דוד פרנקל – תמלול העדות

אני קיבלתי את חיי במתנה כמה פעמים. ניצלתי ממוות. בעיירת הולדתי כמעט כל היהודים הושמדו. אני נולדתי באויהל, ארץ חסידות סאטמר, על גבול הונגריה-סלובקיה. יליד 1936. למרבה הצער, סמוך לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים נלקחו כל יהודי המקום לגטו ומשם הועלו על רכבות למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. המרחק היה קצר מאוד – זו הייתה עיירת גבול, משם העבירו אותם לקראקוב ומשם הדרך לאושוויץ מאוד קצרה. יש לזכור שתעשיית הרצח הגרמנית הייתה אז חזקה ומאורגנת ביותר, היה להם ניסיון רב בהשמדה של מרבית יהודי פולין, רומניה וסלובקיה ועוד ארצות. לכן, בגלל המרחק הקצר, ההחלטה של הגרמנים אגב הייתה כתוצאה מתכנון מוקדם. 

כשהם כבשו את הונגריה ב-19 במרץ 1944, התכנון היה לבצע את רצח היהודים מבחינה גאוגרפית ממזרח למערב. תשאלו אותי למה דווקא כך? הם עשו רושם שהרבה יותר נוח וקל להם יחסית לעשות באותן קבוצות, קהילות שהן קטנות ביותר, ולא בקהילה הגדולה של בודפשט. באזור שלי היו כמה קהילות קטנות בכפרים, לא הקהילות הגדולות. הם עשו חשבון שיותר קל להם להשתלט על קבוצות קטנות ולשלוח אותן לגיא ההריגה ולא להתחיל עם המסות הגדולות. ולכן עיירת הולדתי הייתה מהראשונות. גורל הקהילה היהודית נחרץ לטבח באושוויץ.

זאת הייתה עיירה נחמדה מאוד, כ-20 אלף תושבים, 25% מהם יהודים. הקהילה היהודית הייתה מטופחת, ארץ חסידות סאטמר, מספר ישיבות, כמה בתי כנסת, מוסדות יהודיים – בתי ספר, בית חולים, שני בתי עלמין. הסביבה הייתה פסטורלית, מסביב היו כרמים, והיו גם יקבים מאוד מפותחים וידועים. היהודים כמובן עסקו במסחר, חלק גם בחקלאות ובתעשייה, מקצועות חופשיים ואנשי קודש: רבנים, שוחטים, מורים. למעשה המזל שלנו היה שאנחנו הספקנו לעזוב את המקום הזה לפני הכיבוש הגרמני. אבי, שהיה חזן מדופלם ומקצועי, הרשו לו לנסוע ללמוד מוזיקה בווינה בקונסרבטוריון. הוא חזר ושימש בקודש, ולאחר זמן קיבל הצעה לקידום לאחד מבתי הכנסת הגדולים בבודפשט ולכן עברנו לעיר.

הייתה לנו שם משפחה גדולה וענפה, משפחת קליין, המשפחה של סבתי חיה. הפעם השנייה שניצלנו הייתה כשאני ואחי יצאנו לראות את סבא וסבתא סמוך לתקופת הכיבוש, הם גרו מחוץ לעיר וביקרנו אותם בחופשת הקיץ. הם גרו בסרמין, בפלך דצמין. הלכנו אִתם לבתי הכנסת, זה היה חודש אלול, ושמענו תקיעות שופר. הכניסו אותנו ל'חדר' ולמדנו תורה. בהפסקות טיפסנו על העצים וסבתא הייתה עושה ריבה. לא היו עושים כמו היום, מתועש – סבתא הייתה לוקחת דוד גדול, ממלאת אותו מים ואומרת לנו לקטוף את הפירות. אחי ואני הוצאנו את הגלעינים מהפרי והבאנו את זה לסבתא שהייתה מוסיפה עוד כמה דברים טובים וסוכר. היא הייתה בוחשת את זה, וככה הצליחה להגיע לכמות נכבדה של ריבה.

