרבלינקה ועל כך שלכל איש יש שם. בתיכון, היא מודה, הריטואל הזה - שחוזר על עצמו מדי שנה בשינויים קלים - החל להימאס עליה. באוניברסיטה היא כבר לא הלכה לטקסים. במקום זאת היא החלה לחקור באופן עצמאי את השואה.

התוצאה היא עבודת המאסטר שלה, "השואה בשטחי ברית המועצות והוראתה בישראל: עמדות של מורים-עולים מברית המועצות לשעבר". המחקר של שטיימן מגלה שהמורים העולים חשים אותו ניכור שהיא חוותה כלפי החומר הנלמד בנושא השואה וכלפי טקסי הזיכרון. "מורים-עולים 'פאסיביים' שלא משתתפים בחינוך הבלתי פורמאלי בבית הספר ובתהליכים חשובים, כגון הכנת טקס יום השואה והגבורה, עלולים להוות דוגמה ל'פאסיביות' דומה גם בקרב התלמידים", כתבה לסיכום עבודתה.

שטיימן מספרת שכמו רוב האזרחים הסובייטיים ממוצא יהודי, בתור ילדה כל שידעה על השמדתם השיטתית של יהודים בשנות מלחמת העולם השנייה היו הסיפורים המשפחתיים. "אמא תמיד סיפרה לי שהדוד והדודה שלה נשארו עם בתם בדובנו בזמן המלחמה. שכן הסתיר אותם שם, ושכן אחר מסר אותם לגסטאפו. רצחו אותם. וסבי, שהיה בצבא האדום והגיע עד ברלין, חזר לדובנו ורץ ברחבי העיר עם הרובה שלו, לחפש את אותו שכן", היא אומרת.

"דוד אחר חי בעיר שלנו, בדנייפּרוֹפֶטְרוֹבְסְק, ולא נסע ל'אבקוּאציה' (בריחה מאסיבית של תושבי האזורים שהנאצים התכוונו לכבוש, שאורגנה על ידי המדינה בתקופת המלחמה. ל"ר). מכיוון שהיה בלונדיני עם עיניים כחולות, נשוי ליוונייה וניגן בתזמורת המקומית - החליט להתחבא בעיר. אבל 'חבר' מוסיקאי מסר אותו ותלו אותו בכיכר הראשית. זהו. זה כל מה שידעתי על השואה. לא ידעתי שבדנייפרופטרובסק נורו 14 אלף איש בשלושה ימים. לא ידעתי שהייתה שם שואה, שלא רק את דודי תלה הגסטאפו. את כל זה גיליתי כבר כאדם בוגר בישראל, כשהתחלתי להתעניין בנושא".


משפחת ויסבאום לפני פרוץ המלחמה. פוליה ויסבאום, בעלה ובתה הצעירה אנה הוסגרו ע"י השכנים לגסטאפו והוצאו להורג

כשלמדה במגמת מינהל ומנהיגות בחינוך באוניברסיטת תל אביב, ואספה חומר לעבודה סמינריונית, פגשה שטיימן את רכזת ההיסטוריה של אחד התיכונים בחולון. באותה תקופה כמחצית מתלמידי התיכון היו דוברי רוסית. "שאלתי אותה: 'את יודעת מה זה באבי יאר?'", משחזרת שטיימן. "היא אמרה: 'בטח!' 'ואת יודעת איפה זה התרחש?', היא: 'נו... בברית המועצות'. או-קיי, נגיד שמותר לה. המשכתי: 'את יודעת שזה קרה באוקראינה, בקייב, ושלפחות מחצית מתלמידייך העולים הם משם? כלומר, זה קרה בארץ שממנה באו, מהמקום שלהם?". לדברי שטיימן, הרכזת הוכתה בהלם מהגילוי. היא אמנם הכירה את העובדות, אבל מעולם לא חיברה את חומר הלימודים היבש עם התלמידים שיושבים מולה.

שטיימן מראה בעבודתה שרוב המורים, שגדלו ולמדו בברית המועצות, הגיעו לישראל עם ידע מועט או מקוטע על השואה, שמקורו בעיקר בסיפורים משפחתיים. בארץ הם אמנם קיבלו הרבה מידע חדש, אך הם חשים זרות מול הטקסים המלוטשים לזכר נספי השואה. הם  לא מעלים על דעתם להשתתף בארגון אחד הטקסים. רובם לא מגלים יוזמה בכיתה ולא סיפרו לתלמידיהם על מה שאירע בארץ מוצאם בשנות המלחמה.

בין 2004 ל-2005 שטיימן חרשה את ספרי ההיסטוריה הישראליים וגילתה שיש בהם "ממש שתיים-שלוש שורות" על ההרג בברית המועצות: "בשטחי ברית המועצות התבצע הרג בבורות ירי", היא מצטטת מהזיכרון. "פרקים שלמים מוקדשים לגטו ורשה, למרד וכו'. למעשה, על זה כל הספר". למען הדיוק, לפי ההיסטוריון, יו"ר יד ושם לשעבר והפרטיזן יצחק ארד, מחבר הספר "שלושה מיליון: השואה בברית המועצות", בשטחים הסובייטיים שנכבשו על ידי הנאצים (כולל השטחים שנכבשו וסופחו על ידי ברית המועצות עצמה בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), נותרו לאחר הפלישה הנאצית 2.5-2.7 מיליון יהודים. רק כאחוז וחצי מהם שרדו.

