ספרות בגטו טרזיינשטאט – מאת רות בונדי

לפני שאדבר על המשוררים והסופרים בגטו טרזין ששמם ידוע ושיצירתם נשמרה, ברצוני לדבר על מה שנמחק ולא נודע. לנו, לצעירים, הייתה השירה חלק חשוב בחיים. היינו דור שלפני עידן הטלוויזיה. האזנה לרדיו וצפייה בסרטים נאסרו עלינו. אנחנו קראנו שירה, מצאנו בה משענת, ידענו שירים בעל פה – של פרנסוא וייון, רילקה, וייטייזסלאב נזוואל, פרנטישק האלאס ורבים אחרים. רבים לקחו עמם לגטו קובצי שירה אהובים על חשבון מזון ובגדים חמים. רבים גם כתבו שירים מתוך צורך פנימי. אותו שיר ידוע "פרפרים אין פה בגטו", שנתן לקובץ שירי הילדים מטרזין את שמו, לא נכתב על ידי ילד, אלא על ידי צעיר בן שמונה עשרה, פאוול פרידמן, חברנו להכשרה מטעם "אל-על", תנועת הנוער הציונית של דוברי צ'כית. פאווליצ'ק בעל הידיים השמאליות, שממנו שרד רק השיר הזה.

אנו יודעים רק על חלק אפסי ממה שנכתב בגטו. רבים לקחו את יצירותיהם עימם בדרכם למחנות ההשמדה ולא נותר מהן זכר, כפי שלא נותר זכר מכותביהם. אחרים מסרו לפני גירושם את שיריהם וסיפוריהם – לרוב כתובים בהעדר נייר כתיבה על פתקים זעירים, למשמר אצל בני משפחה וידידים, אך גם אלה נעלמו במערבולת. רק באווירה כזאת יכלו לצמוח ילדים ובני נוער בעלי כושר ביטוי כשל משתתפי העיתון “Vedem" (אנו מובילים) של מעון הילדים 714- L , עיתון שיצא במשך שנתיים בעותק אחד, והוא נמצא כיום באתר ההנצחה "Terezin Pamatnik" בצ'כוסלובקיה. כאשר קוראים את שיריו של האנוש האכנברג,  שחונך בבית היתומים היהודי בפראג והומת באושוויץ, קשה להאמין שילד כתב אותם:

"טרזיינשטאט קמץ רפש בין כתלי זוהמה שגבולם – גדר תיל. ושלושים אלף איש ישנים פה כך. אך יתעורר מי מהם, וראה שדמו נשפך. ולפנים אני הייתי נער לפני שלוש שנים, ועל עולם אחר חלם הנער. ילד הייתי לפני שלוש שנים, אבל עכשיו בגרתי ונפשי בגרה – לא ילד זה אשר ראה פנים פני המורא".

היו בעלי כישרונות רבים אחרים כמו פטר גינץ, עורך ה"וודם", שהיה גם סופר, גם צייר מבטיח, ואף הוא מצא את מותו באושוויץ לפני שמלאו לו חמש-עשרה שנה. המעט שנותר משירי הילדים רק מחזק את הכאב הצורב על מה שאבד לנו, לעם יהודי, לאנושות, ועל מה שעלה באש. הידוע בין סופרי הגטו הצ'כיים היה קארל פולאצ'ק, בעל הומור צ'כי-יהודי סלחני ומודע לחולשות אנוש, שבין ספריו הידועים "גברים באופסייד" על (חובבי כדורגל), "מיכלופ והאופנוע" ו"עיר המחוז". פולאצ'ק, יחד עם הסופר קארל צ'אפק, היה שייך לחוג "אנשי היום השישי" שנפגשו פעם בשבוע עם תומאש מסריק, לימים נשיא הרפובליקה הצ'כוסלובקית ומייסדה. ידידים ביקשו לסייע לו להגר אחרי הכיבוש הנאצי, אולם פולאצ'ק לא היה מוכן מפחד הניכר, אך בעיקר משום שסבר כי "אדם לא עוזב את מולדתו כאשר היא בסכנה".