ערב שבת הכול מסודר ומאורגן, סבתא הייתה אופה את החלות ומפרישה חלה כדין, אנחנו חוזרים מבית הכנסת לארוחה מוכנה. היו גם שתי הדודות הצעירות שלי שהיו רווקות עדיין, הדודים האחרים היו כבר נשואים ואחד היה מגויס לחיל הפרשים. הדוד שלי בצבא נשאר בחיים אבל אשתו והילדים נרצחו באושוויץ.
הייתה עיירה שלווה, כפר, משפחה שחיה חיים יהודיים יפים, והם כולם נרצחו בגטו עם הכיבוש הגרמני. הועברו במשאיות לדבצין. שם, בבית חרושת ללבנים, הכניסו אותם לגטו, ושם היה מקום המשלוח לרכבות – להשמדה. רכבות של בהמות, רכבות לבקר. תאר לעצמך: אם הייתי נשאר אִתם עוד זמן, גורלי היה נשאר כגורלם. לא נותרו שם כמעט יהודים. אלה ששרדו היו או כאלה שנלקחו קודם לכוח עבודה ולבצע עבודות כפייה, או כאלה שבזמן ההפרדה באושוויץ לקחו אותם לבצע עבודות והם הצליחו לשרוד באחוז קטן. רוב רובם פשוט נרצחו כהרף עין בתאי הגזים.

המכונה הגרמנית הייתה משומנת יותר מדי, עד כדי כך שהם הצליחו להעביר תחת פיקודם את כל מערכת הרכבות בהונגריה מיד אחרי הכיבוש. נהגי הקטרים קיבלו פקודות מהגרמנים לאן לנסוע ולאיפה ואיך לנסוע. העלו יהודים אל הרכבות הללו, 174 רכבות, והם הצליחו – הנאצים – לרצוח חצי מיליון יהודים בפרק זמן של שישה שבועות, זה פשוט לא ייאמן! אנחנו בוכים היום על אדם אחד שנהרג או עשרה. מאה אנשים זה אסון, היום זה אסון. תארו לעצמכם – אם אתם בכלל מסוגלים – מה זה נקרא לרצוח שישה מיליון באירופה, מתוכם כחצי מיליון מיהודי הונגריה שלמעשה הם היו כמחצית הכמות של הנרצחים במחנה ההשמדה הגדול ביותר שהיה אי פעם על פני האדמות – אושוויץ בירקנאו. כמה שתחשבו יהיה קשה לכם, אבל זאת הייתה התוצאה של התכנון והביצוע של מכונת הרצח הגרמנית.
מה קרה לנו? אני הצלחתי להינצל, הספקתי להיחלץ מבעוד מועד גם מהכפר של סבא וסבתא וחזרתי לבודפשט. היו שם הפצצות, אנחנו גרנו בבית רב-קומות, בקומה גבוהה. במשפחה אבא, אימא ושבעה ילדים, הכי קטן בן חצי שנה, עוד יונק. הגדולות בנות 12 ו-13, אחת נפטרה לפני חודש. מה עושים? היהודים שומעים שמועות שיש דברים, שיש בעיות שם. לא ידעו את כל פרטי הפרטים מה קרה בפולין – התקשורת לא הייתה כמו היום עם אייפונים וטלוויזיות, בקושי היו טלפונים, זה היה במשרדי ממשלה ואצל רופאים, אנשים פרטיים לא החזיקו טלפון ולא הייתה תקשורת כמו שרגילים היום. גם הייתה צנזורה על העיתונות הכתובה והרדיו, גם לא לכולם היה רדיו, וגם שם הייתה צנזורה. הגרמנים מיד דאגו לכך – לשמור דברים לעצמם ולתת כמה שפחות מידע לציבור – כך שלא ידעו מה קורה. היו לחישות והעברת מידע מפה לאוזן, אבל היו מעט מאוד אנשים שידעו את הדברים לאשורם. הם היו לרוב במנהיגות הקהילות. אמנם אמר היסטוריון שאני מאוד מעריך אותו שרוב יהודי הונגריה ידעו לאן פני המשלוחים – אני לא חושב שזה נכון. עובדתית אני חושב שהרוב לא ידעו. לכן זה היה חלק מהמערכת, מערכת המרמה שהייתה חלק מהכיבוש הגרמני והביצוע הגרמני. שקרים והולכת שולל.