ראוי לציין שלדברי אלכס וייסמן, עולה ממולדובה שמלמד היסטוריה בבתי ספר במרכז הארץ, בספרי הלימוד מצוין כי מספר היהודים שנספו בשטחי ברית המועצות הוא 1.5 מיליון. ככל הנראה, הסיבה להפרש היא שארד כלל בשטחי ברית המועצות את האזורים שסטלין כבש וסיפח בין 1939 לבין פלישת היטלר לברית המועצות עצמה. וייסמן מסכים עם הטענה של שטיימן שבתוכנית הלימודים מוקדשת תשומת לב מועטה לשואה בברית המועצות. לעומת זאת, לדבריו, רבות נאמר שם על גבורת היהודים שלחמו בשורות הצבא האדום. "צריך להזכיר את זה", אומר וייסמן, כשהוא מתכוון להשמדת היהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים. "השאלה היא אם צריך להדגיש את זה. גטו ורשה נחשב לסמל של גבורה. גם גטו וילנה הוא סמל של גבורה, אבא קובנר וכל היתר. גם הם מוזכרים בתוכנית הלימודים. גטו מינסק וגטו אודסה מוזכרים פחות, אולי רק בתור דוגמאות. שם לא היתה גבורה כמו בגטו ורשה", הוא אומר. "יהודי ברית המועצות מתוארים בבתי הספר הישראליים בעיקר כלוחמים, לא כקורבנות".

גיא ההריגה בקובל

 

שטיימן חושבת דווקא שלימוד מעמיק של תולדות השואה בברית המועצות היה עוזר להסיר מקורבנות השואה את ההאשמה לפיה "הלכו כצאן לטווח". רוב הגברים היהודים הצעירים גויסו לצבא. בערים ובשטעטלים האוקראיניים, הליטאיים והבלארוסים נותרו כמעט אך ורק נשים, ילדים וקשישים. הטרגדיה של החייל שחוזר מהחזית ומוצא בית הרוס ללא משפחה – בלעדית כמעט לברית המועצות שלאחר מלחמת העולם השנייה. וייסמן מצידו מספר שתלמידיו העולים תוהים לעתים קרובות מדוע בארץ מקדישים תשומת לב רבה כל כך לשישה מיליון. "אתה יודע כמה רוסים נהרגו?", הם שואלים את המורה. התשובה לשאלה זו אינה ידועה, אך נעה, לפי ההערכות, בין 20 ל-50 מיליון איש. וייסמן עונה להם שאת הרוסים, לעומת היהודים, לא השמידו באופן מכוון. הם נהרגו "כי היתה מלחמה".

מבחינת הממסד של ברית המועצות, השואה לא היתה. כל מי שנהרג בשטחי ברית המועצות היו "אזרחי ברית המועצות" ותו לא. המורה לשעבר ויאצ'סלאב לֶשינר, שלימד היסטוריה בבתי ספר במוסקבה בין 1989 ל-2006, מספר שגם ברוסיה הפוסט-סובייטית השואה לא הוכנסה לתוכנית לימודי החובה. "המושג 'שואה' אינו קיים גם בתוכנית החובה לשנת 1998. לראשונה הוכנס לספר היסטוריה מודרנית מ-1996. הספר זכה לקיתונות של ביקורת בשל "'הליברליות' שלו", אומר לשינר.


אנדרטה לזכר קורבנות קובל, שנמצאת בבית הקברות בחולון


בישראל נוצר מצב אבסורדי: למרות פולחן השואה שמטפחת המדינה, עשרות אלפי ילדים, נערים ולמעשה גם מבוגרים, שהגיעו מברית המועצות לשעבר ושסביהם וסבותיהם איבדו קרובים וחברים או אף חוו את מדיניות הפתרון הסופי על בשרם, אינם חשים קשר לפרק זה בהיסטוריה ויודעים עליו מעט מאוד. לדעת שטיימן, הכנת טקסי הזיכרון לנספים פועלת כ"מכונה משומנת". הטקסים מודפסים על פי שבלונות, שעוצבו לפני עשרות שנים על סמך עדויותיהם של יהודי פולין והונגריה, ששרדו את השואה. הניסיון הסובייטי אינו משתלב בתמונה הזאת. המערכת אינרטית. וכל זה מוביל לכך שהסיכויים לשינוי בסדר הטקס וכפועל יוצא מכך – ביחסם של הילדים דוברי הרוסית לטקסים – שואפים לאפס. "מורים מתלוננים הרבה פעמים, שהילדים הרוסים עומדים וצוחקים בטקסים, כששרים שירים על טרבלינקה ועל אושוויץ. אני אומרת להם: 'זה לא יפה, אתם צודקים. בשנה הבאה נסו להקדיש את הטקס לבאבי יאר, לדרוביצקי יאר, לפונאר. תראו להם את מפת ברית המועצות עם ציונים של המקומות, שבהם היתה שואה. והם לא יצחקו'".

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

הכותבת היא עיתונאית עצמאית. נולדה במוסקבה, גדלה בירושלים, גרה בגבעתיים. במשך שמונה שנים עבדה בתקשורת הרוסית בישראל

באדיבות האתר "המקום הכי חם בגיהנום"