אחרי שפוטר פולאצ'ק ממשרתו ככותב פיליטונים בעיתון " ,"Noviny Lidove מצאה עבורו קהילת פראג תעסוקה ברישום ספרים מרכוש הקהילות המוחרם, ובגטו נמצא לו מקלט כרשם בבית המשפט. האם פולאצ'ק המשיך לכתוב גם בגטו לא ידוע. נשמרה רק עדות על רשימה שבה תיאר באופן יסודי אדם המנסה ללכת זקוף, כאשר פנכה מלאה מרק מימי בידו, ועל סדרת הרצאות בספרות שנשא במעונות הילדים. פולאצ'ק אף הוא נשלח לאושוויץ, שם מצא את מותו והוא בן חמישים ושתיים. ספריו שייכים עד היום לנכסי צאן הברזל של הספרות הצ'כית.

והיה גם קארל פליישמן ,(Fleischmann Karel) רופא בצ'סקה בודייוביצה, אותה "באדווייס" כשם הבירה הידועה, ניהל בטרזין את בתי החולים לזקנים וזה, בתנאי הגטו, דרש כוחות על- אנושיים. הוא היה מאותם האנשים הנדירים וברוכי כישרון בשטחים רבים. היה גם צייר מעולה, גם משורר מחונן, וגם כותב פיליטונים בסגנון האופייני למרכז אירופה – קצת הסתכלות, קצת הומור, קצת פילוסופיה.

לפליישמן הייתה אפשרות לעלות לארץ ישראל, אבל גם הוא אמר: "האם מותר לרב חובל לעזוב אוניה טובעת?". נשמרו עשרות שירים שכתב בגטו, המשקפים את המציאות הנוראה שראה סביבו, אך מעידים גם על כוחותיו הפנימיים של איש גיבן: "מה שהיית – תישאר. בחליפה, בעל אותות ותארים או בסחבות, בזוהמה, אכול כינים". כן נשמרה רשימה שבה פליישמן מתאר את לבטיו – אילו ספרים לקחת עמו במטען המותר של חמישים קילוגרם, כשהוא לבסוף נוטל עמו רק מילון, ספר שאינו משקר.

חיי התרבות הפוריים של טרזין שימשו קרקע צמיחה לסופרים יהודיים צ'כיים שהחלו את דרכם, עם שובם מן המחנות, כ-ארנושט לוסטיג (Arnost Lustig) שישב זמן מה בארץ ואחר כך היגר לארצות הברית. ספריו הראשונים, "לילה ותקווה" "רחוב האחים האבודים" ו-"דיטה סאקסובה" – כולם התמודדות עם ניסיון השואה. כך גם נורברט פריד ,( Norbert Fried)  שכתב בין השאר טרילוגיה מקסימה על תולדות משפחתו משפחה צ'כית-יהודית זעיר בורגנית אופיינית. היה זה פריד שאמר: "עד היום אני פוגש מכרים שלוחשים לי – בינינו לבין עצמנו, שפע של תרבות כפי שהיה בטרזין לא מצאתי באף מקום אחר" .

החלוקה הלשונית בין כותבי צ'כית וכותבי גרמנית אינה חלוקה של מוצא: היו יוצאי צ'כיה רבים ששפת יצירתם הייתה גרמנית, אף ששלטו בצ'כית היטב. הידוע ביניהם הוא פרנץ קפקא, ששלוש אחיותיו עברו את טרזין ונספו במחנות השמדה, כמו גם אחד מסופרי הגטו, גיאורג קפקא, קרוב רחוק של פרנץ, שכתב כמוהו בגרמנית. בניגוד למשוררים אחרים שניסו להתמודד עם מציאות הגטו, ניסה קפקא להימלט ממנה. הוא תרגם בטרזין שירה צ'כית לגרמנית, כתב את הדרמה "אלכסנדר בירושלים" ומחזה לירי בשם "מותו של אורפאוס". הוא ניספה במחנה שוורצהיידה, והוא בן עשרים ושלוש. הבולט בין ילידי צ'כיה כותבי גרמנית היה פטר קין, שהיה אמור לעלות בסוף שנות השלושים לארץ ישראל, אך עלייתו נפסלה בגלל מום בלב. קין, כמו פליישמן, היה גם צייר מעולה ועבודתו כשרטט במחלקה הטכנית של הנהגת הגטו אפשרה לו לצייר את אשר ראו עיניו (אוסף תמונותיו נמצא ב"פמאטניק טרזין").