מה קרה לנו שם? קיבלו הוראות, כפי שהגרמנים נהגו: להכניס את היהודים לגטאות, יהודים נזרקו ממקומות העבודה שלהם ומהאוניברסיטאות. הייתה הגבלה של התנועה שלהם, רכוש הוחרם, היו חייבים לשאת טלאי צהוב. אימא שלי הרגישה שמשהו פה לא בסדר והולך להיות לא טוב. הגרמנים אמרו שיש משלוחים אבל ליישוב מחדש – מעבירים את היהודים ממקום אחד לאחר ואין לכם מה לדאוג. אלו כמובן היו שקרים גסים, כמו שאותם יהודים שהגיעו למחנות המוות וראו למעלה מה כתוב: "העבודה משחררת". שקר גס! הם רצו להוליך שולל את היהודים עד רגע המוות. לא זאת ועוד, כשהגיעו היהודים לאותם מחנות השמדה, כשירדו מהרכבת נתנו להם גלויות: "הנה אתם חייבים למלא שהגעתם והכול טוב ושמצב הרוח יוצא מהכלל", ואת הגלויות האלו שלחו חזרה למקומות המוצא שלהם, והרבה מהם תוך שעה-שעתיים כבר נרצחו בתאי הגזים. זו דוגמה מובהקת לשקרים ולרמייה של תעשיית הרצח הגרמנית.
מה עושה אימא? אימא כבר רואה משהו לא טוב. הדברים לא מוגדרים. הגיע פתאום פליט, בנים ובנות צעירים שהצליחו לצאת ולשרוד. הגיע בן דוד שלנו מהמזרח, בודפשט עדיין נחשבה יחסית מקום מפלט ליהודי אירופה. הוא בא אלינו ושהה שבוע-שבועיים, היה בדרכו לסלובקיה. עשה עם אימא שלי חשבון והיא הציעה לו לקחת אתו את הבנות הגדולות לקרובי משפחה שם. ואכן הוא הצליח לקחת אותן בדרך לא דרך, כבר אז היו משמרות וגם למשטרה המקומית היו הוראות שאם מוצאים יהודים בתנועה – למסור אותם לשלטונות. הוא הביא אותן לגבול. 

בגבול הייתה תקלה גדולה: המשמרות עלו עליהם, אותו תפסו והכניסו לכלא מיד, רצו גם לקחת את הבנות אבל כנראה הצליחו לשחד מישהו מהשומרים שם, לקח אותן הצִדה והן נמלטו ליערות. טובה בת 13 ומרים בת 12. ביערות הן הצליחו לשרוד כי חילצו אותן הפרטיזנים ולקחו אליהן. שתי ילדות מבית אורתודוקסי נפלו למצב מאוד משונה וקשה. הן נפרדו מאתנו ולא היה קשר, לא ידענו מה אִתן. התברר לאחר המלחמה ששתי הילדות ניזונו שנה וחצי משורשי עצים! גדלו כמו בעלי חיים ביער. לא ייאמן. לאחר המלחמה אימא הלכה לחפש אותן בכל אירופה.
אנחנו נשארנו בבודפשט – אזעקות בלילה, הפצצות. היו צריכים לעשות תורנויות בין הדיירים בבתים. אימא שלי הייתה עסוקה, ולקחו אותי להיות תורן בגיל 7, להיות תורן אזעקות ולעמוד כל הלילה על המשמר. היום זה אוטומטי, אבל אז זה לא היה- זה היה ידני, והיית צריך לעמוד עם מפוח. הכלל היה פשוט: אם מפעילים בבית הסמוך אזעקה גם אתה צריך. והייתי מפעיל את האזעקה. כעבור כמה זמן אימא הייתה עובדת במפעל קונפטיה, היו לנו בבית עשר מכונות תפירה גרמניות והיא העסיקה פועלות צעירות יהודיות שנמלטו עם כותנתן לעורן והגיעו מפולין. היא לימדה אותן את המקצוע, נתנה להן משכורת ולפעמים מצאה להן גם חתנים. הן היו תופרות. אימא שלי ידעה גם לעצב. הן היו מייצרות כותונות לילה יפהפיות לנשים מבד משובח, לא כמו היום שהכול מתועש ולא רציני. אז זאת הייתה תפירה של איכות וזה מה שהיה. אני הייתי מדי פעם עוזר, אימא שלי אמרה להעביר סחורה מפה לשם ולהביא דברים. 

יום אחד אני מגיע מבית הספר ואני מגלה דברים אחרים – במקום כותונות יפות עם פרחים אני רואה פתאום טלאי צהוב יוצא באלפים. מה זה? שאלתי. אימא אמרה שהכריחו אותה מהקהילה כי הגרמנים הוציאו צו, אז עברנו לייצר את זה. בצורה כזאת נוצר קשר בין ההורים שלי להנהגת הקהילה, כי ההורים שלי לא היו קודם מהמנהיגים או העשירים. אז אימא שמעה שיש משלוח לארץ ישראל, שיש איזה טרנספורט ואפשר לשלוח לשם חניכים של תנועות נוער. אז היא חשבה שאת הבנות היא כבר שלחה ועכשיו היא תשלח את הבנים – אחי ואני. בצורה כזאת היא הצליחה להכניס אותנו לקבוצה הזאת, ואנחנו בסופו של דבר הגענו לרכבת קסטנר. שם הייתה מכסה מסוימת לתנועות הנוער. היו אלפי אנשים שרצו להיכנס לרכבת הזאת, יש בודדים שחשבו – ואני מכיר בני משפחה של אחדים מהם – שזאת לא תהיה רכבת הצלה אלא שמשם ילכו לשמים, אבל רוב רובם של האנשים חשבו שזאת הזדמנות להינצל – ועל זה בספר שלי אני נותן פירוט. הספר נקרא "מברגן בלזן לירושלים", ושם אני נותן פירוט על מה שקרה ליהדות הונגריה בשואה ומה קרה לנו בארץ.
על כל פנים, אימא הצליחה להכניס אותנו לרשימת נוסעי הרכבת. לקסטנר היה משא ומתן ישיר עם הגרמנים, מו"מ קשוח. הם רצו שוחד – הרבה כסף. הוא הצליח לארגן את זה מבעלי יכולת פיננסית, מיהודים שרצו להציל את בני המשפחה שלהם. כל מיני בעלי מפעלים וסוחרים. זאת הייתה הקבוצה העיקרית של אלה שהיו מיועדים לרכבת, ונוסף על כך היו אנשים מהעיר של קסטנר ברומניה. ואח"כ הייתה קבוצה של ה'מי ומי' של הונגריה, מנהיגי הקהילה היהודית, קודקודים מכל מיני עדות. בפועל ברכבת הזאת היו 1,684 אנשים. היו הרבה טרמפיסטים, וכך גם יתר המשפחה שלי. אימא שלי בדרך לא דרך הצליחה להכניס בדרכים משלה את יתר בני המשפחה שנותרו. גם האחיות הקטנות שלי והאח התינוק וגם את אבא. ובצורה כזאת אנחנו נכנסנו לרכבת הזאת והנוסעים היו אמורים להגיע לישראל דרך ספרד. האנשים היו צריכים להיות עם סרטיפיקטים, כך זה היה צריך להיות מאורגן.