 קין היה משורר עוד לפני בואו לטרזין. בגטו כתב, בין השאר, מחזור שירים בשם "עיר המגיפה", שמתוכם עולה המודעות לנוכחותו המתמדת של המוות, וכן את התמליל לאופרה "קיסר אטלנטיס", שהולחנה בגטו על ידי ויקטור אולמן. גם קין נשלח עם הטרנספורטים האחרונים לבירקנאו ולא ידוע באיזה מחנה מצא את מותו.

ידיעותינו על הסופרים והמשוררים בגטו טרזין לוקות, כאמור, בחסר. אנחנו מכירים רק את אלה שנותרו בחיים, אלה שכתביהם ניצלו, או שנותר לפחות מי שידע על קיומם. חוקר ספרות שחי באולומוץ' Olomouc) ), ד"ר לודוויק וואצלאבק, פרסם בשנות השמונים מחקר על ליריקה גרמנית בגטו טרזין בו הוא מזכיר עשרים ושניים שמות. אחד מהם, וולסטימיל ארתור פולק (אשר למרות שמו הפרטי, הצ'כי הלאומי, שפירושו "אוהב מולדת"), כתב בגרמנית. פולק הנו אחד הבודדים ששרדו הודות לנישואיו לאישה לא יהודיה. הוא כתב כמאתיים שירים בימי הכיבוש ובגטו, שבחלקם פורסמו אחרי המלחמה בקובץ "עיר השערים השחורים".

והייתה גם אילזה וובר שנולדה בוויטקוביצה (Vitkovice) וכתבה מאז גיל צעיר אגדות וסיפורי ילדים בגרמנית. בגטו עבדה כאחות במחלקת הילדים. היא יצאה, יחד עם בנה הקטן, בעקבות בעלה לאושוויץ, ושם מצאה את מותה. הבן השני, ווילי וובר, ניצל ואחרי המלחמה אסף את העיזבון הספרותי שכלל כמאה שירים, שירי ערש, שירי כאב על פרידה מבנה הבכור שנשלח מבעוד מועד לשוודיה, ושם הוא הוציא קובץ משיריה בשם "טרזיינשטאט".

 שם זהה נושא גם אוסף שירים של גרטי שפיס שהגיעה לגטו כבת חמישים וחמש, נותרה בחיים וחזרה למינכן, שם פרסמה את שירה ואת זיכרונותיה. גם טרודה גרואג הגיע לגטו מאולמיץ (Olomouc) והיא בת חמישים ושלוש. תחילה עבדה כאחות בבית חולים לזקנים וטיפלה, בין השאר, גם בטרודה הרצל, בתו של חוזה המדינה, שהובאה מווינה עם קבוצת חולי רוח ונפטרה בגטו. מאוחר יותר טיפלה בילדים בגיל הגן. תוך כדי טיפולה בחולים גוססים צמח המחזור "שירי אחות", שיצא לאור בגטו בשני עותקים עם רישומים ואיורים של בנה ווילי. עותק אחד נמסר במחנה ליעקב אדלשטיין, זקן היהודים, ואבד. עותק שני ניצל, הובא ארצה, ויצא כאן מלווה בתרגום עברי.

בעצם, מכל השפע הזה של שירים שנכתבו בגטו, יצא לאור בתרגום עברי רק מבחר קטן של שירי ילדים בתרגומם של לאה גולדברג וטוביה ריבנר, ושיריה של טרודה גרואג. מי ייתן שיעמדו לנו הזמן, הכוח והכישרון לתרגם לפחות חלק קטן משירי הגטו, ושנמצא את המימון להוציא אנתולוגיות של שירי טרזין בעברית. חוקר תולדות גטו טרזיינשטאט, ה.ג.אדלר  ,(Adler.G.H) קבל  "על "החריזה היתרה שפרחה בגטו". נכון, הרבה ממה שנכתב בגטו – בעיקר הפזמונים והטקסטים לקברטים, לא עונה על דרישות האומנות הצרופה, אבל השירים הם ראי למציאות, מספרים על הגעגועים לעבר, על ייסורי הרעב והמחלות, על פחד בפני הטרנספורטים, על כאב הפרידה, על ייאוש וצימאון לחיים ולו רק לחיים של כאילו.