בפועל – הגרמנים לא עמדו בכל ההתחייבויות שלהם. הם באמת העלו אותנו לרכבת, רכבת בהמות למרבה התדהמה. לא יכולנו לקחת כמעט דברים מהבית. ביום שישי שטוף גשם הגענו לקרונות הללו של בהמות, דוחק עצום, קטסטרופה. וכך אנחנו נסחבנו כמה וכמה פעמים. נהגי הקטרים שהיו רגילים להריץ את הרכבות האלה לאושוויץ, הם חשבו להוביל גם את הרכבת הזאת לאושוויץ, אבל בלחץ של אנשים שהיו על הרכבת והתקשרות לבודפשט באחת התחנות הצליחו לא לשלוח אותנו לאושוויץ, אבל בסופו של עניין אחרי נסיעה של תשעה ימים באירופה הגענו למחנה ריכוז בברגן בלזן. שם כמובן פגשנו יהודים ממקומות אחרים, הולנדים היו צמודים אלינו, והיו יהודים מפולין ומרוסיה, והיינו שם תקופה ממושכת. חלק שוחררו קודם אבל רובנו נשארנו שישה חודשים שם.
כל בוקר היה אפל, מסדר בוקר בשש בבוקר, לא משנה באיזה מזג אוויר עומדים למסדר, שעות! ילדים, חולים, בריאים וזקנים – שמא אולי חסר בן אדם, אולי טעו. מעמידים אנשים שעות על גבי שעות, עינוי בלתי רגיל. אח"כ אוכל – רעב! האוכל היה סלק בהמות מדי יום. בבוקר קיבלת פרוסת לחם דקה עם משהו שחור שקראו לזה כאילו קפה, למי שזכה בזה. המצב היה קשה, דיכאון, התעללות בלתי נסבלת. רעב וחום וטיפוס.
אחרי שעזבנו זה נהיה עוד יותר גרוע. כשהגיעו המשחררים לברגן הם מצאו שם מאות יהודים מתים, שם נפטרו מטיפוס אנה פרנק ואחותה גם. גדרי תיל מחושמלים, שומרים במגדלים. אם אתה רוצה לצאת בלילה לשירותים, פנס מהמגדל עוקב אחריך. זוועה. יום רודף יום ואתה לא יודע מה יהיה אתך. רק שמועות מסתובבות.
בסופו של עניין אחרי חודשים רבים אנחנו השתחררנו לשווייץ, וגם שם ניסו עוד ברגע האחרון לקחת את הרכבת שלנו להשמדה במקום אחר, אבל זה הסתדר. הגענו למחנה פליטים בשווייץ. היינו שם כמה שבועות, חלק נשארו שם יותר ואנחנו הלכנו להכשרה במסגרת תנועות הנוער. חזרנו ללמוד עברית ומקצועות שהפסדנו בגלל המלחמה. אח"כ עברנו דרך איטליה עד בארי, ומשם עלינו לאנייה בדרך לישראל. אנייה גדולה שמחציתה עולים לגליים ומחציתה לא לגליים. האחיות שלי סבלו ביערות סבל בל יתואר. בסופו של דבר כשאחי ואני כבר נסענו לכיוון איטליה לקראת העלייה ארצה, אימא התחילה לחפש אותן בבתי ילדים, אבל הן נעלמו.

אבל זה מחט בערימת שחת – לך תמצא בנות שאולי חיות, אולי לא, ואתה לא יודע איפה. אתה לא יודע איפה ובאיזה מחנה. אימא עברה מעיר לעיר, ממחנה למחנה, עד שהיא מצאה אותן במחנה עקורים בגרמניה, במחנה ילדים של השומר הצעיר. היה משא ומתן עליהן, זה לא היה כל כך פשוט לקבל אותן חזרה, אבל היא הצליחה – ושלושתן קיבלו ויזה לארצות הברית והן יצאו לשם. 
אחי ואני המשכנו לבד בארץ בלי הורים, גדלנו בבית ספר חקלאי בפתח תקווה, "עלייה", היום זה נקרא אמי"ת. עבדנו מגיל צעיר. החברים שלי היו יתומים, רוב רובם בגילאים שונים. בהתחלה היינו צריכים ללמוד עברית, הכניסו את כולם ביחד. אני הייתי בן 9 וישבתי בכיתה עם בני 15. היו כל מיני סיפורים, ילדים שניצלו מהשואה. היו לי כמה ידידים שהיה להם כוח, אז כשהרכבת להשמדה עברה מעל נהר הם קפצו לתוכו, אבל לא כולם ניצלו מזה כי הגרמנים היו מצליחים לרצוח אותם. יש בודדים אבל שהצליחו להיחלץ. לכל אחד היה הסיפור שלו. הילדים האלו עברו מחזות אימים, מצוקה נוראה שהיום פשוט קשה להבין את זה, כי היום אם ילד לא רואה את ההורים שלו יום או יומיים או הולך לאיבוד לחצי שעה – צריך לזמן פסיכולוגים וכו'. אבל שם יש לך עסק עם ילדים שאיבדו את ההורים שלהם לחלוטין, לא היו אז הורים מאמצים. או אחרים שנשארו להם הורים אבל היו מנותקים. אני לא ראיתי את ההורים שלי 13 שנה. אני התקדמתי ולמדתי בישיבות והייתי בישיבות ובצבא והייתי בשליחות בארה"ב, עשיתי כל מיני תפקידים ולמדתי משפטים והייתי עורך דין ויועץ משפטי וכיהנתי כשופט וכו'. יש לי שלושה ילדים. הגדולה מרצה לבוטניקה, השנייה מחנכת באולפנה והשלישי רופא. יש לנו 12 נכדים, כמה מהם משרתים בצבא. משפחה ענפה.

מצד סבא וסבתא אנחנו איבדנו למעלה מ-20 בני משפחה קרובים ממש שנרצחו באושוויץ-בירקנאו. כשאני מגיע לשם היום שואלים אותי אנשים: מה הקשר שלך למקום הזה? אני אומר להם: תסלחו לי, כשאתם רוצים לבקר בני משפחה – לאן אתם נוסעים? אם אני רוצה לבקר את הקרובים שלי אני חייב לנסוע לאושוויץ-בירקנאו. בחסדי השם אני ניצלתי.
אני רוצה להקריא לכם קטע שכתבתי פעם ראשונה שהגעתי לאושוויץ-בירקנאו, ובזה אני אסיים. אני מאוד התרגשתי וכתבתי את המכתב לסבא וסבתא"

"סבא היקר, סבא זאב וסבתא חיה היקרה. באתי הנה היום כדי לומר לכם שרציתי לפקוד את קבריכם, אבל אין לכם קבר. באתי לספר לכם כי אין עוד בן שיגיד קדיש אחריכם. לכן התנדבתי לומר אחריכם קדיש מדי שנה. עוד באתי לספר לכם כי באין מצבה אחריכם הצלחתי להגיע לעיירה בה התגוררתם לפני שהמרצחים העמיסו אתכם על קרונות הבקר. את הבית שלכם בו התארחתי שנים רבות לא מצאתי, אבל את בית הכנסת מצאתי, אליו לקחת אותי סבא כשהחזקת אותי בידי ולקחת אותי לשמוע תקיעות בחודש אלול. כאשר הגענו לבית הכנסת, שהפך בינתיים לבית מסחר לרהיטים, חיפשנו את הסימנים היהודיים, אבל בקומת הקרקע הם נמחקו לחלוטין. בעזרת הנשים שהפכה למחסן גדול מצאנו גם את המגן-דוד על התקרה וגם את שמות הנשים שהתפללו שם ומשם לקחו אותן לרכבות המוות. אמרתי לסובבים אותי שזה המקום שעליי להמשיך את השושלת, להמשיך את התקיעות, ושכנעתי את מנהלת האולם לתקוע והיא הסכימה בחפץ לב. תקעתי תרועה, תקיעה ושברים ותקיעה גדולה לעילוי נשמותיכם. ועתה אני עומד במקום בו נרצחתם ע"י הנאצים, ואני אומר לכם שוב שלום, אני בא להתנצל בפניכם בשם כל המשפחה שלא נאמרו דברי הספד, שלא זכיתם ללוויות כלל וכלל. להתנצל גם על כך שאף אחד לא הלך אחרי ארונותיכם שכן לא היו לכם ארונות כלל ועיקר. נפלתם קורבן למעשי רצח שפלים ומחרידים של עם אחד שקם להשמיד עם אחד ללא עוול בכפו. נפלתם קורבן למעשים נפשעים של עם אחר בהיקף ובאכזריות שהאנושות לא ידעה כדוגמתם מעולם.

ואני, שהספקתי להכיר אתכם, יודע כי הייתם אנשים תמימים וישרי דרך. ממש צדיקי עולם. אספר לכם עכשיו שקמו לכם ממשיכי דרך, ילדי דור חדש בארץ ישראל, נינים שלכם אשר גדלים בחופש ודרור ללא שעבוד וללא מצוקה. הם וחבריהם יעשו הכול על מנת שחס וחלילה לא יהרהר איש בעולם לחזור ולחזות במחזות האימים שהביאו לרציחתכם ורוב ילדיכם בשואה. באנו לכאן היום להדליק נרות ולהעלות את זיכרונכם, לזיכרון כל ששת מיליוני הנרצחים, אחינו ואחיותינו לשואת אירופה, נרות לעילוי נשמתם.

אוהבכם, נכדכם דוד דניאל פרנקל"